יום שני, 25 במרץ 2013

האוגרים והמוסרים


חשבתי שלכבוד פסח אכתוב על חופש, יציאה מעבדות לחירות, אביב...

אבל באופן מפתיע, התגלגלו הדברים לכיוון אחר, ואני רוצה לשתף בחוויה שעברתי לקראת החג, חווית ההתנקות...
אני לא מתכוונת לתהליך המפרך של ניקוי הבית לקראת החג; אם להתוודות, אני לא לוקחת חלק בפסטיבל הזה. אבל כן יש משהו באווירת החג וברצון שיהיה קצת יותר נקי ומסודר, שהוביל אותי לנסות להתחיל לעשות סדר בניירת.

יש לי תחושה תמידית של כמויות ניירת – מקצועית, אישית וכללית – שעולות על גדותיהן. יש לי מספר מקומות אחסון בבית למסמכים שונים ומשונים, חומרי לימודים, עבודה (והיו הרבה שנות לימודים והרבה שנות עבודה) ובשנים האחרונות, גם ניירת הולכת ומצטברת – בתחום הרפואי.
וכאן המקום לציין שאני דווקא אדם מסודר, מתייק כזה, ופחות או יותר מודעת לאיפה יש סיכוי למצוא ואת מה.. ובכל זאת, כמות החומר שנאספת עם הזמן גורמת לי תחושת חנק והצפה.

זה גם המקום לעשות איזושהי הבחנה בסיסית שקיימת בעיני- בין הטיפוסים ה'אוגרים' ובין אלו ה'מוסרים'. בין אלו שחשוב להם לשמור כל מסמך או תיעוד - "כי בטח מתישהו נצטרך" ו-"לא זורקים דברים כאלו.." ו"וואו, איזה ערך נוסטלגי יש לזה.." ובין אלו שנפטרים מדברים בקלות, בלי סנטימנטים, ולפעמים הם מופתעים לגלות שהם צריכים ללכת לחפש מאיפה להשיג העתק של תעודה שהם צריכים, אבל יש להם הרבה יותר מקום בארון, ואולי גם במוח.

אני – כמו שניתן לנחש – מהאוגרים.
אמנם לא מהאובססיביים שבהם, אבל יש לי את זה עמוק מהבית (אבא שלי עדיין שומר מחברות מבי"ס יסודי. בדירת 4 חדרים..). מכיוון שכך, תהליך הפרידה שלי מדברים שכתבתי, אספתי, סיכמתי הוא לא תהליך פשוט, ובכל זאת, לכבוד החג החלטתי לפחות לעשות צעד בכיוון.
כך מצאתי את עצמי משקיעה מספר שעות בסידור הקלסרים הרפואיים שלי- שהגיעו כבר לשלושה במספר. בסופן, אכן צומצם לשניים וגם יש סיכוי שאצליח למצוא מסמכים שאצטרך.

בפעולת הסידור הזו, אכן יש תחושה של התנקות, של להפטר ממטען עודף ומכביד. ובאותו הזמן זה הפך לטיול בכל השלבים שעברתי מהקריש הראשון בריאות- עוד ב-2004 – שאחריו כלל לא אבחנו אותי נכון, ומשם לסוף 2007, לקריש הנוסף שאחריו בירור ארוך שהוביל לאבחנה הנדירה והמצערת. ומשם, עקב בצד אגודל, חמש שנים של תוצאות בדיקות על בדיקות, סיכומי אשפוז, סיכומי רופאים, קבלות על הוצאות לעוד הדמייה, מסמכי ביטוח לאומי, ועוד חוות דעת ורופא מתחום ההמטולוגיה, אנדוקרינולוגיה, אונקולוגיה, גסטרו.. (בלי לוגיה) – כמו מכת ארבה של מסמכים.
פתאום הכתה בי ההבנה, שכל דף כזה הוא בדיקה שעברתי פיזית, אשפוז שבאמת היה, תרופה שבאמת בלעתי ועוד תור לרופא שחיכיתי... זה די הדהים אותי והחריד אותי לחילופין. כמה זמן "שעון" נמצא מאחורי כל הדפים הללו? כמה רגשות? ועליות וירידות.. וזה עוד לא כולל את הטלפונים של התאומים לקראת כל הבדיקות, והנסיעות לקחת תוצאות, והמאבקים לאישורים כספיים, ועוד ועוד... מדהים שבתוך כל זה הצלחתי לשלב גם קצת זמן של לחיות.

