יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

צ'ופר שעושה לי כבד בארנק

השבוע קיבלתי מתנה שאין כדוגמתה, חלום שוודאי רבים היו רוצים להגשים, כמעט כמו שיחה מאראלה.
במקרה שלי, במקום טלפון ממפעל הפיס קיבלתי מכתב מביטוח לאומי.
ובמעטפה חיכה לי כרטיס. כרטיס חדש, כרטיס קסם.
תעודת נכה.

תו נכה לרכב כבר יש לי – זה כרטיס חדש, תעודה.
מה הקסם? איפה הנצנצים? אכן תעודת נכה לא נשמעת משתווה למתנות של אראלה. אבל באותיות הקטנות על הכרטיס נמצא הסוד... חברים וחברות, מהיום בהצגת כרטיס – יש לי:
"פטור מעמידה בתור".

אמיתי, כן כן, יש דבר כזה...
אני מניחה שזה לא כולל תורות כמו קופ"ח, בנק וכו', כי אחרת היו צריכים להוסיף "פטור מישיבה בתור" – אבל מעניין, מה היה קורה אם הייתי מציגה את הכרטיס הזה, נניח בסופר. ונמשיך עם הפנטזיה.. נניח שאגיע איתו לסניף מרכזי של מגה ביום חמישי בערב. איך יתמודד עם זה הקונה הישראלי הממוצע? ומה עם התור לשירותים באמצע הצגה או בסוף סרט ארוך- איך הבנות המתאפקות תתייחסנה לפטור המודפס שחור על גבי לבן? ויצא לכם לחכות בתור לשלם על בגדים בערב חג בקניון?

מעבר לשעשוע שבעניין, הכרטיס הזה התחבר לי למחשבות שמעסיקות אותי בתקופה זו – על נכות נראית לעין, נכות שניתן להסתיר, על תגובות הסביבה ואיך לא – על עצמי..

לי קשה לנשום. לא יכולה לעשות מאמץ פיזי.
אם אני הולכת – זה לאט, ובמקרים רבים עם מחולל חמצן על הגב ומשקפי חמצן באף. כשאני איתו, אפשר להסתפק בפחות מילים, יש את התמונה.
אבל לשמחתי, יש ימים בהם שילוב של חניית נכים קרובה ומרחק סביר מהיעד מאפשרים לי ללכת ולהתנהל ללא תוספות. רק אני, ללא 'קח אוויר'.
והפלא ופלא – נעלמה הנכות.. כלפי חוץ אני בסדר. לגמרי בסדר. יש בזה משהו כיף ומשחרר, וכל כך... נורמאלי.
אבל מה שנראה כלפי חוץ זה עדיין רק כלפי חוץ. החמצן עדיין חסר, ולעיתים התחשבות הסביבה עדיין נדרשת. במצבים האלו זה קצת מסתבך.

לדוגמא הייתי בקולנוע, ובסוף הסרט רציתי לצאת דרך הכניסה כדי להגיע לשירותים בלי הרבה הליכה (אפרופו שירותים בקולנוע..). השומר, שכחלק מתפקידו צריך להוציא את כולם דרך היציאה, הגיב לבקשה שלי שלוותה בהסבר: "כי יש לי קושי בהליכה",
בשאלה: "יש לך קושי בהליכה, או שכרגע המצאת אותו?"

זה לא היה לי נעים בכלל.

ומנקודת מבטו אני יכולה להבין, לא את חוסר הטקט, אך כן את הלך המחשבה.
אותו הלך מחשבה שגורם לי אי-נוחות כשאני חונה בחניית נכים ויוצאת מהאוטו. אני מוצאת עצמי בוחנת מי מסתכל ושואל את עצמו "איך היא מרשה לעצמה לנצל תו נכה של בן משפחה ולתפוס חנייה לנכה אמיתי", ואז אני עונה לו בליבי "אין לך מושג, אז אל תשפוט אותי".

במצבים הללו נדמה שדווקא המחולל המכביד על הכתפיים עשוי להיות משחרר. משחרר מצורך להסביר, להצטדק, להרגיש נשפטת.
מה עדיף? עיניים שמסתכלות בך בסקרנות/חטטנות מלווה ברחמים או עיניים שמסתכלות בך בזלזול ובבוז על מוסריותך הירודה? ואולי כל מה שאני רואה בעיניים של אחרים זה השתקפות של פיתולי המחשבות שלי עצמי? מראות של מורכבות מערכת היחסים ביני ובין ה"נכות"?

