"בשביל מה לך לכעוס? בשביל מה להתפלש בתחושת ה'נדפקתי'?" היא שואלת.
"זה כל כך מיותר. זו תפיסה קורבנית. הרי הכל עניין של בחירה. את יכולה פשוט לקום בבוקר ולהחליט שזהו. שמהיום את נותנת אמון בעולם, אמון באנשים. וזה גם יחזור אלייך".
"כשאת חושדת שכל אחד מנסה לדפוק אותך, לרמות אותך, להקטין אותך, את מתנהגת בצורה מסוימת של זה שנדפק, וגורמת לצד השני להתנהג בדיוק כמו שציפית ממנו" (היא מתכוונת לנבואה שמגשימה את עצמה, אבל בפרץ ההתלהבות בו היא מרביצה בי את התורה, אני לא רוצה להפריע רק בכדי להראות שגם אני יודעת משהו..).
"אני אומרת את זה בשבילך. כואב לי לשמוע שיום שלם נשארת כועסת וממורמרת. זה גם לא טוב לבריאות. בכלל, ושלך במיוחד".
היא באמת אומרת את זה כי אכפת לה. חברתי היקרה. 'המוארת'.
והיא צודקת, אני יודעת שהיא צודקת. Fuck it, לפני השיחה שלנו כתבתי ואמרתי לעצמי חלק ממה שהיא אמרה. אבל זה לא עוזר לי ב"שטח".
כשאני מול העולם, מיד נשלפים האינסטינקטים שמחפשים מי מנסה לנצל, לרמות או להרוויח על חשבוני. וזאת במיוחד מול אנשים שאני זקוקה לשירותם אך לא מבינה בזה מספיק, במיוחד מול בעלי מקצוע שלפי הסטריאוטיפ מנסים לעבוד עלי 90% מהזמן, במיוחד מול מי שצריך למכור לי משהו.
זה לא עזר לי להימנע מהכעס ששטף אותי במהלך ארגון יום הולדת 30 לאחי.
ולסיפור בקצרה;
הופקדתי על משימת מציאת מסעדה לחגוג לאחי יום הולדת 30 – במסגרת משפחתית של 20 אנשים. ביקשתי למצוא חדר פרטי לארוחה. לא מסובך מדי, לא עם דרישות מיוחדות. וכבר נמצא המקום, ונסגרו הפרטים בעל פה. כל שנותר הוא שבעל המקום ישלח לי הצעת מחיר, ואני אשלם מקדמה.
מסיבות לא ברורות, במשך שבוע לא קיבלתי ממנו את הצעת המחיר במייל למרות כמה טלפונים שהרמתי אליו. בשלבים ראשוניים לא התרגשתי, במיוחד על רקע החלטה שהפעם אני לוקחת בקלות. (כן, הרמז מובן, זו לא תהיה הפעם הראשונה שאינטראקציה מסוג זה לא תוציא ממני את צדדי הטובים ביותר).
ככל שהתקדם השבוע, התחיל להראות לי מוזר שהוא מצידו לא שולח כבר את ההצעה, שהרי הוא זה שצריך להיות לחוץ לקבל את המקדמה.
יום לפני האירוע כבר התקשרתי קצת במתח, ולא היה לי ברור למה שוב היה נראה לי שהוא מתחמק. התחלתי לחשוש שיש בעיה. התחילו לצוץ לי תסריטי סרטים שרפי גינת ניזון מהם..
בנוסף לזה, ידעתי שלא אהיה בבית כל היום, כך שגם אם ישלח לי הצעת מחיר לא אוכל לקרוא אותה, כך שכל סיטואציית הרגע האחרון הרגיזה אותי עוד יותר.
לאחר אי אלו דברים סוף סוף התקבלה ההצעה במייל (בדיעבד לטענתו הוא שלח כמה פעמים אך זה לא התקבל. מיותר לציין שהוא לא טרח לבדוק או לעדכן אותי ששלח..). כאמור, לא יכולתי לקרוא אותה ונאלצתי לבקש מחברתי להיכנס לי לדואר ולהקריא לי אותה בטלפון. אישרתי אותה..
לצערי, הייתי באמצע תיזוזים וסידורים בבית החולים (כחלק משגרת הבירוקרטיה של המוסד היקר) ומסתבר שלא הקשבתי לכל הפרטים.
איך זה הסתבר? די בפשטות. כשחזרתי הביתה בערב, לאחר שכבר שולמה המקדמה, גיליתי סעיף קטן, שלא הפנמתי בבוקר, ולא הוזכר מעולם בשום שיחה (והיו כמה) ביני ובין המסעדן היקר,
שהמחיר לא כולל מע"מ!
משפט קטן, סכום כסף פחות קטן.
מאיפה זה בא? מה זה? מאיפה החוצפה 'להשחיל' לי את הסעיף הזה?
ואיך יכול להיות שלמרות כל ההתעקשות שלי לקבל הצעת מחיר כמו שצריך, למרות התהליך המאד מסודר שכיוונתי אליו, למרות הסבלנות שלי והניסיון שלי להיות "בקלילות" עם בעל המקום (בכל זאת, זה יעזור להכל להיות יותר נעים ולאירוע להיות יותר מוצלח) – אחרי כל זאת, יוצא שהאירוע יעלה לנו 16% יותר ממה שמבחינתי נסגר עליו. ועוד אין מה לטעון ברמה ה"חוקית" כי אני אישרתי משהו כתוב שחור על גבי מסך לבן.
