יום רביעי, 22 בפברואר 2012

עוד צלילה


שוב צללתי לעומק האוקיינוס האפל, לתחתית השחור, משקולת קשורה לרגליי – מושכת אותי מטה מטה. שוב שהיתי שם, נאבקת ומושכת, והמשקולת משאירה אותי נמוך נמוך.
שוב עברו להם ימים ועוד ימים, דומים מאד אחד למשנהו, ימים בהם נראה שהכל תקוע.

אי שם באור השמש נמצאים כל היתר; החיים מלאי דרמות וסערות, התרחשות ואנרגיה. ותחתית האוקיינוס שקטה, חסרת תנועה, אפלולית. חסרת מוצא. בשלב מסוים לא נותר לי אלא להיכנע לכוחות הטבע הללו, ופשוט שהיתי שם. מחכה למה שייקרה. כמעט בקיפאון מוחלט.
נאחזת בשיירי כוחות אחרונים ובסביבה שמתחזקת אותי כמידת האפשר.

שם בתחתית.. אין הרבה בעצם מה לספר על זה... זה הרבה כלום ומעט משהו, שנדמה גם הוא כשום דבר. בתחילה זו חרדה שנובעת משיתוק, ושיתוק שנובע מחרדה. אחר כך זה פשוט רפיון שנובע מייאוש. ואין ממש מה לעשות עם זה. ואין הרבה מה להגיד על זה. האנרגיה הנתונה מאפשרת רק לשהות עם זה. ולהמתין.

ולבסוף, לאט לאט, כפי שכבר קרה בצלילות קודמות, החלה שחיקה קלה של החבל אליו קשורה המשקולת. תנועה כמעט לא מורגשת, תנועה קטנטנה ועדינה של זרמים, התעוררות אנרגטית ראשונית.
בתחילה זה נראה מקרי. עוד זרם עובר וחולף בתוך השחור האינסופי. אבל כשזה מתחיל למשוך אותי בעדינות כלפי מעלה, ופתאום אני שמה לב שאני יכולה קצת להניע את הגוף, אז גם הנפש נעורה בתאוות חיים ובציפייה לאפשרות שהזרמים הללו יתחזקו.
וכל פרפור כזה של הנפש מניע את המערכת לשיקום מאגרים מדולדלים של תקווה. בהרבה זהירות ומאד באיטיות אני מתחילה להשתחרר ולזרום כלפי מעלה.

האם אגיע עד לגובה פני המים ? האם אצליח להישאר שם מבלי להישאב מטה חזרה?
האם הים יהיה רגוע ומזמין, בנוכחות שקטה ומאפשרת, או שישוב להיות סוער, מנוכר ומטביע?


שוב עברו עלי מספר שבועות של שהות בבועה שכל כולה התמודדות פיזית.
לפני שלושה שבועות הגעתי לבית החולים לצורך הליך הכנסת צנתר לגוף – צינור שנכנס באזור הצוואר ויוצא באזור הבטן – שם ניתן לחבר אליו צינור נוסף, וכך לקבל הזנה לווריד. להכניס את הקלוריות ושאר החומרים החיוניים לגוף, תוך כדי עקיפה של מערכת העיכול הממאנת מזה זמן לשתף פעולה.
הצוות הרפואי שליווה אותי הציג את ההליך כפשוט וסטנדרטי. שחרור מבית החולים באותו יום, שיקום של מספר ימים בודדים בבית, והופ, הופ טראללה, גדלתי במידה...

משום מה, איפשהו בתחזית, נשכחו אי אלו נתוני בסיס שאני באה איתם שבדיעבד הובילו למקום אחר.

לחיוב ניתן לומר, שאכן ההליך הניתוחי עצמו עבר בצורה חלקה, אם כי כואבת מאד בשבילי. ההרדמה המקומית לא מנעה ממני לחוש כאבים ואי נוחות, שבוודאי הועצמו גם על ידי המתח הכרוך בלהיות ערה בזמן שחותכים לי בגוף. אבל החלק הזה היה במידה זו או אחרת – צפוי.
אחרי שההליך נגמר – אז התחיל הסבל האמיתי.

תהליך ההתאוששות היה ארוך, רווי כאבים וחולשה.
מבחינת הגוף שלי, הניתוחונצ'יק היה טראומה גדולה (לפסיכולוגים שבינינו, כאן מדובר בטראומה במובן הרפואי) היות ואין לגוף שלי מאגרים עודפים להתמודד עם גוף זר בתוכו, גם אם מדובר בגוף זר שהגיע למטרות שלום. כל זאת במקביל לקשיים ה"רגילים" ההולכים וגדלים שלי לאכול ולפעמים גם לנשום.