הכרטיס שקיבלתי הוא עוד דרך להקל. ועוד דרך לתייג את עצמי.
נכות מתעתעת.
ואולי באמת אני צריכה להתייחס לזה כעוד כרטיס בארנק. כמו הארנקים של רבים – גם שלי מלא בכרטיסים: רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, תעודת אע"צ (=אזרח עובד צה"ל), כרטיס מנוי לקולנוע לב, וכו' וכו'.... ותעודת נכה. גם זה.
אולי כשאפסיק לחשוש שהכרטיס הזה יתפוס את כל המקום, בלי להשאיר מקום לכרטיסים האחרים, אולי אז הוא יהיה פחות כבד בארנק..
                                _______           ____________         _______ 

ובנושא אחר.. מנצלת את הבמה לעוד תזכורת: פתחתי קבוצת מדיטציה למתמודדים/ות עם סרטן או מחלות קשות אחרות ולמלוויהם/ן. הקבוצה נפגשת בימי חמישי לישיבת מדיטציה ושיחה. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו ש.. משתייך לקהל היעד. מה שאומר שיש הרבה אנשים שיכולים להיתרם מקבוצה כזו. אני מאמינה בתרומה הזו מתוך ניסיון אישי.

אשמח אם ההודעה תועבר על ידכם לכל מי שזה רלוונטי לו או שעשוי להכיר (במיוחד מטפלים למיניהם..). מאד אשמח לשלוח דף מסודר עם כל הפרטים למי שיכתוב לי מייל/תגובה בבלוג. ויש גם בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/151337878410393/
אני יודעת שכבר 'הפצתי' את ההודעה הזו בכמה וכמה מסגרות ואולי אני קצת "אגרסיבית" בשיווק, אבל החלטתי לקחת עצתם של אנשים שמימשו מטרות שלהם- ללכת עד הסוף עם דברים שאני מאמינה שחשובים.  

תודה,
ומאחלת לכולנו לחיות בשלום עם כל ה'כרטיסים' שלנו..

רוני

יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

צ'ופר שעושה לי כבד בארנק

השבוע קיבלתי מתנה שאין כדוגמתה, חלום שוודאי רבים היו רוצים להגשים, כמעט כמו שיחה מאראלה.
במקרה שלי, במקום טלפון ממפעל הפיס קיבלתי מכתב מביטוח לאומי.
ובמעטפה חיכה לי כרטיס. כרטיס חדש, כרטיס קסם.
תעודת נכה.

תו נכה לרכב כבר יש לי – זה כרטיס חדש, תעודה.
מה הקסם? איפה הנצנצים? אכן תעודת נכה לא נשמעת משתווה למתנות של אראלה. אבל באותיות הקטנות על הכרטיס נמצא הסוד... חברים וחברות, מהיום בהצגת כרטיס – יש לי:
"פטור מעמידה בתור".

אמיתי, כן כן, יש דבר כזה...
אני מניחה שזה לא כולל תורות כמו קופ"ח, בנק וכו', כי אחרת היו צריכים להוסיף "פטור מישיבה בתור" – אבל מעניין, מה היה קורה אם הייתי מציגה את הכרטיס הזה, נניח בסופר. ונמשיך עם הפנטזיה.. נניח שאגיע איתו לסניף מרכזי של מגה ביום חמישי בערב. איך יתמודד עם זה הקונה הישראלי הממוצע? ומה עם התור לשירותים באמצע הצגה או בסוף סרט ארוך- איך הבנות המתאפקות תתייחסנה לפטור המודפס שחור על גבי לבן? ויצא לכם לחכות בתור לשלם על בגדים בערב חג בקניון?

מעבר לשעשוע שבעניין, הכרטיס הזה התחבר לי למחשבות שמעסיקות אותי בתקופה זו – על נכות נראית לעין, נכות שניתן להסתיר, על תגובות הסביבה ואיך לא – על עצמי..

