יום שני, 25 בנובמבר 2013

אדוות אינסופיות- מוקדש לשמחה יעל

                                                                                                             
אומרים שאין אדם שאין לו תחליף.
במובן הפרקטי של הגעה לתוצאה סופית, זה כנראה נכון.
כלומר, אין משימה שרק אדם אחד יכול היה למלא אותה.

אבל המשפט הזה לא לוקח בחשבון את האופן המיוחד בו אותו אדם- ורק הוא- היה עושה את המשימה הזו. את הסגנון האישי שאי אפשר לחקות, את הייחודיות של הנגיעה של אותו אדם באחרים שהיו סביבו בעת שנכח בעולם ובא איתם במגע. באינטראקציות היומיומיות שהיו חד פעמיות וטבועות בניואנסים המסוימים שלו. או שלה.

לפני שבועיים עזבה לנצח שמחה יעל פזואלו, מי שהכרתי בתור מקימת פרויקט 'מפחד מוות לשמחת חיים' – פרויקט של ארגון 'תובנה'. מטרת הפרויקט - הפגשת מתמודדים ומתמודדות  סרטן עם עולם המדיטציה והבודהיזם, ככלי להתמודדות עם האתגרים הגדולים של חיים עם מחלה מסכנת חיים, וכתפיסת עולם לחיים בכלל. שמחה יעל הכירה וחוותה על בשרה את התרומה של העולם הזה לחייה ולהתמודדות האישית שלה, ורצתה להעביר את זה הלאה.

הכרתי את שמחה יעל בכותרת אותה ציינתי, ובכותרות של תפקידים פורמאלים אחרים שהיו לה- אמא, בת זוג, פסיכולוגית קלינית, מנחה ב'תובנה', מרצה, חוקרת....

אבל ההכרות שלנו הייתה עוצמתית בשבילי בגלל מה שהיה מעבר לתפקיד הרשמי, בגלל מה שיעל שידרה, העבירה ונתנה בעצם נוכחות ומתוקף המילים, המחוות, והמסרים שהעבירה. עוצמתם נבעה לדעתי מהמקום האותנטי בו היא נמצאה, מהתחושה שלי שהיא חיה כל פסיק וסימן קריאה שהיא אומרת. מנקודת מבטי, היא עברה עם עצמה תהליך התפתחותי מדהים שבסופו היא הייתה בשלמות בלתי נתפסת עם הקיום, עם החיים ועם המוות. והייתה לה היכולת לדבר את זה באופן שחדר פנימה ו'עשה שכל' דווקא בגלל שעבר דרך הלב.

קשה לאמוד את כמות ההשפעה של שמחה יעל על העולם. אני רק יכולה להסתכל על החוויה שלי מולה, ומתוך כך רק לדמיין את כמות האדוות שנוצרו ושרק תלכנה ותגדלנה, את מספר השבילים שהתפתחו וימשיכו בעולם בעקבות המגע עמה.

הכרתי את שמחה יעל דרך מספר הרצאות מעוררות השראה שנתנה, ובאופן 'רשמי' (לפחות לפי האופן בו הנרטיב מסופר אצלי בראש) במרץ שעבר, בסופ"ש למתמודדים עם סרטן שהיא הייתה ממוביליו. עברתי שם חוויה מעצימה (אפשר לקרוא כאן) שהניעה את הרצון שהיה בי, להתחיל לפעול ו"לעשות משהו" למען אחרים, משהו שמשלב את נושא הסרטן ונושא המדיטציה (כשגם אני הבנתי את ההשפעה החיובית המשמעותית של מדיטציה עלי).

אם נקצר את הסיפור... יעל הייתה ההשראה שלי וגם גורם תומך בתהליכים לפתיחת קבוצת המדיטציה אצלי בבית, שהיום הולכת ונבנית – לאט, בסבלנות ובאמונה. מתוך העשייה שלי בהקשר זה כבר מתחילים להתפתח כיווני עשייה חדשים שאולי אספר עליהם בהמשך, וגם אני מתפתחת בתהליך כל הזמן, ואין לדעת מה עוד יצמח מהמפגש הזה שלי ושל שמחה יעל – כשבפועל מידת ההכרות בינינו ומספר המפגשים בינינו היו לצערי מועטים.

כמות האנשים שאת דבריהם שמעתי על ההשפעה שהייתה ליעל עליהם– בלוויה, בשבעה ובמעגלים נוספים – מביאה אותי למסקנה ששמחה יעל נמצאת ותהיה בהשפעתה ובנגיעתה בעוד כל כך הרבה מקומות, תתבטא מתוך ליבם, פיהם ומעשי ידיהם, של כל כך הרבה אנשים שבאו איתה במגע.

