יום שישי, 29 ביולי 2011

הפעם הראשונה ש...

כשיצאתי לחופש מהעבודה (שאני עדיין במהלכו) רציתי פסק זמן שיש בו מספיק מרחב כדי לתת לדברים בתוכי לצמוח ולקרות בלי שאני אדרוש את זה מעצמי, בלי שיהיה לזה הגדרה או תכנון מסודר. שזה ינבע ממני באופן טבעי. 
זה לא קורה הרבה לאנשים מתוכננים / בשליטה מדי.
אחד העיסוקים שתפסו מקום במרחב הזה היה הכתיבה. ברובה אישית, גוף ראשון, מן יומן.

אבל לא מזמן כתבתי פוסט על אירוע קטן שקרה לי, ולפתע מעצמו, היה לי ברור שזה צריך להיות סיפור. משהו קצת אחר. ובאותו רגע גם היה לי ברור איך זה אמור להיכתב. והלכתי עם זה.. וזה היה מאד נעים. טבעי.

כבר כתבתי קטעים / סיפורונים למגירה, אבל היום אני מנצלת את הבלוג לצורך 'הפעם הראשונה שאני "מפרסמת" סיפור'. אולי בוסר, במונחים 'ספרותיים', ולא ראוי לציון מיוחד במונחים "אובייקטיבים".
אבל בשבילי, לעשות משהו בפעם הראשונה זה מרגש. יש בזה סוג של קסם. וזה הכיף שלי... להתרגש קצת.

וכל מי שקורא, יהנה יותר או פחות,  ידע שבכל מקרה, השתתף איתי ב'פעם הראשונה ש...' ומאחלת לכולנו הרבה כאלה.
----------        ---------               -------                     ----------              --------
)במאמר מוסגר, רוצה להזכיר שכרגע אנחנו עדיין במהלכו של מאבק המחאה על יוקר המחייה (או בשם שאני מעדיפה- התעוררות המעמד שלי ללקיחת אחראיות על עתיד המדינה) .אני לא מהשתדלנים האגרסיביים, ומצד שני מרגישה מחויבות ורצון לנצל את הבמה ולהזמין להצטרף(

---------                 -------------            ---------------               -----------       ------

נקודות מבט

*מבוסס על מעט מציאות והרבה דמיון

היא
הנביחות של הכלב העירו אותה ממש מוקדם. הכלב של רמי. כלב על סף הזאב. גדול, מאסיבי. כמו רמי. הוא חמוד בסך הכל אבל יכול להיות מאד מאיים בהתחלה. הכלב. גם רמי..
היא לא מאמינה ששוב היא יוצאת עם מישהו חדש. כמה פעמים אפשר להתחיל מערכות יחסים ולסיים אותם אחרי חמש דקות. מתי תהיה לה קצת יציבות? אבל רמי באמת מקסים, וכמו שאמא שלה תמיד אמרה, כדי להגיע להמשך צריך לעבור גם בהתחלה..
כשרמי הביא את הכלב אליה אתמול בפעם הראשונה, זה מצא חן בעיניה, וגם לא מצא חן בעיניה. מצד אחד זה סוג של סימן – רמי כבר מרגיש בנוח, המפגשים שלהם פחות 'רשמיים'.. אולי אפשר לנשום קצת, לשחרר קצת את שד חרדת הנטישה.. מצד שני, כלב כזה גדול בחצר כל כך קטנה. זה יכול לעשות הרבה בלאגן. במיוחד בשילוב עם ג'ינג'י, החתול שאמצה לפני כמה שבועות.

ככה זה אצלם ב'מתחם' בו היא גרה. מן 'מושב' בקצה של תל אביב, רכבת של יחידות דיור קטנות, שמופרדות אחת מהשנייה על ידי גדר שנותנת פרטיות כביכול, לך ולחצר הקטנטנה שלך. בפועל אפשר לראות ולשמוע הכל, דרך הרווחים. ירוק כמו מושב, כל אחד בחיים של השני כמו קיבוץ- אבל העיקר שקט ומנותק, ובתל אביב.
היא אוהבת את המקום מאד. אבל לפעמים קרבת היתר יוצרת אי נוחות. לפעמים מישהו נכנס להגיד שלום ויושב שעה. לפעמים היא רוצה קצת שקט, אבל לא רוצה להראות לא נחמדה. וגם כרגע – כשכל כך מוקדם - והכלב לא מפסיק לנבוח - האינטימיות עם השכנים לא מסתמנת לטובתה.
הנה גם רמי פותח עין. עכשיו שניהם ערים. יוצאים לבדוק מה העניין.

היא יוצאת לחצר ונדהמת. איך לעזאזל עבר הכלב את הגדר (בגובה שני מטר) ולמה, למה הוא נוהם על הדלת של השכנה?