לי קשה לנשום. לא יכולה לעשות מאמץ פיזי.
אם אני הולכת – זה לאט, ובמקרים רבים עם מחולל חמצן על הגב ומשקפי חמצן באף. כשאני איתו, אפשר להסתפק בפחות מילים, יש את התמונה.
אבל לשמחתי, יש ימים בהם שילוב של חניית נכים קרובה ומרחק סביר מהיעד מאפשרים לי ללכת ולהתנהל ללא תוספות. רק אני, ללא 'קח אוויר'.
והפלא ופלא – נעלמה הנכות.. כלפי חוץ אני בסדר. לגמרי בסדר. יש בזה משהו כיף ומשחרר, וכל כך... נורמאלי.
אבל מה שנראה כלפי חוץ זה עדיין רק כלפי חוץ. החמצן עדיין חסר, ולעיתים התחשבות הסביבה עדיין נדרשת. במצבים האלו זה קצת מסתבך.

לדוגמא הייתי בקולנוע, ובסוף הסרט רציתי לצאת דרך הכניסה כדי להגיע לשירותים בלי הרבה הליכה (אפרופו שירותים בקולנוע..). השומר, שכחלק מתפקידו צריך להוציא את כולם דרך היציאה, הגיב לבקשה שלי שלוותה בהסבר: "כי יש לי קושי בהליכה",
בשאלה: "יש לך קושי בהליכה, או שכרגע המצאת אותו?"

זה לא היה לי נעים בכלל.

ומנקודת מבטו אני יכולה להבין, לא את חוסר הטקט, אך כן את הלך המחשבה.
אותו הלך מחשבה שגורם לי אי-נוחות כשאני חונה בחניית נכים ויוצאת מהאוטו. אני מוצאת עצמי בוחנת מי מסתכל ושואל את עצמו "איך היא מרשה לעצמה לנצל תו נכה של בן משפחה ולתפוס חנייה לנכה אמיתי", ואז אני עונה לו בליבי "אין לך מושג, אז אל תשפוט אותי".

במצבים הללו נדמה שדווקא המחולל המכביד על הכתפיים עשוי להיות משחרר. משחרר מצורך להסביר, להצטדק, להרגיש נשפטת.
מה עדיף? עיניים שמסתכלות בך בסקרנות/חטטנות מלווה ברחמים או עיניים שמסתכלות בך בזלזול ובבוז על מוסריותך הירודה? ואולי כל מה שאני רואה בעיניים של אחרים זה השתקפות של פיתולי המחשבות שלי עצמי? מראות של מורכבות מערכת היחסים ביני ובין ה"נכות"?

הכרטיס שקיבלתי הוא עוד דרך להקל. ועוד דרך לתייג את עצמי.
נכות מתעתעת.
ואולי באמת אני צריכה להתייחס לזה כעוד כרטיס בארנק. כמו הארנקים של רבים – גם שלי מלא בכרטיסים: רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, תעודת אע"צ (=אזרח עובד צה"ל), כרטיס מנוי לקולנוע לב, וכו' וכו'.... ותעודת נכה. גם זה.
אולי כשאפסיק לחשוש שהכרטיס הזה יתפוס את כל המקום, בלי להשאיר מקום לכרטיסים האחרים, אולי אז הוא יהיה פחות כבד בארנק..
                                _______           ____________         _______ 

ובנושא אחר.. מנצלת את הבמה לעוד תזכורת: פתחתי קבוצת מדיטציה למתמודדים/ות עם סרטן או מחלות קשות אחרות ולמלוויהם/ן. הקבוצה נפגשת בימי חמישי לישיבת מדיטציה ושיחה. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו ש.. משתייך לקהל היעד. מה שאומר שיש הרבה אנשים שיכולים להיתרם מקבוצה כזו. אני מאמינה בתרומה הזו מתוך ניסיון אישי.

אשמח אם ההודעה תועבר על ידכם לכל מי שזה רלוונטי לו או שעשוי להכיר (במיוחד מטפלים למיניהם..). מאד אשמח לשלוח דף מסודר עם כל הפרטים למי שיכתוב לי מייל/תגובה בבלוג. ויש גם בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/151337878410393/
אני יודעת שכבר 'הפצתי' את ההודעה הזו בכמה וכמה מסגרות ואולי אני קצת "אגרסיבית" בשיווק, אבל החלטתי לקחת עצתם של אנשים שמימשו מטרות שלהם- ללכת עד הסוף עם דברים שאני מאמינה שחשובים.  

תודה,
ומאחלת לכולנו לחיות בשלום עם כל ה'כרטיסים' שלנו..

