יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

נכות



במשרד התחבורה כבר מזמן נתנו לי את הפריבילגיה של הכותרת 'נכה', ואפילו קיבלתי תו.
בתחילת הדרך זה היה שוס, העובדה שאפשר לחנות איפה שרוצים, ובמידה מסוימת אפילו הרגשתי שקצת 'דפקתי את המערכת' והרווחתי משהו שאני לא בטוחה שמגיע לי.

אבל זהו, די באיחור אחרי משרד התחבורה (מה זה אומר שמשרד ממשלתי 'עוקף' אותי בתובנות..), נופל גם לי האסימון. יש לי נכות. נכות קשה אפילו. נראה שלאורך זמן אני נושמת פחות ופחות טוב. הבדלים קטנים, לא מורגשים כמעט, אבל במרחק של תקופה זה בולט מאד. זה אומר שכיום אני צריכה את מחולל החמצן בכל יציאה, וגם איתו ההליכה קשה לי מאד. ה'תו' שקיבלתי ממשרד התחבורה זה כבר מזמן לא לוקסוס אלא ההבדל בין זה שאני כן אגיע למקום מסוים או לא אגיע אליו.

ומה אני אגיד לכם, נכות זה לא פיקניק... יש משפט כזה שאומרים ש'לכל אחד יש איזושהי נכות..'. ובכן, כש"זוכים" בנכות אמיתית המשפט הזה נשמע כמו בדיחה, או ניסיון לא מוצלח לעידוד.
תכל'ס, שורה תחתונה, זה ביאוס גדול.
מפתחים כמה אויבים חדשים; הראשי בהם- מדרגות! מאיפה לעזאזל ההמצאה המתסכלת הזו? וכנגזרת של המדרגות הארורות – קומות – בשביל מה זה טוב? בואו נסתפק בקומה אחת.
שיפועים במדרכות – למה אני צריכה להרגיש את זה אם אני גרה במישור החוף?

המצב – שאינו חדש לי לגמרי, אך התחדד מאד בתקופה האחרונה – דורש רמות תכנון ובדיקה מורכבות ביותר...
שלשום לדוגמא, היה לי איזה עניין בבי"ח בלינסון.
הידעתם? חנייה בחניון הצמוד לבלינסון עולה 25 ₪, ובשבילי זה כבר בכלל לא צמוד, וחניות הנכים מועטות מאד כך שגם עם התו יש סיכוי טוב שתאלץ לחנות רחוק. וגם אם חנית מאד קרוב – בכניסה מצפה לך קטע קצר, אולי 30 מטר שהם בעלייה.
זהו פרט שבמצב רגיל, סביר שלא ייזכר בכלל... את הולכת משער הביטחון לכניסה לבית החולים בטיפוס קל, בעודך מדברת בפלאפון או מהרהרת בשיחה שניהלת עם הבוס העצבני.
ולעומת זאת, במצב לא רגיל, זהו פרט שידרוש תמרון ויהיו לו השפעות.. כמו אפקט הפרפר...
האפשרות שאצטרך לבצע 'טיפוס האולימפוס' אל כניסת בית החולים (בשילוב העניין המציק שהזכרתי לגבי החנייה) אילץ אותי לבקש מאחותי ללוות אותי לביקור, כדי שהיא תוכל להכניס אותי פנימה עם הרכב עד הכניסה (המקום שאליו מגיעים אמבולנסים ומוניות) ואז תלך לחנות, ואז תגיע בעצמה לבית החולים כשהיא מביאה לי את התיק שלי שהיה לי כבד לסחוב, כיוון שגם בתוך בית החולים יש הליכה של 5-10 דקות (תלוי את מי שואלים...).
אמנם ברור שאחותי לא יכלה לחשוב על שום דבר טוב יותר לעשות חוץ מל'בלות' איתי בבית החולים ולשמש כנהג.. ובכל זאת, הייתי שמחה לחסוך את זה ממנה, ולחסוך ממני את תחושת התלות.

או לדוגמא מחר, אני הולכת לפגישת עבודה (זה פרט משמח בפני עצמו...) אבל המשרד של המנהלת שאני הולכת לפגוש הוא בקומה שנייה – בלי מעלית (מוסד ישן, מה לעשות.. הם בונים מעלית בימים אלו..). אז בשביל להתחשב בי קבענו בקפיטריה. אך גם הקפיטריה היא מרחק של 5 דקות הליכה. זה לא נורא, אפילו בשבילי – ביום ישראלי טיפוסי. אבל ביום חורף גשום, גם חמש דקות רטובות יכולות לעשות נזק רב -  לי, ול'קח אוויר' שלי.
במידה מסוימת, שנינו אכן עשויים מסוכר...
ולשאלה – אז מה אעשה? האמת שכרגע אין לי תשובה ואני נשענת על האמונה שיהיה בסדר, ושגם לגשם יש הפוגות. אבל זה לא מצליח לשחרר אותי לגמרי מהמתח סביב העניין, מתח מיותר במיוחד. זה לא שחסר על מה לדאוג.

ויש עוד פרטים ועניינים- נניח, שאלתם את עצמכם פעם, כשהלכתם למסעדה, האם השירותים יהיו בקומת המסעדה, או שתדרשו לעלות/ לרדת קומה? ומה לגבי אח שלי או חברה שלי, שאת ביתם לא זכיתי לראות כבר חודשים כי הם גרים בקומה רביעית בלי מעלית? ואותו הדין לגבי המרכז של עמותת תובנה (שעוסקת במדיטציה) שגם היא בקומה רביעית בבניין? ומה לגבי כנסים /השתלמויות שמאד קורצים ומזמינים וכשאני נרשמת אליהם אני כבר סוחבת תחושת חרדה סביב איפה בדיוק זה יהיה ובאיזה מצב מתנשף אגיע למקום ההתכנסות?