מעבר לכך נוספו לחיי פרקי זמן איכות חדשים- בכל ערב: (ה'חיבור') ובכל בוקר: ('התנתקות').
תרגום: חצי שעה בערב בה צריך באופן מאד זהיר וסטרילי לחבר את הרכש החדש שבגופי אל צינור שבקצהו השני תמיסת מזון. משאבה תטפטף את התמיסה לתוך גופי כל הלילה. בבוקר- רבע שעה של תהליך דומה רק בכיוון ההפוך: הוצאת הצינור לקראת חזל"ש (=חזרה לשגרה).

ואם לא די בכל המסכת לעיל, לאחר 3-2 ימים של הזנה, התחלתי לחוש במהלך הלילה קוצר נשימה שהפריע לשינה. הדבר היה מטריד מאד, היות ובדרך כלל קשיי הנשימה שלי נבעו מאיזושהי פעילות פיזית, אך למה בשינה? הקשר להזנה התבקש, וסברת הרופאים היא שכמויות הנוזלים שניסו לטפטף לתוכי היו גדולות מדי, מה שיצר עומס על הלב, שהוביל לעומס על הריאות. ואם יש משהו שהריאות שלי כבר הבהירו מזמן, זה שאין סיכוי שהעמסה נוספת עליהם תתקבל בהבנה.
כתוצאה מכך, הוראת הרופאים הייתה להקטין את כמות הנוזלים- אבל הגוף שלי הצליח להכיל רק שליש מהכמות, שזה צמצום מאד גדול של כמות הקלוריות שתוכננו לעבות אותי.

זה היה השלב שבו נשברתי.
נדמה היה שיצאתי מופסדת משני הכיוונים- מצד אחד, הסכמתי לשיטת טיפול שיש בה הרבה הקרבה וקשיים – ניתוח, צינורות משתלשלים, חשש מזיהומים, וחוסר גמישות שנובע מצורך בשעות רבות של חיבור למכונה. מצד שני, לאחר מעשה, נראה שגם בשיטה זו כמות המזון שבפועל תוכנס לגוף שלי לא תהיה מספיק משמעותית כדי לסייע בהתמודדות עם תת המשקל.
נראה שכל צעד שאני נוקטת בכדי לעזור לעצמי מוביל לעוד נזקים. אז מה יהיה?

אני אפילו לא יודעת כיצד לתאר את 'נשברתי' – מה זה בדיוק אומר?
זה הכלום, זה השחור בתחתית, המקום שאין בו מה להגיד, ופשוט מתקיימים כי הגוף מקיים.

אחר כך הסתבר שאפשר לנסות גם תמיסה אחרת, יותר מרוכזת. כלומר, יותר חומר בפחות נוזל. היה משהו נוסף לנסות. היה מוצא. והמוצא הזה התברר כאפשרות סבירה. עדיין לא המינון הקלורי שתוכנן, אך בכל זאת משהו שאפשר לעבוד איתו.

אחר כך גם התחיל לכאוב פחות. ועוד קצת פחות. ואפשר היה כבר להאמין שמתישהו יהיה לכאב הזה סוף.
בזמן הזה גם נלחמתי להכניס קצת שפיות במצב- על ידי התעקשות להגיע לקבוצת המדיטציה שלי, לקיים ביקורים של חברים וכו'. והתעקשתי דווקא בזמן הזה להביע נוכחות במקום העבודה, לקראת החזרה הצפויה שלי לעבוד (במידה ויתאפשר לעבוד מבית).

והיום כבר כמעט לא כואב. וההתחברות והניתוק הם עול, אך עול קטן יותר מאשר בשלבים הראשוניים.
אני עדיין מאד עייפה, אבל יש יותר שעות ביום שלא.
בקצב שמוכתב על ידי הגוף, אני חוזרת להתמודד "רק" עם הקשיים הרגילים שלי – חוסר תאבון, בחילות, נשימה מוגבלת, חולשה.
ואולי, אולי בכל זאת בזמן הקרוב גם אראה את מחוגי המשקל נעים קצת; אחוש את התמורה בעד ההשקעה מתוך אנרגיה מתחדשת של גוף שמוזן כהלכה.

במסגרת כל מה שלמדתי מחוויותיי בשנים האחרונות, קיבלתי על עצמי מספר כללים. אחד מהם הוא:
כשמנסים משהו חדש אסור להחליט בשלב הראשוני האם יהיה כוח להתמיד. כשעושים משהו בפעמים הראשונות זה בבירור מציף ונראה שאי אפשר יהיה להתמודד לאורך זמן. רק אחר כך מגלים שזה לא כל כך נורא ושלכל דבר מתרגלים.

לפני שנכנסתי לניתוח הגדרתי עם עצמי שמסקנות ושיפוטים לגבי המהלך הזה יינתנו ויתקבלו רק אחרי חודש. הניתוח התקיים ב- 31/1. לכן כל עוד אנחנו בפברואר, הכל בחזקת התרשמויות רגעיות.
נאחזתי בכלל הזה בימים הקשים, ונותר עוד שבוע למהפכות ולהתייצבויות.

הכל חולף, וגם זה. ואם נגזר עלי לצלול – לפחות גיליתי שיש דרך חזרה.