מיד היא נכנסת להתקף 'לא נעים לי' מוכר. הבטן מתגלגלת קצת, תחושת לחץ, דחיפות, קצת כאילו כל הגוף מתחמם. רוצה להחזיר את המצב לקדמותו במהירות האפשרית. ככה אולי לא ישימו לב.
כך זה היה כששברה את צלחת העוגיות היקרה של סבתא בגיל חמש, וכששפכה קפה על הטיוטות היחידות של הסיפור החדש של דודה חיה – הסופרת – בגיל 12, וכשסדקה את הגיטרה של דני, החבר שלה מהגדוד. אחרי חודש הם נפרדו ועד היום יש בה תהיות, האם הסדק בגיטרה סדק גם את היחסים.. והאם עדיין קיים הסדק בגיטרה, והאם עדיין משפיע הסדק בלב..

היא קוראת לרמי ופוקדת עליו במהירות להחזיר את הכלב ולהשתיק אותו. ולהחזיר את העציץ של השכנה, שהתהפך לגמרי, למקומו. היא הולכת להבהיר לו באופן ברור מאד שהכלב הזה לא יכול לבוא לכאן יותר! מקווה שהאסרטיביות שאחזה בה לא תתפוגג לטובת החשש שזה יעורר ריב..

השכנה שלה היא דווקא בחורה נחמדה ורגועה. בתחילה לא דיברו הרבה, אבל התקרבו בזמן האחרון ומצאו הרבה במשותף. לפעמים היא ממש מקנאת בה- איך היא יודעת לשמור גם על המקום לעצמה בתוך הקרנבל השכונתי. אבל בזמן האחרון כל הזמן יש פדיחות כאלו, ובסוף גם השכנה תרגיש שזה עבר את הגבול. משום מה ג'ינג'י החליט שהוא ממש אוהב את הבית שלה והוא מטפס לה על השולחן בחצר, נכנס אליה הביתה, ובאופן כללי מציק. השכנה – שלא מתה על חתולים – כבר ביקשה ממנה כמה פעמים לבוא ולהוציא אותו מהמטבח.. והייתה הפעם ההיא שהמוסיקה הייתה מרעישה מדי ועוד איזה מקרה...
והכלב הזה עכשיו, אוף. הרי אם זה היה קורה הפוך, והיא הייתה קמה לקולות כלב איימתני נוהם על דלתה, היא הייתה עושה סצנה. זה נורא מפחיד!! ואיפה בעצם השכנה? יתכן שהיא ישנה בכלל? שלא שמעה את כל זה? מוזר...


השכנה
היא הייתה שקועה בשינה, כשהתחילה לשמוע גירודים ונקישות על דלת ביתה. בתחילה לא הבינה על מה הרעש וחשבה שהיא חולמת. כשהרעשים המשיכו היא התעוררה, וניסתה לשכנע את עצמה שמדובר על כמה מהחתולים שמסתובבים אצלם ב"מתחם" כל הזמן.
ככה זה אצלם במתחם – הכל צפוף ויש אנשים, כלבים, חתולים, מיני זוחלים, כולם יחד בחברותא. סך הכל מכירים את כל השכנים וחלקם הפכו לחברים. לא בהכרח חברים שלה, אבל יש אווירה.
את עצמה היא כבר מכירה. בכל מקום מפנטזת איך תהיה הכי שייכת, ובכל מקום מוצאת עצמה ברגשות נחיתות שהיא מחוץ ל'לופ'. גם כאן זה ככה, למרות שעם הזמן גם היא לומדת לקלף כמה קליפות. אז אצלה לא באים לשבת, אבל לפחות היא מרגישה בנוח עם השכנה. יש להן שפה משותפת. לא שאפשר להשוות ביניהן. ההיא חברותית, לבבית, אליה כולם רוצים לבוא.

בגלל אווירת המושב, תחושת הביטחון האישי לרוב מאד גבוהה, גם של האנשים וגם של החתולים. אז כששמעה את הגירודים על הדלת לא חששה שאיזשהו גנב מנסה להיכנס (היא הניחה גם, שגנבים נזהרים קצת יותר לא להרעיש כל כך). ולמרות שעוצמת ההתנגשות בדלת נשמעה קצת חזקה מדי בשביל חתול, העדיפה להישאר עם ההנחה הזו ולהמשיך לישון.
כשהרעשים המשיכו וזה נהיה די מפחיד, היא לא יכלה יותר להתעלם. היא קמה להסתכל, ומהחלון ראתה כלב גדול וחזק עומד לפני הדלת שלה, נוהם ומסתכל עליה. היות והכירה גם את כל כלבי השכונה, והוא לא נמנה עליהם, היא נשארה ללא תשובה.. מי זה הזר הזה שמתדפק על דלתה בחמש בבוקר? מה הוא רוצה ממנה?
הוא היה די מפחיד, ומצד שני היו לו עיניים טובות. הסתכלה עליו, הוא הסתכל עליה. שניהם עם פרצוף של סימן שאלה. היא לא ידעה כיצד להגיב לשילוב התחושות המוזר של כלב- פחד – למה אני? – אולי הוא זקוק לעזרה? – אני עייפה ורוצה לישון – מה קורה כאן???
אחרי דקה של עמידה חסרת אונים.. ובהעדר תשובה משמיים- חזרה למיטה.
קשה לומר שחזרה לישון.