ומעבר לכל זאת, מצבי המיוחד מייצר גם את 'אפקט סינדרלה'... מה זה אומר?
ובכן, 'קח אוויר' שלי (שיחסינו הם יחסי אהבה-שנאה מורכבים) עובד על חשמל או – כשאני מסתובבת- על בטרייה. אך מה לעשות שהבטרייה הזו מחזיקה מעמד מספר שעות מוגבל ביותר. לכן כשאני יוצאת מהבית, מעבר לתכנון האופרציה להגיע למקום, צריך לדקדק גם בתכנון פרטי הזמן. כמה זמן אהיה ללא חשמל? ואיפה כן אוכל לחבר את המכשיר לחשמל אם יהיה צורך? ואם צריך לחבר אותו לחשמל אז צריך לקחת את כל החוטים (וזה עניין בפני עצמו כי אני מתקשה לסחוב).   
בקיצור, איך להגיע הביתה לפני שהכרכרה הופכת לדלעת? בשלבים מסוימים זה הופך מתכנון טקטי לתכנון אסטרטגי...
אז כרגע, עד לפתרון יותר מוצלח, הספונטניות מפנה את מקומה.
ואולי במקום זאת, יגיע הנסיך עם חוט חשמל נוסף, יראה שהחוט מתאים בדיוק לנקודת החיבור במחולל (כמו הנעל לרגל אצל סינדרלה הקודמת) ויחד נרכב אל השקיעה...

אז זהו. זה מה יש. זה מה יש כרגע. קיבלתי עוד זוג משקפיים להתבונן דרכם על העולם, זווית הראייה של מוגבלת-ניידות .. בקצב הזה אני הולכת לפתוח סניף של אופטיקנה!

בינתיים, אחרי כל הקיטור (גם בחולם וגם בשורוק) – זה זמן טוב לקחת אוויר, ולנשום...
לחשוב על כל הדברים הנחמדים שאפשר לעשות בישיבה...
להירגע...
או שאפשר להמשיך להתלונן וליהנות גם מזה. הנאה שכולנו יודעים שהיא קצת מעוותת, אבל בכל זאת זה כיף לפעמים.




8 תגובות:

  1. אני קוראת וצובט לי בלב - בעיקר שהקושי לא מתחלק והוא לא מאוזן בין אנשים. לא קשה לי אפילו פעם בחודש כמו שלך קשה. ואז אני חושבת שאולי בזה אפשר לעזור - שתדעי שיש לך בנק של חברים, שיכולים פעם ב- לעזור במן סידור כזה, וגם בדרך לבלות איתך קצת. כי נדמה לי שזה לא למעלה מיכולותינו לבוא איתך פעם בכמה זמן, כך שיהיה לך פחות קשה וגם חברותי יותר.
    מה את אומרת? אני מתנדבת.

    השבמחק
    תשובות
    1. יקירתי, תודה רבה על ההצעה. זה באמת חשוב לזכור שבנק החברים הזה קיים. בדרך כלל זה נראה טפשי להטריד אחרים בשביל סידור זה או אחר (כי בראש מדובר ב'רק סידור' גם אם בפועל זה דורש הרבה יותר), אבל סביר שבאמת יש בעזרה כזו משהו מעודד ומחזק..

      מחק
  2. רונילה אהובה
    רוצה לאחל לך חג מלא באור ובחמצן נקי טרי וקל
    איזה מזל שיש לנו גם דמיון שיכול להעיף אותנו מעבר למגבלות הפיסיות שלנו..
    יאללה לאן את עפה?
    אני נראה לי לאיזה אי טרופי...
    אוהבת ומחבקת ומחזקת

    תמר

    השבמחק
    תשובות
    1. בדיוק ראיתי סרט שמתרחש ברובו בריביירה.. נראה לי שאני מתבייתת על שם...

      מחק
  3. רוני יקרה, אכן את נכה אין בזה שום ספק אך את צלולה וחדה כמו תער, אני מכיר כמה אנשים שאין להם תו נכה אך שיכלם מוגבל מאד...וטוב שהשורה האחרונה אופטימית ואת נשארת הגיבורה שלי

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אביחי... כמו שאני תמיד אומרת, גבורה זה לא משהו שנולדת איתו אלא משהו שנכפה עליך...
      חנוכה שמח

      מחק
  4. רוני,

    אני מניחה שזו לא היתה מטרת הפוסט- אבל אותי הצלחת להצחיק. סיימתי לקרוא עם חיוך מרוח על השפתיים כי האופציה להתלונן ולהנות מזה ישר הזכירה לי את סבתי הפולניה עליה השלום ואת המסורת שהנחילה לנו שעל פיה קיטורים קודש הם :).

    ואם בקיטורים עסקינן, אני חייבת לציין שאני נפעמת ממש מהדרך שבה את מתמודדת עם כל הקושי הזה. את מאוד אמיצה בעיני ובתור בכיינית מדופלמת אני לומדת ממך הרבה (או לפחות מנסה...).

    חג אורים שמח!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה!
      האמת שעם כל הפרטים המבאסים, רציתי גם קצת להצחיק - אחרים וגם את עצמי...
      שמחה שזה עבד
      חנוכה שמח

      מחק