והכל מסתכם בערימת ניירת שיושבת לי על השולחן, מחכה להתמיין. מי הולך? מי נשאר?

האם חשוב עכשיו התיעוד של תוצאות בדיקות דם מחודש ינואר 2009? ובדיקת תפקודי ריאות ממאי 2010? היו עוד עשרות בדיקות מאז.. וכך לגבי כל מסמך ומסמך. חשבתי שמלאכת ה'מסירה' של הדפים למיחזור תהיה קלה. אבל לא כך היה. בסופו של דבר יש כאן תיעוד של מסע, ורק אם אשמור את כל הדפים ניתן יהיה לספר את הסיפור במלואו. לראות את הדרך. להתרשם מכל מה שעבר.
מצד שני, מי אמר שכדאי לחזור ולספר את הסיפור הזה? מה הטעם בהסתכלות אחורה- האם לא עדיף לחשוב קדימה? האם לא צריך באמת להשליך את הישן כדי להתנקות עד הסוף ולפנות מקום לחדש?

בדילוג קטן, אני עושה 'קפיצת זיכרון' לנסיעה להודו. הייתי שם אצל מטפלת 'רוחניקית' כלשהי, שעשתה איתי תהליך של ניקוי פנימי להוציא את כל המשקעים הרגשיים מהעבר. מאד זרמתי עם ההנחיות שלה כמעט על הכל, אבל היה משהו שהיא ביקשה ממני לעשות, שבאותו רגע היה לי ברור שלא אעמוד בו, וזה הנכיח לי בעוצמה את דרכי ההסתכלות השונות האפשריות על החיים.
כחלק מהרעיון של להיפטר מכל השלילי והמכביד שנמצא בתוכי מתוך העבר שלי, היא טענה שעליי לזרוק / לשרוף יומנים וכל דבר שכתבתי בעבר. להיפטר מכל החפירות שעשיתי לדפים, מכל התיאורים הציוריים על מה שהציק לי ששיתפתי את "יומני היקר" לגביהם, בין אם על הנייר האמיתי או על מסך המחשב.

הרעיון הזה נראה לי מופרך ובלתי נתפס. העבר שלי יקר לי, על כל מכאוביו ורגעיו היפים. בשונה ממסמכים רפואיים, בדפים הללו טמונים גם אנרגיה רגשית ומחשבתית. היסטוריה פנימית. ובעצם, זאת בדיוק גם הבעיה שבהם... הם כוללים את ה'חמץ' שלי וגם את הטהור, את ה"לכלוך" והניקיון כאחד. והם כוללים את המסע שלי ברבדים משמעותיים, בדומה, ואפילו בעוצמה רבה יותר מהמסמכים הרפואיים.
יש איזשהו היגיון עוצמתי בהצעה שלה, אולי לאחוז בזיכרונות העבר מפריע מאד ביצירת עתיד אחר, נקי. אולי לא לזרוק זה לא לשחרר באמת! להתנקות. אולי פינוי המקום בארון הוא המפתח לפינוי המקום הפנימי.

ואולי, השאיפה להתנקות עד הסוף, לעשות הפרדה מוחלטת בין חמץ וכשר, בין עבר ועתיד – היא אשליה.
אולי כבני אדם אנחנו בשילוב מורכב יותר.
אולי כדי להתנתקות מהחלקים הכואבים בעבר שלנו, איננו צריכים לנסות להיפטר מהם, אלא עלינו לעבד אותם מחדש, ולקחת מהם את הטוב למען ההמשך.
שהרי – האם לא זה מה שאנחנו עושים בסיפור ההגדה אותו אנו מספרים ומשחזרים כל שנה? חוזרים אל העבר להיזכר בו, כדי לצאת לעתיד מחוזקים?
בסופו של דבר, כנראה שמבחינתי ההתנתקות האמיתית אינה בשריפת מה שהיה אלא בקבלה שלמה שלו מתוך מקום חומל ואוהב. לחבק אותו ובו בזמן להבחין שהוא אינו שולט בי ואינו מונע התקדמות לשינוי.