הכלב המשיך להרעיש, ובשלב זה הוסיף נביחות. כך שמחוץ לדלת, היו נביחות, ובתוך הראש שלה התפתחו נהמות לגבי הצעדים הבאים האפשריים. להבריח אותו? ואיך? ומצד שני- אולי לפתוח את הדלת ולתת לו לשתות? קול שלישי (אצלה זה לעולם לא נגמר בשני צדדים בלבד) התחיל לחשוש שהכלב הזה ירצה 'לאמץ' אותה, ומה תעשה אם היא לא רוצה לאמץ אותו, וקול רביעי שתוהה מה מרתיע אותה כל כך באפשרות של לדאוג לבעל חיים – יצור חי ואוהב?

בכלל, חשבה לעצמה, אני מרוחקת, קרה, לא יודעת להביע רגש. לא פלא שהיא בלי בן זוג. כבר הרבה זמן. הנה- אם משווים לרגע לשכנה שלה- היא בחורה חברותית, נעימה, ועובדה שהיא גם אוהבת בעלי חיים. אספה אליה חתול ומגדלת אותו. חתול חמוד, סקרן. שגם מבקר בחצר בכל הזדמנות. אבל אני, חשבה לעצמה, לא אתן  לו להיכנס אלי הביתה. למה לא בעצם? והנה הכלב הזה.. בטח אם הוא היה נובח בדלת של השכנה היא הייתה יוצאת אליו ונותנת לו מים. והיא ישר נרתעת, חוסמת, לא פותחת את הדלת כי אין בה מספיק רגשות... לא פלא שההיא יוצאת שוב עם בחור חדש, גברים בטח רודפים אחריה.
עומס מחשבות וקולות - כלביים, מצפוניים וחרדתיים – הביאו אותה לצעד אסטרטגי חדש.. לקום ולסגור את הדלת של חדר השינה. אולי זה יעזור לה לא לשמוע. אולי זה ייעלם. אולי תצליח להתחפר בתוך הפוך שלה עד הבוקר...נתמודד אז, היא אומרת לעצמה. באור הכל יותר פשוט.

בשלב מסוים היא שומעת מישהו בחוץ משתיק את הכלב על ידי "שששש...." ארוך ואסרטיבי. איזו הצלה!  טוב שיש שכנים.
אותו "ששש..." התאים גם מאד כתגובה לכל הקולות הפנימיים.
אחר כך כנראה נרדמה וכשקמה בבוקר כבר לא היה שם אף אחד. לא ליד הדלת, לא בחצר. לא בסביבה.. הנה שוב היא לבד..

ג'ינג'י-
וואו.. ממש חם היום... ומשעמם... לאן נעלמו כל החברה? כל אחד מוצא לו את פינת הצל שלו ומחכה לשעות אחר הצהריים כדי להתחיל לזוז. ככה זה אצלנו במתחם.
גם אני לא זזתי מהשולחן הזה כל היום. אני מת עליו.
אה, הנה בעלת הבית היקרה שלי.. הי מותק, אני כאן אצל השכנה, רוצה לבוא??
מצחיקה זו.. היא אוהבת אותי ממש. למרות שלפעמים היא כועסת שאני עושה בלאגן..

או, הנה גם השכנה מגיעה, מה שלומך? תנסי לסלק אותי היום או שכבר תתני לי להישאר על השולחן? הרי שנינו יודעים שברגע שתכנסי הביתה אחזור לכאן, אז אולי נוותר על המשחק הזה? לפעמים נדמה לי שהיא אוהבת את משחק ה"לך מכאן" יותר ממני. גם היא מצחיקה..
נראה לי שהיא גם אוהבת אותי, למרות שהיא משחקת אותה hard to get.

הן מוזרות אלו. במיוחד כשמקשיבים לשיחות שלהן. לפעמים זה מדהים לראות כמה כל אחת מהן מתנהלת בעולם אחר, באיזה סרט משלה. אנשים זה עם מוזר.
גם עכשיו הן במן שיחה מוזרה, על הכלב שביקר כאן אתמול;
אחת עסוקה בזה שלא נתנה לו לשתות, השנייה עסוקה בלהתנצל על הרעש שהוא עשה..
כל אחת חושבת שהסיפור סובב סביבה. והסיפור האמיתי בעצם סובב סביבי..