ולא....לשם שינוי – באופן מפתיע - לא היה בי הרבה כעס על עצמי ועל הפספוס שלי בעניין, אלא הרבה עצבים וכעס ושליליות כלפי אותו בחור. ומיד התחלתי לדמיין ולתכנן את כל מה שאני הולכת להגיד בסצנה שאעשה לו אם לא יוריד את הדרישה הזו.
כמובן, הסצנה הזו תוכננה להיות ממוקמת בסוף האירוע – כשכבר לא יהיה מה להפסיד..
ועם המירמור הזה ביליתי יום שלם. רקדנו יחד טנגו מיוסר, וואלס סוער וסמבה מלאת אנרגיה. אבל לא נהניתי. זה לא נתן לי שום קתרזיס.
ניסיתי לא לחשוב על זה,
ניסיתי להרגיע את עצמי שזה באמת לא שווה את זה כי זה רק עניין של כסף. ומהצד השני, נמאס לי מהטיעון 'זה רק כסף', כי זה רק כסף כאן ורק כסף שם – ובסוף, זה לא מעט כסף.
ומעבר לזה, הרי המוקד זה לא הכסף... זה העיקרון! (נו, אלא מה?)
איך זה, שערב לפני האירוע אני לא מתרגשת ונלהבת לחגיגה, אלא במצב הזה של תחושת כעס ושל "נדפקתי" לעזאזל. איך שוב הנבואה הגשימה את עצמה.. התחושה שאותה צפיתי מראש ושאותה אני כל כך מנסה למנוע.
ואני לא יודעת איך זה נראה למתבונן מהצד, אבל באותו רגע עניין ה'נדפקתי' לא היה מבחינתי תחושה בלבד, אלא יותר כמו עובדה!
וכאן, כאן נכנסת חברתי וצועקת "סטופ". מערערת על העובדה הזו, בוחנת כל מיני 'עובדות', הנחות ותיאוריות קונספירציה שעלו לי לאורך ההתנהלות מול הבחור.
מעלה את האפשרות שהוא בסך הכל בחור קצת לא מאורגן, שלא העביר הצעת מחיר- חלקית כי שכח וחלקית כי המחשב שלו לא תיפקד כראוי; בחור שלא ציין את המע"מ – שזה לא יפה – אבל לא מתוך ניסיון מתוחכם להעביר לי את זה מתחת לאף, כביכול שלא אשים לב (שהרי הוא לא יכול היה לצפות שאני לא אשים לב, כך שקשה להאמין שתכנן את זה מראש). שהוא בסך הכל בחור שמנסה לנהל עסק, באופן מוצלח יותר או פחות.
ולא ניתן להכחיש, שההתנהלות שלי מראש תמיד חושדת, תמיד חוקרת וכנראה לא מעבירה שדרים הכי נעימים לזה שמולי, שהוא קודם כל בן אדם, ורק אחר כך כל שאר התפקידים שלו בחיים.
והשדרים הללו מתחילים את כל הקשר ברגל שמאל, שהרי מי ירצה להיות נחמד כלפי מישהו שעוד לפני שמתחילים לעבוד איתו מבהירים לו בסאב-טקסט שהוא רמאי מנייאק..
ומי ירצה להיות רחב לב כלפי מישהו שמחפש אותו בקטנות?
אז נכון, כלקוחה זכותי להיות כמה חשדנית וקפדנית שאני רוצה. וזה לא מצדיק שירמו אותי. אבל כשאני ככה אני לא יכולה לצפות ליחס לבבי, חם ושופע. כמאמר אנשי חינוך ברגעי משבר: "יחס גורר יחס.."
אז אולי כדאי לי להיות קצת פחות בטוחה שכל מי שמסביב שם לו למטרה להרוויח על חשבוני... יש להם מה לעשות בחיים.
חברתי ה'מוארת' יודעת על מה היא מדברת. חלק נכבד מהזמן היא מצליחה ליישם את מה שהיא ממליצה. לרוב, היא לא מרגישה שהעולם מנסה להזיק לה. לרוב, היא מניחה שאם תשדר טוב יבוא לה טוב. וזה די מסתדר לה.
אפשר לטעון, שאולי לפעמים יש מי שכן מנצלים את האמון שהיא נותנת. אבל היא לא שם לרקוד עם זה טנגו. וכידוע לכולנו, צריך שניים לטנגו..
היא לא בחוויה של אני קורבן, ולכן היא לא תוכל להיות קורבן. אז למה לי לבחור בתפקיד הזה?
רק catch אחד יש בכל העניין. אי אפשר לזייף את תחושת האמון. צריך להיות שם. ואני עוד לא שם.
הקלדות מחשב לחוד ומחשבות,תחושות והתנהגויות לא נשלטות לחוד.
טוב. אז אני עדיין לא מוארת...
אה.. ולכל הסקרנים, בסוף היה אירוע מאד מוצלח, עמד ברוב הציפיות, והיות ואני כבר כן נרגעתי, וכיוון שהוריי – המשלמים על האירוע - לא בעד סצנות, בוטל המעמד התיאטרלי שתכננתי, והמע"מ נחלק חצי- חצי בינינו ובין המקום.
ובהמשגה מתחכמת, שילמתי עוד 8% לצורך ה'שיעור'...
רק בשמחות!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה