יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

צ'ופר שעושה לי כבד בארנק

השבוע קיבלתי מתנה שאין כדוגמתה, חלום שוודאי רבים היו רוצים להגשים, כמעט כמו שיחה מאראלה.
במקרה שלי, במקום טלפון ממפעל הפיס קיבלתי מכתב מביטוח לאומי.
ובמעטפה חיכה לי כרטיס. כרטיס חדש, כרטיס קסם.
תעודת נכה.

תו נכה לרכב כבר יש לי – זה כרטיס חדש, תעודה.
מה הקסם? איפה הנצנצים? אכן תעודת נכה לא נשמעת משתווה למתנות של אראלה. אבל באותיות הקטנות על הכרטיס נמצא הסוד... חברים וחברות, מהיום בהצגת כרטיס – יש לי:
"פטור מעמידה בתור".

אמיתי, כן כן, יש דבר כזה...
אני מניחה שזה לא כולל תורות כמו קופ"ח, בנק וכו', כי אחרת היו צריכים להוסיף "פטור מישיבה בתור" – אבל מעניין, מה היה קורה אם הייתי מציגה את הכרטיס הזה, נניח בסופר. ונמשיך עם הפנטזיה.. נניח שאגיע איתו לסניף מרכזי של מגה ביום חמישי בערב. איך יתמודד עם זה הקונה הישראלי הממוצע? ומה עם התור לשירותים באמצע הצגה או בסוף סרט ארוך- איך הבנות המתאפקות תתייחסנה לפטור המודפס שחור על גבי לבן? ויצא לכם לחכות בתור לשלם על בגדים בערב חג בקניון?

מעבר לשעשוע שבעניין, הכרטיס הזה התחבר לי למחשבות שמעסיקות אותי בתקופה זו – על נכות נראית לעין, נכות שניתן להסתיר, על תגובות הסביבה ואיך לא – על עצמי..

לי קשה לנשום. לא יכולה לעשות מאמץ פיזי.
אם אני הולכת – זה לאט, ובמקרים רבים עם מחולל חמצן על הגב ומשקפי חמצן באף. כשאני איתו, אפשר להסתפק בפחות מילים, יש את התמונה.
אבל לשמחתי, יש ימים בהם שילוב של חניית נכים קרובה ומרחק סביר מהיעד מאפשרים לי ללכת ולהתנהל ללא תוספות. רק אני, ללא 'קח אוויר'.
והפלא ופלא – נעלמה הנכות.. כלפי חוץ אני בסדר. לגמרי בסדר. יש בזה משהו כיף ומשחרר, וכל כך... נורמאלי.
אבל מה שנראה כלפי חוץ זה עדיין רק כלפי חוץ. החמצן עדיין חסר, ולעיתים התחשבות הסביבה עדיין נדרשת. במצבים האלו זה קצת מסתבך.

לדוגמא הייתי בקולנוע, ובסוף הסרט רציתי לצאת דרך הכניסה כדי להגיע לשירותים בלי הרבה הליכה (אפרופו שירותים בקולנוע..). השומר, שכחלק מתפקידו צריך להוציא את כולם דרך היציאה, הגיב לבקשה שלי שלוותה בהסבר: "כי יש לי קושי בהליכה",
בשאלה: "יש לך קושי בהליכה, או שכרגע המצאת אותו?"

זה לא היה לי נעים בכלל.

ומנקודת מבטו אני יכולה להבין, לא את חוסר הטקט, אך כן את הלך המחשבה.
אותו הלך מחשבה שגורם לי אי-נוחות כשאני חונה בחניית נכים ויוצאת מהאוטו. אני מוצאת עצמי בוחנת מי מסתכל ושואל את עצמו "איך היא מרשה לעצמה לנצל תו נכה של בן משפחה ולתפוס חנייה לנכה אמיתי", ואז אני עונה לו בליבי "אין לך מושג, אז אל תשפוט אותי".

במצבים הללו נדמה שדווקא המחולל המכביד על הכתפיים עשוי להיות משחרר. משחרר מצורך להסביר, להצטדק, להרגיש נשפטת.
מה עדיף? עיניים שמסתכלות בך בסקרנות/חטטנות מלווה ברחמים או עיניים שמסתכלות בך בזלזול ובבוז על מוסריותך הירודה? ואולי כל מה שאני רואה בעיניים של אחרים זה השתקפות של פיתולי המחשבות שלי עצמי? מראות של מורכבות מערכת היחסים ביני ובין ה"נכות"?

הכרטיס שקיבלתי הוא עוד דרך להקל. ועוד דרך לתייג את עצמי.
נכות מתעתעת.
ואולי באמת אני צריכה להתייחס לזה כעוד כרטיס בארנק. כמו הארנקים של רבים – גם שלי מלא בכרטיסים: רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, תעודת אע"צ (=אזרח עובד צה"ל), כרטיס מנוי לקולנוע לב, וכו' וכו'.... ותעודת נכה. גם זה.
אולי כשאפסיק לחשוש שהכרטיס הזה יתפוס את כל המקום, בלי להשאיר מקום לכרטיסים האחרים, אולי אז הוא יהיה פחות כבד בארנק..
                                _______           ____________         _______ 

ובנושא אחר.. מנצלת את הבמה לעוד תזכורת: פתחתי קבוצת מדיטציה למתמודדים/ות עם סרטן או מחלות קשות אחרות ולמלוויהם/ן. הקבוצה נפגשת בימי חמישי לישיבת מדיטציה ושיחה. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו ש.. משתייך לקהל היעד. מה שאומר שיש הרבה אנשים שיכולים להיתרם מקבוצה כזו. אני מאמינה בתרומה הזו מתוך ניסיון אישי.

אשמח אם ההודעה תועבר על ידכם לכל מי שזה רלוונטי לו או שעשוי להכיר (במיוחד מטפלים למיניהם..). מאד אשמח לשלוח דף מסודר עם כל הפרטים למי שיכתוב לי מייל/תגובה בבלוג. ויש גם בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/151337878410393/
אני יודעת שכבר 'הפצתי' את ההודעה הזו בכמה וכמה מסגרות ואולי אני קצת "אגרסיבית" בשיווק, אבל החלטתי לקחת עצתם של אנשים שמימשו מטרות שלהם- ללכת עד הסוף עם דברים שאני מאמינה שחשובים.  

תודה,
ומאחלת לכולנו לחיות בשלום עם כל ה'כרטיסים' שלנו..

רוני

2 comments:

  1. יפה הסיפור על התעודה, זה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי...

    השבמחק
  2. אם מחולל חמצן הוא כבד צריך לזכור שהוא חשוב לתפקוד ביום יום

    השבמחק