הכלב הזה בא מהכפר, הוא תמים. לא כמונו כאן במתחם.. אשליית המושב, אבל כאן אף אחד לא תמים. הרי בטווח של כמה מאות מטרים בכל כיוון יש שכונת עוני אחרת של תל אביב. ולמדנו כבר איך לשרוד כאן. ולמדנו גם איך לשעשע את עצמנו, שלא יהיה משעמם.
אז כשהוא בא אתמול בערב, החלטתי ללמד אותו שיעור בעירוניות, והמצאתי איזה סיפור על כך שחייבים לעזור לשכנה ולהעיר אותה מוקדם בבוקר. הכלב הזה באמת חמוד, והסכים לקפוץ מעל הגדר ולדפוק לה בדלת עד שתקום. והוא ממש השתדל.
מה שכן, לא היה לו חוש הומור.. הוא לא כל כך אהב שהבחור שלו צעק עליו וכעס. הכפריים האלו לוקחים דברים ללב. אוכלים סרטים. כמו בני אדם...
כשחושבים על זה, זה המזל שלי. בני האדם כל כך עסוקים בלחפור בעצמם, שהם עוזבים אותי ונותנים לי לחיות בכיף..

ואני אומר להם – וואלה, חברה, קחו בקלות. אם אתם כבר חיים על סרטים, לפחות תבחרו סרט טוב. הבעיה היא שהם רק שומעים – "מייאואו..."

יום שני, 25 ביולי 2011

פרץ כעס


זה פוסט שנכתב בפרץ, בלי לחשוב בלי לנסח בלי לנתח בלי לחשוב על התובנות החכמות ועל השנינויות הלשוניות זה פוסט שנכתב בלי נקודות ופסיקים
זה פוסט כועס כועס ועצוב ונמאס לו וכמה עוד פעמים אשמע את הבשורה שגילו לעוד מישהו את הסרטן הארור הזה ששנים חיפשתי לו שמות אבל בכל פעם מחדש הוא מגיע עם אותה הילה של מוות סביבו ונדמה שלא עובר חודש בלי שעוד מישהו מעוד איזה מעגל יספר ויעדכן - והנה עוד פעם היום - ובינתיים זה הרבה סבתות וסבים וכבר הרבה יותר הורים ודודים מפעם ועוד מעט אצלנו הנה אני אצלנו, עדיין יוצא דופן אבל עוד כמה זמן
ולכל סרטן כבר הסטטיסטיקה שלו ואם זה כזה זה טוב ואם זה כזה אז חבל על הזמן וגרורות או לא גרורות והנה עוד אחד וכל פעם במעגל קצת יותר קרוב עוד מעגל ועוד מעגל כאילו חונק אותך יותר ויותר ואלו שגילו "בזמן" ואלו שנופל עליהם כל העסק כולל הכל כרעם ביום בהיר שמפתיע בהלם מוחלט ואלו שבהלם פחות מוחלט כי כשמסתכלים אחורה פתאום חושבים על כל מיני סימנים ואלו שאתה אומר לעצמך טוב זה רק היה עניין של זמן ואלו שאתה אומר זה לא צודק כל יום הוא עשה מיני מרתון על אופניים ואין חוקים ואין הבטחות ולמרות שאנחנו יודעים שאין חוקים ואין הבטחות אז עדיין נשענים על סוג קלוש של אשליה של הבטחה כי מחר זה אתה אני אחותה...

פוסט שידכא את כל מי שיקרא מצטערת לא הבטחתי גן של שושנים וגם לי לא גן של שושנים מצד אחד כבר עברתי הכל – כאילו לא יפתיעו אותי ואני מחוסנת מצד שני כנראה לא מחוסנת ורוצה לתמוך ב"חדשים" ומאמינה שיכולה רק לא יודעת האם זה מחזק אותי או מחליש או גם וגם..
וכאילו עברתי הכל אבל בעצם עוד לא עברתי כלום, כי רק בימים אלו מתחילה באמת להרגיש את המגבלות ורק בימים אלו עולים עוד קשיים וכל האתגרים שהיו במעגל סביבי אבל היה עוד מרחב הולכים ומצטמצמים וכבר אין רזרבות – אין אקסטרה אוויר שאפשר לנשום ואין רזרבת משקל שעוד אפשר לרדת.. מכאן כל מה שיורד זה כבר על חשבון – על חשבון כוחות על חשבון אפשרויות על חשבון פעילויות שהן כבר לא טרק בהימאליה אלא סתם "טרק" למכולת.
וכאילו כבר הבנתי מזמן את מצבי ואת ההשלכות, כבר שלוש וחצי שנים מה עוד נשאר להבין, ובעצם הכל זו רק התחלה ואי וודאות