רוני

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

לעשות משהו שמפחיד אותך

חודש בדיוק עבר מאז הפוסט האחרון. חודש לתחילת השנה. חודש של חגים ושל חזרה לשגרה. חודש בו לא ביקרתי בבית חולים...
הדלקות במעיים עוד לא אמרו את מילתם האחרונה, כי השבוע שוב היו כאבי בטן ו'השבתה' לשלושה ימים. אבל זה היה בבית, והסתיים בלי הרעלת אנטיביוטיקה ואולי אפשר לקוות בכל זאת, שזו איזושהי עדות לעתיד של הפחתה הדרגתית עד העלמות של תופעה אומללה זו.

חודש של יום הולדת, שעוד לא הבנתי מה בדיוק הוא אומר, כלומר, מה זה אומר להיות בת 35? מה המשמעות של זה מעבר לאיזשהו מדד חברתי של איפה אני "אמורה" להיות בחיים מבחינת הישגים, סטטוס ושאר גורמים חיצוניים שמכניסים אותנו למדדים נורמטיביים (אך ממש לא בטוח שנורמאלים).

ואני, אני מזמן כבר יצאתי מהמסלול הנורמטיבי ובחיי אני מרגישה אל-גילית, (בתרגום: חסרת גיל). ברגעים מסוימים אני מוצאת עצמי בתודעה דומה מאד לאדם שמזדקן ונמצא בשלבי דעיכה של הגוף והסתכלות "מסכמת" על החיים, וברגעים אחרים אני חוזרת ברכבת הזמן אל העבר הרחוק, כילדה קטנה שמטפלים בה באהבה ודואגים לצרכיה הבסיסיים כמו אוכל והשכבה לישון. אז נותר לי להבין שרעיונית, כרונולוגית, סיימתי 35 שנים בעולם. מעבר לזה, הכל נשאר קצת עמום.
ויחד עם היותי אל-גילית, עדיין יום ההולדת הוא זמן טוב לחגוג ולציין את עצם חיי – וכך אכן היה.

זה היה עוד חודש, שהצטרף לארבעה קודמים, בהם זה אני והסרטן – אחד על אחד- בלי הארטילריה של אף תרופה. זאת לאחר שנראה שתופעת הדלקות קשורה לכדורים שלקחתי. אז זה רק אנחנו שנינו, ובינתיים נראה שיש איזשהו איזון עדין, הסכמה להישאר בסטטוס קוו, ויש יציבות מעודדת, שבחסותה לא ממהרים להסתכן ולחזור לקחת את התרופה הקיימת או להתחיל הרפתקה של תרופה אחרת (כן, משמח לשמוע שיש עוד תרופות מאותה 'משפחה' שלא ניסיתי, ואם האיזון יופר כנראה יפנו אותי אל אחת מהן). ידוע וגלוי שזו יציבות עדינה וחמקמקה, וכמו שכבר התרגלתי – הכל יכול להתהפך ביום אחד. אבל זו יציבות שרירה וקיימת עד הודעה חדשה ואני מריעה לגוף שלי על כל יום שעובר... צריך לדעת גם לפרגן.

ובמהלך החודש הזה, גם יצאתי למסע, שהתחיל ברצון מלווה חשש, המשיך בהחלטה ללכת על זה, והסתיים בנסיעה. בתחילת המסע החשש היה גדול, ההחלטה נראתה אמיצה. לרוב אני מסתייגת כשאנשים משייכים אלי את התואר הזה אך הפעם הרגשתי שבהחלט יש מרכיב של אומץ בעניין..

נסעתי לריטריט ויפאסנה.
מה זה? במובן המילולי Retreat משמעו נסיגה, התכנסות. במובן המעשי, מדובר בנסיעה למעין 'קורס'. מדובר בקורס מדיטציה בו במשך מספר ימים מתרגלים מדיטציה, ובתוך כך בעצם מתרגלים התכנסות פנימה, תשומת לב, מודעות. ברמה הראשונית מפתחים את היכולת להשקיט את התודעה, להשקיט את ה'רעש' בראש. מעבר לזה, לומדים להיות עם דברים כפי שהם, להיות בנוכחות של הכאן ועכשיו- בתשומת לב לרגע המיידי, בתשומת לב לנשימה, לתחושות גוף, לרגשות.
בכדי לחדד את היכולת 'להיכנס פנימה', כל הקורס מתקיים בשתיקה של המשתתפים...

"אה, כן, הדברים המשוגעים האלה... מה זה לשתוק כל הזמן? איך אפשר לשתוק שבוע שלם"
"אה, כן זה נשמע טוב כל השקט והשלווה הזה, אבל זה לא בשבילי"
"שמעתי על זה, נשמע כמו כת, לא?... את נורמאלית?"