ובתקופה הקרובה תהיה קבוצה של אנשים שתקום ותתארגן להמשיך את העשייה של שמחה יעל בפרויקט 'מפחד מוות לשמחת חיים'. אני מקווה ומתכננת להיות חלק מהם.
אני מניחה שאם יהיה רצון תהיה היכולת ונוכל לייצר המשכיות מסוג זה. כביכול, יש תחליף.
אבל זה יהיה אחר וחסר.
זה תמיד יהיה חסר את המהות ששמחה יעל יצקה לתוכו, שהיה ייחודי ובמידה מסוימת – מופלא. מואר. יהיה משהו אחר, ייחודי בדרכו, אבל אחר.

אז לכל אחד יש תחליף ובעצם לאף אחד אין תחליף.

הרבה אנשים פגשו בדרכם את יעל, וכשפוגשים מישהי כמו יעל, שחייה היו חיים של נתינה ואהבה לאחרים – ה'אין תחליף' הזה מהדהד בבטן ובלב ומכווץ.
ובו בזמן משהו גם מתרחב. השמחה על עצם הזכות שהייתה לי להכירה, על כך שהזדמנתי להיות בתוך אחת האדוות שלה. השמחה על ההזדמנות להכיר את האופן שבו היא למדה להבין את החיים והמוות ומתוך תקווה ללמוד ממנה.

המקום הנאחז, שרוצה את מה שהיה, מתקשה לקבל את ה'אין תחליף'. את – ה"זהו, נגמר".
ומקום אחר מרגיש גם שיש יופי וקסם בהעדר החליפיות הזו, בייחודיות שהייתה של שמחה יעל, ששמורה לה אצלי בפנים – ובמובן זה היא תהיה איתי תמיד. באופן האישי והייחודי שהיא נגעה בחיי. וכך תהיה בתוך כל אחד בו נגעה – באופן האישי והייחודי שלו.

ובראייה רחבה יותר, החוויה הזו של השפעה של מישהי שבפועל לא הייתה חלק מהמעגל הקרוב שלי, הובילה אותי להבין את חשיבות תשומת הלב שלנו למעשים ולהשפעות שלנו בעולם.

לאף אחד מאיתנו אין תחליף באופן המסוים בו אנו נוכחים בעולם ובסוג האדוות שאנו יוצרים – שלרוב איננו מודעים אליהן. כל אחת מאיתנו היא פרפר קטן שמנפנף בכנפיו בקצה אחד בעולם, ואיננו מודעות לרוב לאפשרות שזה יהיה טורנדו בקצה השני (וסליחה אם זה קלישאתי אבל לפעמים קלישאות קולעות לנקודה).

ההבנה הזו היא לא חדשה בהכרח. אבל היכולת לזכור את זה ולשים לזה לב ביומיום, בבחירות שלנו מה לעשות ואיך ולהתנהג- היא היא האתגר האמיתי.
יש בהבנה הזו משהו מאד מעצים. בהבנה שכל אינטראקציה שלי עם מישהו היא פוטנציאל לקידום משהו טוב וחיובי. ובאותו הזמן יש בהבנה הזו, אם אני מוכנה להפנים את זה באמת, אחריות כבדה בכל מה שקשור לכל ההתנהלות שלי בעולם, וקודם לכך, בכוונות שלי.

אני מאחלת לעצמי להצליח לשאת באחריות הזו, להמשיך לזכור את הכוח של המפגש בין בני אדם, ולפעול מתוך מקום של אהבה, שמחה ונדיבות – בתקווה לאדוות מיטיבות בעולם.

כל זאת בהכרת תודה לכל מה שקיבלתי מסביבתי. ובהכרת תודה, בהערכה ובאהבה לשמחה יעל.


2 תגובות:

  1. כתיבה מעוררת השראה כרגיל.
    תודה על התזכורת על האדוות שכל אחד מאיתנו שולח בכל רגע ורגע. אם להוסיף משלי- אנחנו אחראים לא רק לפעולות שלנו, אלא גם למצב התודעתי שאנו דואגים לטפח, שבתורו מניב את הפעולות הללו וקובע את אופיין...

    יישר כח על המשך דרכה של שמחה יעל ובהצלחה.

    השבמחק
  2. רוני יקרה

    עיסוק באחר מעלה אותנו מעלה.
    יהי זכרה של יעל ברוך

    השבמחק