המגפה של התקופה שלנו קוראים לזה ורק בדיעבד ההיסטוריה נכתבת אבל אני כבר מקבלת את ההגדרה ובינתיים רק כועסת ועצוב וחושבת על אחרים וחושבת על עצמי וחושבת שאולי מספיק לחשוב על עצמי אבל הרי כל כך בלתי נמנע ומובן, ועדיין – כשאני כל כולי באותה "קבוצה" – אוהבת להשאיר את עצמי מחוץ לכל זה ולראות בעצמי "מקרה מיוחד" וסיפור הצלחה יוצא דופן ועוד אחת מאלה שעוד מעט קורה לה נס, ולמה לא?
אבל ברגעים כאלה כל כך קשה לשמור חזק על המקום האופטימי והמאמין, וכבר נאמר לי שלהחזיק כל כך חזק זה המון המון אנרגיה ושאולי אם אשחרר קצת זה רק יהיה יותר טוב, ואולי אבל אולי אז כבר אי אפשר יהיה לחזור לאמונה ואז מה נשאר לי?

אל תדאגו, אני בסדר, ככה זה עליות וירידות ככה זה החיים לפעמים הדברים מתנגשים לך בפרצוף ולרוב הם מתמלאים בענייני היומיום ובמשמעויות נוספות ובמטרות ובחלומות ולא רק בכעס על המוות שבכלל מומלץ כנראה לקבל אותו כחלק מהחיים – קל להגיד קשה לעשות.

 עוצרת לנשום....




יום חמישי, 21 ביולי 2011

דרוש זאב (פוסט שונה..)



רוב הכתיבה שלי היא אישית, שמספרת על עצמי וחוויותיי בעולם. בדרך כלל ההסתכלות היא קצת מורכבת, מהגגת ולרוב יש מצד אחד ומצד שני. ופעמים רבות גם צד שלישי. בעיקר מספקת חומר למחשבה.
הפעם זה יהיה פוסט אחר.. פוסט לעשייה.

השבוע התחילה מחאת האוהלים. שהיום כנראה אפשר לקרוא לה מחאת האוהלים הגדולה. בשלב הראשון, הייתי – כמו שאני נוטה להיות - ספקנית. כשכל יום אני מקבלת בקשה לחתום על עצומה, להצטרף לאיזשהו מאבק, להעביר מייל למען מטרה נעלה כלשהי, מיד הפעלתי מנגנוני הגנה.

זה לא שאני נגד המאבקים הללו. להיפך. בפנטזיות שלי אני ממובילי המאבקים הללו, במיוחד החברתיים. אבל אי אפשר להלחם על הכל, ואי אפשר להיות דון קישוט, ומרוב שכולם כל כך צודקים וראויים לתמיכתי, אני זקוקה למנגנוני ההגנה – מפני רגשות אשם. מפני הקול הפנימי שמניף את האצבע ומצביע עליי.. "את! את שמדברת ולא עושה, זאת שאכפת לה אבל רק בתיאוריה, הנה זה קורה לך שוב.."

אז כשהתחילה המחאה הזו, שוב ביטאתי סקפטיות. ראיתי את זה בטלוויזיה וזה נראה לי כמו חבורת 'שאנטי באנטי' שמארגנת עוד מסיבה תל אביבית. הצטרפתי לדעתו של פרשן מלומד שאמר שהבעיה של המחאה הזו היא שהיא לא ממוקדת, שיש יותר מדי אג'נדות ולכן היא לא תשיג שום דבר. הכל נראה לי לא מסודר, לא מתוכנן – לא רציני...

אז עכשיו ברצינות- בגלל זה אנשים כמוני לא מרימים מחאות גדולות. כי כשחושבים יותר מדי השיתוק מפריע לעשות. וכשאני מסתכלת בעין מפרגנת, רוב ה'חולשות' שתיארתי, הן בדיוק העוצמה של המחאה הזו. הספונטניות, המהלך הכיאוטי שלא יודע בדיוק לאן זה הולך, זה הדבר האותנטי. הוא מבטא את המיאוס, את הכעס, את תחושת ה'הגיעו מים עד נפש' של קבוצה מאד גדולה. מאד מאד. גדולה מספיק בכדי ליצור שינוי. זה לא חייב להיות מתוכנן אם זה המהלך הטבעי של הכוחות, אם באמת יש כאן מספיק אנשים שאומרים: "די כבר לחיות עם זה שכל כך הרבה במדינה הזו מקולקל!"

ומי זו הקבוצה הזו?
זה אנחנו. רובנו. האנשים הרגילים. לא גומרים את החודש בהכרח, או שלא מסתדרים בלי עזרה מההורים, אבל מצד שני, לאו דווקא בעשירון התחתון. חלק גדול מאיתנו אולי אפילו מרוויחים שכר ממוצע או גבוה מהממוצע. יש לנו מה לאכול. אנחנו אפילו יוצאים לבלות ולחופש מדי פעם. בינתיים..