שכחתי לציין- שבתחילת הריטריט מפקידים חפצי ערך אצל המארגנים, שזה כולל פלאפון ושאר אמצעי תקשורת אלקטרוניים. אז לא, גם אין תקשורת SMS. בכלל לא טורחת לשאול WHAT'S UP.

היום מורכב מכל מיני "פעילויות"..
ממדיטציות בישיבה- ישיבה מזרחית על כריות בעיניים עצומות. כן, כמו שזה נשמע.
מדיטציות בהליכה- אנשים מסתובבים בשבילי המרחב הירוק מלא העצים והשקט, בהליכה בקצב איטי, איטי מאד, עד איטי מאד מאד. בתשומת לב לכל תנועה של כף הרגל שמתרוממת, ברך שמתקפלת, רגל שנעה לכיוון האדמה קדימה וכף רגל שנוגעת באדמה בזמן שכף הרגל השנייה כבר מתרוממת. כך זה עובד.. בפשטות, בטבעיות אבל כמה שזה מורכב ומדהים פעם שמתם לב? (אולי משתתפי מסיבתי ביום ההולדת 34 זוכרים שהיה שם משהו דומה..)
הליכה בקצב איטי במיוחד מאפשרת גם לשים יותר לב לטבע, לכל עץ וצמח, לכל ציפור, לרעש של העלים ברוח, לשיירת הנמלים שחוצה את הדרך. פסטורלי, אין מה לומר.

למי יש זמן להתבונן על כל זה? לכולם. לכל מי שבא לריטריט.
בשביל זה הוא בא.

אין לו משהו יותר חשוב לעשות, אין בכלל מה לעשות. 
להיות. על זה מתאמנים כאן. על להיות.
במהלך היום יש גם הרצאה של אחד המורים, שמלמד ומסביר על התרגול ועל התפיסה הבודהיסטית בכל מיני הקשרים שנוגעים לחיים, לאיכות חיים, למה אנחנו מחפשים בחיים.
מצבי דיבור שכן קורים הם בפגישה אישית שאפשר לבקש עם מורה להתייעצות ויש גם מפגשים בקבוצות קטנות בהם משתפים או שואלים על חוויות התרגול (פעם ביומיים).

וכמובן, יש ארוחות. גם בהן שותקים.
כולם ביחד. וכל אחד עם עצמו, ועם האוכל ועם תשומת הלב לתהליך האכילה.
כי לא קוראים / מסמסים / רואים טלוויזיה / ____ תוך כדי. פשוט אוכלים. פשוט.

"טוב, שיהיה, נשמע שנהנית. עדיין זה לא בשבילי..."
"כבר שאלתי אם את נורמאלית?... שלא תתמכרי לזה"

הרעיון לנסוע לשישה ימים נראה בעיני בתחילה כ"גדול עלי". קודם כל, עצם הריטריט, ההתנהלות בתוכו והמסגרת שלו הם משהו, שעד שלא מנסים לא יודעים איך זה יהיה, וזה בכל זאת אתגר.
חוץ מזה, כמובן שיש לי את "העניינים שלי". כמו מה?
-          * אי וודאות בה לא ידוע איך ארגיש מחר והאם דווקא עכשיו תחליט לבקר אותי איזו דלקת. זה כבר קרה מספיק פעמים...
-          * ענייני סוגי מזון שאני כן/ לא יכולה לאכול, שדורשים הערכות מיוחדת שונה ממה שמגישים בריטריט
-          * צורך לקבל הזנה מה'מאמה' (תוספת ההזנה שאני מקבלת בלילות דרך הווריד) כי ששה ימים בלי זה יותר מדי. מצד שני, הלינה היא בחדרים משותפים עם זרים (ליתר דיוק, זרות). ולא שאי אפשר לעשות את זה עם אחרות בחדר, ובכל זאת, זה לא נוח וגורם לי לחשיפה של פרטים אישיים שלא בהכרח בחרתי בה.
-          * אי בהירות לגבי היכולת שלי להסתובב בין החדר שלי, למתחם המדיטציה, לחדר האוכל ולכל מקום אחר במתחם. אם זה דורש הרבה הליכה (וכמובן, המילה 'הרבה' היא בעלת משמעות סוביקטיבית) זה יכול ליצור קושי, שאפשר לעמוד בו השאלה היא אם אפשר ללכת אותו..