הכל טוב ויפה במסקנה הזו, מלבד כך שהיא אינה פותרת לי מצוקה אחת – מצוקת המקום בארון...
ובכן- you can't win them all…

רוצה לאחל לכולם חג שמח! חג של ניקוי פנימי וחיצוני, של יצירת זיכרונות שנשמח לחיות איתם
לנצח, והמון אהבה – בחג אבל לא רק.

יום רביעי, 20 במרץ 2013

להוריד הילוך


בסוף השבוע הייתי בים המלח, בפסטיבל שהיו בו כל מיני סדנאות. הצטרפתי לסדנת תיאטרון פלייבק, וכך חזרתי קצת אחורה בזמן ל"תקופת הפלייבק שלי", שאולי עוד תחזור (למי שלא מכיר- תיאטרון פלייבק זה מופע תיאטרון שמתבסס על סיפורים שהקהל מספר בזמן ההצגה, והשחקנים- בדרך של אלתור בו ברגע – ממחיזים את הסיפור שלו).
הסדנה הייתה נחמדה מאד, ומעבר לכך, אחד התרגילים הוביל אותי גם למחשבות קצת "פילוסופיות".
אז הנה אני חולקת...

בפתיחת הסדנא היו תרגילי חימום. אחד מהם היה ללכת בחדר, כשכל פעם היינו צריכים לשנות את קצב ההליכה בהתאם לספרה שנאמרה: 1 = הליכה איטית ביותר, על סף הליכה מדיטטיבית (זו הייתה האסוציאציה שלי. המנחה הדגימה את הרעיון על ידי השוואה ל-Window Shopping. סביר להניח שאותה הבינו יותר טוב..). 2= הליכה איטית – משהו כמו הליכה על חוף הים... וכו'.  5 זה המהירות הגבוהה ביותר, וזה השלב שממש הולכים/ רצים בחדר, קצת נתקלים אחד בשני ובעיקר – ממהרים. הדוגמא הייתה – כשמאחרים להוציא את הילד מהגן.

אפשר להסתכל על זה כמו מהלכים ברכב.

התחלנו בפעילות... בספרות הראשונות 1, 2, היה לי סבבה. ב-3 היה בסדר, אם כי הרגשתי שזה מספיק לי. ב-4 היה לי לא נוח. ב-5 החלטתי שבמהירות הזו אני פורשת, עומדת בצד עד שיחליפו שוב את הקצב. יוצאת לרגע מהמשחק.
לא התאימה לי כל ההתנשפות ולא הרגשתי שזה משהו שאני יותר מדי יכולה לעשות, לא כל שכן- שאני רוצה לעשות. זה היה שלב של פוס במשחק. (רק לפרוטוקול- את כל הפעילות הזו, ובכלל את כל השהות בפסטיבל, העברתי כש'קח אוויר' – מחולל החמצן – נח בחדר. כיפאק הי לי!). בדיבור הפנימי שלי שמעתי את עצמי אומרת- "מה לעשות, אצלי אין 5. פשוט אין. לא ניתן".

התחושה הראשונית הייתה של קצת תסכול. אבל באופן מעניין, בפחות ממספר שניות, התמונה התפרשה אצלי בצורה הרבה יותר חיובית.
זה התחיל מההבנה שהמשחק שיש כאן הוא מאד מייצג גם לחיי בכלל. במובן הפיזי, אני כבר אף פעם לא 'ממהרת'. כאמור. לא ניתן. אני יכולה להתווכח עם המציאות ולנסות להתחיל להזדרז, ללכת יותר מהר, להתארגן יותר מהר – וזה יעבוד לדקה בדיוק ואז יתנקם בי בהפוכה כי אצטרך כפול זמן לנוח. אז עדיף ויעיל יותר לעשות את הדברים בקצב יותר איטי.
משם זה המשיך להבנה, שעל פניו ביטול המהלך ה-5 בחיים שלי הוא מכפייה, אבל בתוצאה הסופית, זה מסתבר לעיתים כרווח נקי. להתנהל בהילוך 5 זה לא נעים. פשוט לא נעים.
אצלי ההילוך ה-5 "לא עובד" אבל באופן עקרוני היה עדיף שהמהלך הזה לא היה באפשרות הייצור.
אני זוכרת מה זה להיות בלחץ, לרוץ מכאן לשם, לא להספיק ולקפוץ ממקום למקום על סף איחור תמידי.
הבעיה שלנו- כשזה אפשרי פיזית, איכשהו נגיע למצב הזה גם אם ממש לא התכוונו.