אחת הביקורות על המחאה היא שמדובר במאבק של מפונקים. זו טעות תפיסתית. האם אני אמורה להתנצל על כך שאני רוצה לחיות כאן ושיתאפשר לי לחיות חיים שהם מעבר להישרדותיים? האם אין המטרה שמעבר לחיים תהיה גם איכות חיים? האם אין חלום שאנשים שהגיעו לשלב המשפחה והילדים יוכלו להקים את ביתם עם עבודה קשה, אך בלי חרדות כלכליות בלתי פוסקות?
אולי הטעות התפיסתית נובעת מנטייה כמעט גנטית שלנו לחשוב כל הזמן במונחי הישרדות, אישיים ולאומיים. והשינוי שמתרחש הוא קודם כל תודעתי. אם זה נחשב פינוק, אז אפשר להוריד מהמילה פינוק את הפן השיפוטי ולהיות גאים בה.

לאנשים שיש להם מה להפסיד ("מפונקים"), כמונו, לוקח יותר זמן לצאת מהבית ולצעוק ברחובות. זו עוד ביקורת – שמדובר בדור אינדווידואליסט, שדואג רק לאינטרסים של עצמו.
ואולי יש בביקורת הזו מידה מסוימת של צדק. אבל זה רק מבהיר עד כמה ברקע למאבק הנוכחי יש תחושה של "אי אפשר יותר". עד כמה המאבק הזה הוא בעל פוטנציאל, ובעיקר, אם יותר ויותר סקפטיים כמוני, יפסיקו להיות זהירים וחושבים כל כך. ואם יותר ויותר ציניים, שכבר לא מאמינים שיכול לזוז כאן משהו, יסכימו לתת עוד צ'אנס, ולא יישארו בבית כי נמאס להם מצעקות ה'זאב', 'זאב'.
יש את הסיפור של הילד שתמיד צעק 'זאב, זאב', וכל האנשים יצאו לאסוף את הכבשים, כשהם מגלים שהוא "עבד עליהם". עד שבסוף, בפעם שבאמת בא זאב, הוא צעק וצעק, וכולם נשארו בבית, והכבשים נאכלו כולם...

אז למי שקשה לעקוב, הזאב בסיפור שלנו הוא המאבק. אבל להבדיל מהמשל, כאן אנחנו רוצים מאבק שיהיה זאב. ואנחנו אלו שבידם ייקבע האם יהיה כאן זאב או עוד סיפור חולף. הכל תלוי במידה בה עוד ועוד אנשים יתמכו ויבהירו שגם הם חלק. מאבקים מהסוג הזה קמים ונופלים על התהודה שהם יוצרים. אי אפשר להישאר בבית ולחשוב על זה. להרהר ולהגג בשיחת הסלון. כלומר אפשר. אבל זה לא מספיק.

אני כותבת פוסט שונה מסגנוני הרגיל, כי בשונה מהרגיל הפעם אני מנסה באופן אקטיבי להשפיע, ולנקוט עמדה.
ידידי חיים – שהוזכר לא פעם בתור אחד הגורמים ש'דחף' אותי להתחיל בכתיבה, הוא זה שגם הפעם 'העיר' אותי ושבעקבות קריאת הפוסט שלו כנראה אבלה חלק מסוף השבוע במתחם אוהלים כלשהו, ואגיע לעצרת המתוכננת במוצ"ש. ואגיע גם שבוע הבא. כמה שאוכל, מה שיש. כל תרומה עדיפה מכלום.
ועכשיו אני מעבירה את זה הלאה, ואולי אפגוש גם חלק מכם שם...
ומי שלא יכול לבוא, שיעזור בלהפיץ לאחרים – גם זו תרומה!

ולסיום וידוי.. אני לא יודעת כיצד יתפתח המאבק הזה, אם אני אוהב כל צעד שמארגניו ייזמו, אם אהיה בעד כל הסעיפים שהם ינסחו כמטרה. כנראה שיפריע לי כשתתחיל כאן מעורבות פוליטית, וכנראה שיציק לי אם ינקטו בצעדים שאני לא תומכת בהם- כמו מאבק אלים.
אבל להמשיך להסתכל על הכל בצורה מורכבת לא יזיז שום דבר לשום מקום.

לפעמים זה הזמן להפסיק לחשוב ולהתחיל לפעול. להסתכן.

לפעמים הזמן זה עכשיו.





יום שבת, 9 ביולי 2011

דיאטות


המשכים מפוסט שעבר...

לפני הפוסט של היום, רוצה לשתף את כל מי שקרא את הפוסט האחרון - מילה טובה - שהצלחתי להשיג את כתובת המייל של דר' כהן ואף לשלוח לה קישור, לבלוג ולפוסט שכתבתי עליה, ושפורסם גם בNRG (אם כי שם היא נקראת 'דר' לוי', שכן לא הייתי בטוחה מהי גישתה לפרסום - מי שמעוניין: http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/255/348.html).
קיבלתי תגובה מאד חמה ממנה, וכן מהבן שלה (!) שהפרגון שלו לאמו היה מרגש (אפשר לקרוא בתגובות לפוסט 'מילה טובה' כאן בבלוג).
אז המסקנה הסופית - שווה לפרגן, ובמיוחד כשיש על מה.

