החיים עם סרטן

היום בבוקר הייתי בתל השומר במחלקת המטולוגיה, לקבל עוד מנת ברזל שנראה שמחזק אותי יותר ויותר.

בשלב מסוים הגיע מבקר, לארח חברה לבחורה שישבה לצידי - עם עירוי משלה. היא הזמינה אותו ללכת לקנות קפה בקפיטריה, בקומה שנייה, במרכז לסרטן. הוא רצה קפה, ולכן גם הלך לקנות, לא לפני שתקע לה מבט ציני - שבעצם מסתיר מבט מבוהל – לגבי מיקום הקפיטריה הנכספת.

כמה מצער שעליו להיכנס לאזור המקולל הזה בשביל כוס קפה. מה הוא סך הכל ביקש...

לא. אני לא שופטת, זו תגובה טבעית. הבחור היה עומד במבחן 'האדם הסביר'.

ובכל זאת, זה גרם לי לחשוב.. במיוחד על רקע חוויית סוף השבוע האחרון שלי – סוף שבוע של מדיטציה (ריטריט) למתמודדים עם סרטן וקרוביהם (שכפי שציינה המנחה- גם הם, לא חשוב איך מסתכלים על זה, מתמודדים עם סרטן).

הריטריט הזה הציע הכרות עם עולם המדיטציה ועקרונות חשובים של הבודהיזם, תוך בחינת הדרכים שהעולם הזה יכול לסייע בהתמודדות עם המצב.

 בנוסף, ובשבילי – לא פחות חשוב – הריטריט זימן מפגש עם קבוצה של מתמודדים נוספים, הכרות עם אנשים שעוברים דברים דומים (כל אחד עם הסיפור המרגש והמורכב שלו) ואפשרות לשיח על דברים שמעסיקים אותנו ולא תמיד קל לדבר עליהם עם אחרים.

למפגש כזה יש פוטנציאל חיזוק והעצמה משמעותי לכל אחד מהמשתתפים. במקרה הנוכחי, בנוף המחייה של בית אורן על הכרמל, בשילוב מסרים בודהיסטים שמרחיבים את הלב – מומש הפוטנציאל. המפגש הוליד הרבה כוחות, חיזוק אמונה, תחושת שיתוף ושייכות, ורוח חיים. הרבה רוח חיים. מתוך הנכונות לדו שיח חסר פשרות על המוות, התעצם לאין שיעור מסר החיים. עם סרטן. כן. חיים עם סרטן, זה הרבה חיים.

במסגרת שיחות בקבוצות, עלה גם הנושא של יחס החברה לסרטן. נשאלתי האם אני מרגישה נבדלת, או שמסתכלים עלי כנבדלת. ולא הייתי בטוחה לגבי תחושתי בעניין.

מצד אחד, ברור לי שהיום סיטואציית החיים שלי באופן מובהק שונה משל אחרים, אני על מסלול קצת אחר, ולעיתים זה גורם לתחושה של פער ביני ובין הסביבה.

מצד שני, מהרגע הראשון שנכנסתי לסיפור הזה, התייחסתי לסרטן כעוד גורם במערך החיים שלי, אך לא הגורם היחידי, ומעולם לא הרגשתי מדי מרוחקת. בדרך כלל לא מצאתי את עצמי במבוכה והשתדלתי שגם אחרים לא יהיו מובכים. היות והסרטן מהווה פיל ענק בחדר, לא ראיתי לנכון להתעלם ממנו – ולכן דיברתי עליו, הצגתי אותו ומהר מאד הפסקתי להרגיש שהוא חייב להיות משהו שמפריע או מבדיל אותי וגורם להתייחסות מאד אחרת אליי. כמובן- מתחשבים בי, מנסים לעזור, ולא מתעלמים ממצבי, אבל בדרך כלל לא הרגשתי שסביבתי מתייחסת אלי בריחוק, פחד או רחמים.

תשובות של משתתפים אחרים בשיחה הובילה אותי להרהר שוב בנושא, והעלתה בי את השאלה- האם ייתכן שאני חיה באשליה? ייתכן שאני לא מודעת לאי נוחות ולמידת האיום שאנשים מרגישים במגע איתי- בהיותי מהווה תזכורת ל"דבר הכי גרוע שיכול לקרות למישהו.."?

תשובתי לעצמי התחלקה לשתי רמות-

ברמת המעגל החברתי עימו יש לי הכרות אישית, אני מאמינה שבמקום שאני מרגישה שנוח לי – גם מי שאיתי חש בנוח, ובמרבית מערכות היחסים שחשובות לי ומיטיבות איתי, יש קודם כל את רוני ורק אחר כך את הנסיבות, שמה לעשות, הן סרטן. לא מתעלמים מהנושא בשיח, אך הוא עוד אחד מעוד הרבה נושאים שהם חלק מהחיים (ושוב - דגש על המילה חיים). ובמקום שאני מרגישה שלא נוח לי אין לי כוונה להישאר, ושם כבר פחות אכפת לי מה חושבים עלי, ואיך מסתכלים עלי.

ברמת המעגל של החברה בכלל, הבנתי שהתשובה קצת אחרת. אי אפשר להכחיש, שברמה החברתית הכללית, למרות שסרטן הפך להיות כל כך (כל כך!!) נפוץ, הוא עדיין מילה גסה, שומר נפשו ירחק, וטובה שעה אחת קודם. ולראייה – הסיפור מהבוקר על כוס הקפה.

במסגרת הניסיונות הבלתי נלאים של מרבית האנשים לברוח מהמגע עם המוות, מתפספסים כל אלו  המתמודדים עם סרטן, שבאמת, באמת באמת – יש אצלם כל כך הרבה חיים.