כשחשבתי על זה עוד, הבנתי שהמרכיב הפיזי חשוב, אבל הוא לא המרכזי. כי גם אם אני לא יכולה לנוע במהירות או לרוץ ממקום למקום, עדיין אפשר להיות בחוויה פנימית של לחץ. לשמחתי, אני מרגישה שבהשוואה לעבר חווית הלחץ (להגיע, להספיק..) תוקפת אותי פחות.
אני מניחה שיש לזה מספר גורמים, אבל אני חושבת שהראשון בהם הוא העובדה שאני באמת מרשה לעצמי להכניס פחות דברים בבת אחת. לצעד כזה יש כמובן מחיר ברור: עושים פחות בזמן נתון. אך זהו מחיר לגיטימי בעיני ואני מסוגלת לקבל אותו. המשמעות היא שאני מוכנה לקבל את המציאות של המגבלה של הזמן ושל מה שאפשר להכניס בו. אני מוכנה לקבל את המציאות שבה לא יתבצע כל מה שהייתי רוצה שיתבצע באותו יום. לקבל את המציאות, על כל העיכובים שהיא מייצרת.
בקיצור, לקבל את המציאות, ולא להילחם בה.

זה לא קל למישהי כמוני שבעבר "פיצצה" את היומן בתכנונים שכמעט עולים אחד על השני, שהסיפוק שלה בחיים היה לא אחת תלוי בהספק, שהמדידה של כמה הצלחתי לעשות בזמן נתון הייתה גורם משפיע על תחושת הערך העצמי שלי.
ובכל זאת, המגבלה הפיזית הובילה לשינוי מנטאלי. והשינוי המנטאלי הזה מאפשר לי להירגע, להשקיע את עצמי במקום בו אני נמצאת באותו רגע, ולמצוא סיפוק בדבר עצמו ולא רק בסימון V על הביצוע שלו. כתוצאה מכך עשוי גם להתפזר הערפל סביב השאלה שלעיתים עולה בראש- מה בעצם נותן לי סיפוק? הערפל הזה מוכר לאנשים שכל כך חשוב להם לסיים את המשימה, שהם לא עוצרים לשאול האם נהנו מלבצע אותה.

ואם לסכם, לבטל את המהלך החמישי אומר להצטרך לתכנן יותר טוב את הזמן וכנראה גם להכניס קצת פחות דברים בלו"ז, לקחת יותר זמן מראש לכל מיני 'בלתי מתוכננים', לשמור על קור רוח גם כשיש עיכובים, ו... לדעת לסלוח לעצמי על איחורים.
וזה גם אומר- פחות להילחץ, להגיע יותר ב'רגוע', להיכנס לדבר הבא בלי להיות לגמרי במקום הקודם, ולהיות במקום הקודם בלי כל הזמן לחשוב על המקום הבא..

אני אמנם לא ממליצה על אימוץ מגבלה פיזית שתנטרל את ההילוך החמישי שלכם. יש להודות, שיש חשיבות לעצם קיומה של האפשרות – במצבים נדרשים – להיות זריזים, לתפקד בלחץ, לתפעל כמה התרחשויות בבת אחת. אבל אני כן ממליצה על בחינה מחודשת של השימוש התדיר בהילוך הזה, כי אני חושבת שרבים מאיתנו כבר עושים לו abuse, ויש שחיקה. אני ממליצה על אפשרות להפחית בהעברה לחמישי- ובעצם, מציעה לתכנן אחרת את מהלך הנסיעה, באופן שמאפשר להבחין בנוף.
במיוחד עכשיו כשבא אביב...