ובמעבר חד...

דיאטות


בכיתה י"א הלכתי בפעם הראשונה לדיאטנית. דיאטנית של קופת חולים. במטרה להוריד במשקל. פגשתי את יעל. אשה מבוגרת וקצת מקומטת, אבל שמורה ורזה כמובן, נחמדה אך אסרטיבית. התאים לה להיות דיאטנית. נעימה, אך כזו שתשמחי לא לאכזב אותה כשאת עולה על המשקל במיוחד אם את מהאוהבים לרצות).


הייתי נערה נמוכה וקצת מלאה. אבל אם הרבה מודעות לקצת 'מלאות' הזו.
בכיתה י"א זה כבר היה טבוע בי היות שמגיל 4 הייתי בחוג באלט, ומגיל מאד צעיר המורה התייחסה לנושא המשקל כמשהו שצריך לשמור עליו. אמנם בתחילת הדרך האמירות/ עקיצות שלה לא הופנו אליי, ובכל זאת, המסר הכללי היה ברור, ועד שהגעתי לגיל 14 (כשעזבתי את הבלט) השריטה כבר נחרטה בי היטב.

אז כשגיל ההתבגרות הגיע, ועימו תהליך השמנה קל, הלכתי לדיאטנית..
אני הייתי רצינית, לא 'קלת דעת'. לא בדיאטות כאסח שמזיקות ומובילות להשמנה נוספת. אני הייתי סבלנית, משימתית ובעלת הרבה כוח רצון. שנה אחרי, הייתי עם 9 קילו פחות (לא מעט בפרופורציות של מטר וחצי ביום טוב) ועם תודעת דיאטות/ השמנה/ נחישות שהשתרשו בי מבפנים וליוו אותי לכל אורך הצבא והלאה. ואכן, חוץ ממספר חריגות בתקופות הטיולים, כל השנים שאחרי שמרתי ונשארתי רזה. רזה עם תודעת שמנה.

לימדתי את עצמי שאני לא אוהבת כל מיני דברים (פיצה וצ'יפס לדוגמא), לימדתי את עצמי בכלל לא להפנות מבט לאזורים מסוימים בתפריט ולא להתקרב לאזורים מסוימים בסופר.
במקרים רבים לא הפריע לי מדי להישאר קצת רעבה. ולהשביע את עצמי על ידי הרבה ירקות ויוגורט 0% שומן.
בתקופה מסוימת העדפתי לא לאכול מנה עיקרית רצינית, כדי לשמור את הקלוריות ל"קינוח", שעליו מאד התקשתי לוותר (לעומת המנה העיקרית שבה הערך התזונתי מנצח, אבל אף פעם לא 'התרגשתי ממנה'). את דפוס קבלת ההחלטות הזה אני מעדיפה לשכוח..

באופנים מסוימים זה בהחלט היה גופני- הגוף התרגל למאכלים פחות שמנים. באופנים מסוימים נבנו הרגלים, והיה כמובן גם המרכיב המנטאלי. בחורה שמנמונת בגוף רזה. בחורה עם שדון קטן ומציק, שמרים את ראשו ברגעי פיתוי, אל מול מאפה או שוקולד, ומזכיר את תחושות החרטה העתידיות..
בחורה שגם כשהתחילה להרזות כבר בלי להתכוון, נהנתה מהחידוש ולא ראתה שום נזק בלהצטמצם עוד קצת, ועוד קצת...

היום בדיעבד מסתבר שההרזיה הלא מכוונת הייתה קשורה כנראה ל''שותפי החדש למסע', Mr. C. אבל אז זה היה סוג של חלום שמתגשם. תקופה בה יכולתי להתחיל להרפות, לאכול יותר וממה שבא, וזה לא השפיע ולא הפריע. אני תליתי זאת בהתעמלות שאז עשיתי יותר.

בהמשך, כשאובחנתי, הבנתי שצריך להתחיל להתמקד באוכל בריא ולהקפיד. מחד, כביכול זכיתי מההפקר וטענתי שלפחות הרווחתי משהו, שסוף סוף אני יכולה לאכול בלי לדפוק חשבון (וואו, איזו קינאה הייתה לי בבנות שיכלו להרשות זאת לעצמם כל השנים...). 

מצד שני, עכשיו נכנסו כל המגבלות והדרישות של אכילה בריאה בלי סוכר, בלי חלב (ומוצריו), בלי קפאין, הרבה ירקות ירוקים, ועלים ועוד עלים, קמח מלא, אורז מלא, כוסמין, עדשים, שעועית, אנטיאוקסידנטים, בלי בשר / עם בשר / רק עוף/ רק דגים / רק עוף ורק פעמיים בשבוע, פשתן, עגבניות זה טוב / עגבניות זה מסרטן, אורגאני- רק אורגאני !!!! / אורגאני זה שטויות / אורגאני זה יקר, כן טופו לא טופו, כן חלב עיזים/ מה פתאום חלב עיזים....
דדדדדייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!