אל מול כל החששות, התבהר לי שזה משהו שאני רוצה, והרצון התחלק לשניים-
האחד, רצון לקחת חלק בקורס כזה, באורך כזה, שכבר זמן רב אני שומעת עליו מחברים וכבר זמן רב מסקרן אותי והנה זמן שיש לי שבוע חופש שמאפשר + מזג אוויר אידיאלי לעניין.
השני, רצון להתגבר על פחד וחשש, להתגבר על מגבלות, שכן- הן מגבילות, אך לא חייבות לחסום. רצון למצוא את הדרך להפוך את המסובך לאפשרי ורצון לגלות שזה פחות מסובך מאשר כשזה משורטט ו"מסופר" בראש שלי.

ואכן – זה היה פחות מסובך. זה דרש הערכות, וקצת התארגנות עודפת, אבל ההערכות בפועל הייתה הרבה יותר פשוטה מאשר ההערכות בראש. כשהדברים נפתרים שם, השאר נוטה למצוא דרך להיפתר. וזוהי אמת ששווה לזכור לקראת הרפתקאות באות..
מארגני הריטריט באו מאד לקראתי- הצליחו למצוא חדר שאוכל להיות בו לבד, כך שפרטיותי נשמרה; במטבח הכינו לי את הפסטה שהייתי צריכה; במהלך היום דאגתי לשמור על עצמי ואם הייתי עייפה 'דילגתי' על ישיבה בלי התלבטות או רגשות אשמה; חלק ממדיטציות ההליכה היו בשבילי מדיטציות ישיבה על כסא והתבוננות בנוף;
בקיצור – הסתדרתי.

בסופו של דבר, קצב ההתנהלות בריטריט היה בדיוק הקצב הטבעי שלי. כשהלכתי על השביל לאט לאט ובעדינות, לא הייתי שונה מהרוב. בזמן אחר הם כנראה היו צועדים שם בקצב משולש, אבל במהלך הריטריט ההליכה שלי ב'רגיל שלי' הייתה מותאמת.

גיליתי שמבחינת "בשלות" הייתי מוכנה לריטריט כזה כבר זמן רב. שתיקה של ששה ימים באה לי באופן טבעי, כמו גם הזמן הרב שהושקע בהתבוננות, ובנוכחות.
באמת – פשוט הייתי. שום דבר לא היה משנה מעבר למתרחש באותו רגע.
עכשיו אני במדיטציה. עכשיו יש הרצאה של מורה. עכשיו אני הולכת להתקלח. כל דבר בפני עצמו שימח אותי והיה רק אותו. ואותי.
מה שנדמה בהתחלה כמעשה 'אמיץ' היה כל כך טבעי. והימים עברו בלי שום תחושה של "מתי ייגמר".

לא הייתי מגדירה זאת כ-"הזמן טס". כל יום היו בו החוויות שלו, המשמעויות שלו והמקום שלו. ובו בזמן בחוויה הכוללת, הרגשתי שיכולתי להישאר בקלות עוד כמה ימים...

אבל כמו כל דבר, גם הריטריט חלף ועבר, ומה שנותר, כרגיל, זה לקוות שיישאר בתוכי מעט מהשקט, מנה מהכרת התודה שהייתה בי (על עצם ההזדמנות והאפשרות לנסוע, ועל האופן בו נתמכתי על ידי המורים והצוות), חלק מהיכולת להיות בתשומת לב... משהו מהחוויה.

מצד אחד, כשחזרתי הביתה השגרה וההרגלים חזרו "לשלוט" במהירות מדהימה. מצד שני, אני מכירה בחשיבות זריעת זרעים שאחר כך צומחים ונושאים פרי, ומזכירה לעצמי באמונה- שמשהו תמיד נשאר ונבנה והולך ונבנה מבפנים.
ומעבר לכל, המימוש של משהו שמפחיד, שמעורר חשש אך גם התלהבות, הוא חוויה מעצימה ומחזקת. צדק מי שהמליץ: 'עשי כל יום משהו שמפחיד אותך' (רלוונטי גם לגברים..).

אז כך עבר לו חודש, כך התחילה שנה.

ולמרות שכבר החגים מאחורינו, אסתכן באיחול שבטח יהיה הראשון לשנה זו- שתהיה לנו שנה של התנסות והתגברות על פחדים..