ובנושא אחר, סיפרתי כבר מזמן שאני לפני בדיקות תקופתיות. ובכן, הבדיקות נערכו, והתוצאות – פחות או יותר – התקבלו. הסיכום הוא סך הכל חיובי.
נראה שבמהלך החודשים האחרונים לא חל כל שינוי במצב הגידולים ואולי אולי, למרות שזה מאד קשה לתת אמירה חד משמעית בעניין, יש מעט שיפור במצב הגידולים באזור הריאות.
המשמעות היא, שלפחות כרגע התרופה שאני לוקחת, אותה תרופה (קפרלזה) שאושרה בינואר בסל, כן עושה את המוטל עליה במסגרת שמירה על יציבות, ולכן כל עוד הדברים יישארו כפי שהם, אני ממשיכה איתה. בזאת היא סיימה את תקופת ה'צעירות' שלה ולכן כבר לא תיקרא "התרופה החדשה". בכל זאת יש לה וותק של עוד מעט שנה..

ולסיום, אני מיישמת את מה שכתבתי עליו כאן:
היות ואני מתכננת עוד פוסט איחולים לקראת פסח, הרצון המקורי שלי היה לשלוח את הפוסט הזה כבר בתחילת השבוע. אבל כיוון שאי אפשר לעשות הכל - ובסיומם של ימים ארוכים יחסית לכוחותיי, העדפתי לנוח מאשר 'להספיק'- שליחת הפוסט נדחתה וכבר נושקת לחג הבא עלינו לטובה. וזה המחיר של לא לדחוס עוד ועוד, של להוריד הילוך. התמורה היא בכך שכתבתי את הפוסט ממקום רגוע ומאפשר. ונהניתי לכתוב.
נראה לי שהשתלם לי...

יום שלישי, 5 במרץ 2013

החיים עם סרטן



היום בבוקר הייתי בתל השומר במחלקת המטולוגיה, לקבל עוד מנת ברזל שנראה שמחזק אותי יותר ויותר.
בשלב מסוים הגיע מבקר, לארח חברה לבחורה שישבה לצידי - עם עירוי משלה. היא הזמינה אותו ללכת לקנות קפה בקפיטריה, בקומה שנייה, במרכז לסרטן. הוא רצה קפה, ולכן גם הלך לקנות, לא לפני שתקע לה מבט ציני - שבעצם מסתיר מבט מבוהל – לגבי מיקום הקפיטריה הנכספת.
כמה מצער שעליו להיכנס לאזור המקולל הזה בשביל כוס קפה. מה הוא סך הכל ביקש...

לא. אני לא שופטת, זו תגובה טבעית. הבחור היה עומד במבחן 'האדם הסביר'.
ובכל זאת, זה גרם לי לחשוב.. במיוחד על רקע חוויית סוף השבוע האחרון שלי – סוף שבוע של מדיטציה (ריטריט) למתמודדים עם סרטן וקרוביהם (שכפי שציינה המנחה- גם הם, לא חשוב איך מסתכלים על זה, מתמודדים עם סרטן).
הריטריט הזה הציע הכרות עם עולם המדיטציה ועקרונות חשובים של הבודהיזם, תוך בחינת הדרכים שהעולם הזה יכול לסייע בהתמודדות עם המצב.
 בנוסף, ובשבילי – לא פחות חשוב – הריטריט זימן מפגש עם קבוצה של מתמודדים נוספים, הכרות עם אנשים שעוברים דברים דומים (כל אחד עם הסיפור המרגש והמורכב שלו) ואפשרות לשיח על דברים שמעסיקים אותנו ולא תמיד קל לדבר עליהם עם אחרים.
למפגש כזה יש פוטנציאל חיזוק והעצמה משמעותי לכל אחד מהמשתתפים. במקרה הנוכחי, בנוף המחייה של בית אורן על הכרמל, בשילוב מסרים בודהיסטים שמרחיבים את הלב – מומש הפוטנציאל. המפגש הוליד הרבה כוחות, חיזוק אמונה, תחושת שיתוף ושייכות, ורוח חיים. הרבה רוח חיים. מתוך הנכונות לדו שיח חסר פשרות על המוות, התעצם לאין שיעור מסר החיים. עם סרטן. כן. חיים עם סרטן, זה הרבה חיים.