זו אחת החוויות המשמעותיות שלי מסוף השבוע שעברתי. היו בו עצב, שמחה, קרבה, נדיבות, נכונות לשתף, נכונות להקשיב, תסכולים ועידודים, לעיתים ייאוש - והרבה מאד תקווה. ובקיצור, הרבה חיים.

אז מי שב"חבורה" של הסרטן מכיר ומוקיר את החיים, ויודע את האמת הזו – יש חיים עם סרטן. והריטריט היווה תזכורת מבורכת לכך. אך כשאני מסתכלת בגדול, על החברה, הקרבה בין סרטן ומוות הופכת את הקשר הזה לחזות הכל.

ובהוקרה לשותפים לדרך שהכרתי בסוף השבוע, ולחיים המשמעותיים שעוד יש לפנינו (בדגש על איכות במקום על כמות) אני רוצה בפוסט הזה לצאת מהאישי אל החברתי... (תופים ברקע..):

יש חיים עם סרטן / סרטן זו לא מילה גסה / סרטן אינו שווה מוות מיידי.

יש חיים יפים עם סרטן; יש הרבה כאב ובו בזמן יש תשומת לב חדשה לדברים הכל כך יפים בחיים. יש עצב ויש המון שמחה ואהבה. יש צורך ביותר סיוע- צריכים ללמוד לקבל, ובו בזמן נפתח לפתע מעיין של נתינה. לפעמים יש צמצום של הדברים שאפשר לעשות - ובו בזמן יש חידוד ודיוק לגבי מה חשוב. יש דברים שצריך לעשות יותר לאט, אבל יש הרבה פחות בזבוז זמן ובולשיט מתוך ההבנה שהחיים קצרים.

יש חיים עם סרטן. הבשורה על סרטן היא קשה ולא רצויה. אך זהו לא גזר דין מוות מיידי.

סרטן זו לא מילת גנאי. אסור שזו תהיה מילת טאבו! אסור שזו תהיה תגית של dead man walking. כי בואו נסתכל למציאות בעיניים: מבחינה טכנית אנחנו כולנו, מרגע היוולדנו, dead men walking . זה הדבר היחידי הוודאי בחיים. סרטן פשוט דוחף לנו את התובנה הזו מול הפרצוף. זו גם הסיבה שהוא כל כך מאיים. אבל עם סטטיסטיקות של אחד לשלושה אנשים שכנראה יחלה באיזשהו סרטן לאורך חייו – כדאי לנו כחברה להתחיל לנרמל (להפוך לנורמאליים...) את היחסים שלנו עם התופעה הזו. יש צורך לנטרל את הפחד המשתק שהיא מעוררת.

אני לא מנסה ליפות. אני לא מתחמקת מכך שסרטן זה חרא של דבר. והלוואי ולא היה. ולא, סרטן זה לא שפעת. ואני לא מטיפה להתייחס אליו בקלילות.

אבל אני כן מטיפה להחליף את המשקפיים ביחס אליו. אני כן מזמינה להסתכל על אדם עם סרטן כאדם עם סיטואציית חיים מורכבת. והדגש – סיטואציית חיים. אולי הוא לא יהיה כאן עוד שנה. אולי הוא יהיה כאן עוד עשרים (ושוב- גם זה נכון לגבי כולנו, like it or not).

האויב הגדול הוא לא הסרטן אלא הפחד המשתק ממנו; הפחד מצמצם את זווית הראייה, את התנועה, את אפשרות הבחירה. הוא גורם לתגובה מיידית של בריחה.

יש כאלו שאומרים 'להתיידד עם הסרטן'. אז אולי זו בקשה מוגזמת. יש ידידים מיטיבים יותר. אבל אני כן חושבת שנכון להכיר אותו, להבין שהוא חלק ממציאות החיים של המאה ה-21 (לפחות עד שתמצא התרופה) ולכן כדאי ללמוד איך להרגיש איתו יותר בנוח. ומכאן, להרגיש גם יותר בנוח ופחות במבוכה מול מי שמתמודד איתו. להיות פחות מבוהלים. להיפתח לעוד דרכים להסתכל על החיים.

ושוב, בדגש על החיים.

כשמסלול חיי השתנה (שימו לב- השתנה, לא נגמר!!) בעקבות השתלבות הסרטן בתוכו (עוד שימו לב- השתלבות, לא השתלטות), הזמנתי את סביבתי 'להכיר' את הסרטן שלי דרך הבלוג שאני כותבת. בבלוג אני מזמינה להשתתף איתי בחלקים הקשים והטובים, להתבונן בחוויה במלואה, על כל צדדיה. מעבר לרצון לשתף כדי לפרוק ולעדכן את מי שמתעניין, אני מבינה היום שאולי הקריאה בבלוג מאפשרת נגיעות של הכרות, הדרגתית, עם המציאות של חיים עם סרטן, שהלוואי וקצת, בדרכה שלה, מפחיתה את האיום (אני מודעת לאפשרות שלגבי חלק מהאנשים הקריאה אולי הובילה לתוצאות הפוכות, אבל אני מזמינה את כל אלו לקרוא שוב בפוסטים ולמצוא בהם את החיים שפועמים בהם. גם בקשים ובמעציבים שבהם).

והיום אני קוראת להרחיב את ההכרות הזו. הסיפור הזה הוא לא רק שלי, מסלול החיים הזה הוא חלק מהנורמה של רבים. וככל שתתרחב ההכרות החברתית כך יהיה פחות פחד. וככל שיהיה פחות פחד, תבוא יותר קבלה. כאמור- נורמליזציה של היחסים עם הדמון הגדול: הסרטן.