במסגרת שיחות בקבוצות, עלה גם הנושא של יחס החברה לסרטן. נשאלתי האם אני מרגישה נבדלת, או שמסתכלים עלי כנבדלת. ולא הייתי בטוחה לגבי תחושתי בעניין.
מצד אחד, ברור לי שהיום סיטואציית החיים שלי באופן מובהק שונה משל אחרים, אני על מסלול קצת אחר, ולעיתים זה גורם לתחושה של פער ביני ובין הסביבה.
מצד שני, מהרגע הראשון שנכנסתי לסיפור הזה, התייחסתי לסרטן כעוד גורם במערך החיים שלי, אך לא הגורם היחידי, ומעולם לא הרגשתי מדי מרוחקת. בדרך כלל לא מצאתי את עצמי במבוכה והשתדלתי שגם אחרים לא יהיו מובכים. היות והסרטן מהווה פיל ענק בחדר, לא ראיתי לנכון להתעלם ממנו – ולכן דיברתי עליו, הצגתי אותו ומהר מאד הפסקתי להרגיש שהוא חייב להיות משהו שמפריע או מבדיל אותי וגורם להתייחסות מאד אחרת אליי. כמובן- מתחשבים בי, מנסים לעזור, ולא מתעלמים ממצבי, אבל בדרך כלל לא הרגשתי שסביבתי מתייחסת אלי בריחוק, פחד או רחמים.
תשובות של משתתפים אחרים בשיחה הובילה אותי להרהר שוב בנושא, והעלתה בי את השאלה- האם ייתכן שאני חיה באשליה? ייתכן שאני לא מודעת לאי נוחות ולמידת האיום שאנשים מרגישים במגע איתי- בהיותי מהווה תזכורת ל"דבר הכי גרוע שיכול לקרות למישהו.."?

תשובתי לעצמי התחלקה לשתי רמות-
ברמת המעגל החברתי עימו יש לי הכרות אישית, אני מאמינה שבמקום שאני מרגישה שנוח לי – גם מי שאיתי חש בנוח, ובמרבית מערכות היחסים שחשובות לי ומיטיבות איתי, יש קודם כל את רוני ורק אחר כך את הנסיבות, שמה לעשות, הן סרטן. לא מתעלמים מהנושא בשיח, אך הוא עוד אחד מעוד הרבה נושאים שהם חלק מהחיים (ושוב - דגש על המילה חיים). ובמקום שאני מרגישה שלא נוח לי אין לי כוונה להישאר, ושם כבר פחות אכפת לי מה חושבים עלי, ואיך מסתכלים עלי.
ברמת המעגל של החברה בכלל, הבנתי שהתשובה קצת אחרת. אי אפשר להכחיש, שברמה החברתית הכללית, למרות שסרטן הפך להיות כל כך (כל כך!!) נפוץ, הוא עדיין מילה גסה, שומר נפשו ירחק, וטובה שעה אחת קודם. ולראייה – הסיפור מהבוקר על כוס הקפה.

במסגרת הניסיונות הבלתי נלאים של מרבית האנשים לברוח מהמגע עם המוות, מתפספסים כל אלו  המתמודדים עם סרטן, שבאמת, באמת באמת – יש אצלם כל כך הרבה חיים.
זו אחת החוויות המשמעותיות שלי מסוף השבוע שעברתי. היו בו עצב, שמחה, קרבה, נדיבות, נכונות לשתף, נכונות להקשיב, תסכולים ועידודים, לעיתים ייאוש - והרבה מאד תקווה. ובקיצור, הרבה חיים.
אז מי שב"חבורה" של הסרטן מכיר ומוקיר את החיים, ויודע את האמת הזו – יש חיים עם סרטן. והריטריט היווה תזכורת מבורכת לכך. אך כשאני מסתכלת בגדול, על החברה, הקרבה בין סרטן ומוות הופכת את הקשר הזה לחזות הכל.
ובהוקרה לשותפים לדרך שהכרתי בסוף השבוע, ולחיים המשמעותיים שעוד יש לפנינו (בדגש על איכות במקום על כמות) אני רוצה בפוסט הזה לצאת מהאישי אל החברתי... (תופים ברקע..):

יש חיים עם סרטן / סרטן זו לא מילה גסה / סרטן אינו שווה מוות מיידי.
יש חיים יפים עם סרטן; יש הרבה כאב ובו בזמן יש תשומת לב חדשה לדברים הכל כך יפים בחיים. יש עצב ויש המון שמחה ואהבה. יש צורך ביותר סיוע- צריכים ללמוד לקבל, ובו בזמן נפתח לפתע מעיין של נתינה. לפעמים יש צמצום של הדברים שאפשר לעשות - ובו בזמן יש חידוד ודיוק לגבי מה חשוב. יש דברים שצריך לעשות יותר לאט, אבל יש הרבה פחות בזבוז זמן ובולשיט מתוך ההבנה שהחיים קצרים.
יש חיים עם סרטן. הבשורה על סרטן היא קשה ולא רצויה. אך זהו לא גזר דין מוות מיידי.
סרטן זו לא מילת גנאי. אסור שזו תהיה מילת טאבו! אסור שזו תהיה תגית של dead man walking. כי בואו נסתכל למציאות בעיניים: מבחינה טכנית אנחנו כולנו, מרגע היוולדנו, dead men walking . זה הדבר היחידי הוודאי בחיים. סרטן פשוט דוחף לנו את התובנה הזו מול הפרצוף. זו גם הסיבה שהוא כל כך מאיים. אבל עם סטטיסטיקות של אחד לשלושה אנשים שכנראה יחלה באיזשהו סרטן לאורך חייו – כדאי לנו כחברה להתחיל לנרמל (להפוך לנורמאליים...) את היחסים שלנו עם התופעה הזו. יש צורך לנטרל את הפחד המשתק שהיא מעוררת.
אני לא מנסה ליפות. אני לא מתחמקת מכך שסרטן זה חרא של דבר. והלוואי ולא היה. ולא, סרטן זה לא שפעת. ואני לא מטיפה להתייחס אליו בקלילות.
אבל אני כן מטיפה להחליף את המשקפיים ביחס אליו. אני כן מזמינה להסתכל על אדם עם סרטן כאדם עם סיטואציית חיים מורכבת. והדגש – סיטואציית חיים. אולי הוא לא יהיה כאן עוד שנה. אולי הוא יהיה כאן עוד עשרים (ושוב- גם זה נכון לגבי כולנו, like it or not).
האויב הגדול הוא לא הסרטן אלא הפחד המשתק ממנו; הפחד מצמצם את זווית הראייה, את התנועה, את אפשרות הבחירה. הוא גורם לתגובה מיידית של בריחה.

יש כאלו שאומרים 'להתיידד עם הסרטן'. אז אולי זו בקשה מוגזמת. יש ידידים מיטיבים יותר. אבל אני כן חושבת שנכון להכיר אותו, להבין שהוא חלק ממציאות החיים של המאה ה-21 (לפחות עד שתמצא התרופה) ולכן כדאי ללמוד איך להרגיש איתו יותר בנוח. ומכאן, להרגיש גם יותר בנוח ופחות במבוכה מול מי שמתמודד איתו. להיות פחות מבוהלים. להיפתח לעוד דרכים להסתכל על החיים.
ושוב, בדגש על החיים.

כשמסלול חיי השתנה (שימו לב- השתנה, לא נגמר!!) בעקבות השתלבות הסרטן בתוכו (עוד שימו לב- השתלבות, לא השתלטות), הזמנתי את סביבתי 'להכיר' את הסרטן שלי דרך הבלוג שאני כותבת. בבלוג אני מזמינה להשתתף איתי בחלקים הקשים והטובים, להתבונן בחוויה במלואה, על כל צדדיה. מעבר לרצון לשתף כדי לפרוק ולעדכן את מי שמתעניין, אני מבינה היום שאולי הקריאה בבלוג מאפשרת נגיעות של הכרות, הדרגתית, עם המציאות של חיים עם סרטן, שהלוואי וקצת, בדרכה שלה, מפחיתה את האיום (אני מודעת לאפשרות שלגבי חלק מהאנשים הקריאה אולי הובילה לתוצאות הפוכות, אבל אני מזמינה את כל אלו לקרוא שוב בפוסטים ולמצוא בהם את החיים שפועמים בהם. גם בקשים ובמעציבים שבהם).
והיום אני קוראת להרחיב את ההכרות הזו. הסיפור הזה הוא לא רק שלי, מסלול החיים הזה הוא חלק מהנורמה של רבים. וככל שתתרחב ההכרות החברתית כך יהיה פחות פחד. וככל שיהיה פחות פחד, תבוא יותר קבלה. כאמור- נורמליזציה של היחסים עם הדמון הגדול: הסרטן.