בשבוע שעבר הלכתי לדיאטנית. דיאטנית של בית החולים. במטרה להעלות במשקל. פגשתי את שירלי- בחורה צעירה, בערך בגילי, חייכנית, משתדלת להתחבב, משתדלת לרצות (!).
לא כל כך עניינו אותה עניינים בריאותיים. בגלגלי העיניים שלה ראיתי את הסמל של קלוריות במקום שבדרך כלל בסרטים המצוירים רואים את סימן ה- $$.

אמרתי לה שאני לא מעכלת ירקות טריים והיא לא ניסתה לשכנע אותי לנסות בכל זאת (כמה קלוריות כבר יש בירקות). הכנסנו בדיאטה גבינות שמנות, ארוחות קבועות וכמה שיותר, גם בלילה. המליצה לי על אבקה שמוסיפים לאוכל שמוסיפה קלוריות.

הציעה לי לטבול את הלחם בשמן זית, כמו שעושים במסעדות ערביות, ולא הבינה איך זה לא מפתה אותי. קשה להבין שכלום לא מפתה אותי בימים אלו.
קבעה איתי יעד. בשלב ראשון- להעלות 2 קילו. אני לא בטוחה שזה כל כך מפחיד אותי לא לעמוד ביעד שלה.. יותר מפחיד אותי הגוף שלי. ואיך לעזאזל לעזור לו לשמור על עצמו..

זה היה ביקור מוזר. סגירת מעגל הזויה עם עולם הדיאטניות. מן טקס שמסמל את השינוי המנטאלי ב-180 מעלות, שאני צריכה להעביר את עצמי. שאריות תודעת השמנה עדיין בתוכי, מפוזרים בכל מיני פינות בגוף אחרי סוג של פיצוץ גרעיני מנטאלי. תגובות ריאקציה כימית עם יעד מופרך של הוספת משקל. בראש אני כבר יודעת מזמן שצריך להשמין וגם ניסיתי לאכול יותר. אבל מבפנים עדיין בלאגן.

ומעבר לתודעה, יש את העובדות בשטח. אני מרזה כי הגוף שלי כנראה לא ממש סופג את האוכל. וגם כי אני לא אוכלת מספיק. כי אין לי תאבון, ויש לי כאבי בטן ולעיתים בחילות. כל אלו הצטרפו לשלשולים מהם אני סובלת שנים, והשילוב הזה מוביל למצב שאני באמת צריכה להכריח את עצמי לאכול. מי היה מאמין? 'להכריח את עצמי לאכול'.

זה לא משהו שאפשר להבין כל כך. אני יכולה להעיד על עצמי, שעד לא מזמן, מתוך תודעת השמנה, הייתי מתקשה להאמין לזה או לדמיין את זה ובסתר ליבי, הייתה בי איזושהי משאלה שקצת מזה היה דבק בי.
"לא ככה כמובן", הייתי אומרת לעצמי,
 "וחס וחלילה לא מתוך מחלה, אבל מה היה מזיק אם מדי פעם הייתי שוכחת ארוחה, או הייתי רואה איזו עוגת שוקולד מפתה ולא הייתי מתפתה... "

תודעת השמנה חזקה מאיתנו. זה גם תודעת השמן, שעליו מדברים קצת פחות אבל כיום גם לו יש מקום.
מנקודת המבט 'החדשה' אני לא מנסה לחנך לצאת מזה כי מדובר בדרך מחשבה שמתחברת למקום עוד יותר עמוק של קבלה ואהבה עצמית- שהם נושא בפני עצמו.

אבל כן הייתי רוצה בכל זאת לאחל משהו, מתוך החוויה החדשה הזו שלי.
אני רוצה לאחל לכולנו ליהנות מאוכל. זה משהו שמגיע לנו, וכיום יש מספיק סוגי אוכל בכדי להנות.
כשאתם אוכלים משהו, תלעסו, תעצרו להרגיש את הטעם, אל תאכלו תוך כדי ותבלעו בלי לשים לב.

כשאתה רעב ממש, רעב מת, קודם כל תשמח. תשמח שהגוף שלך חי ותאוותן. ואחר כך, כשתאכל, תתעכב על התחושה הזו של הרעב שאחר כך מתמלא, ותפנים כמה שזה מענג.

כשאת אוכלת משהו, תיהני ממנו – גם אם זו חריגה מהדיאטה. תאכלי בחתיכות קטנות, נהנית מכל ביס. בלי רגשות אשמה. בהנאה. ככה זה כבר לא קלוריות מבוזבזות. ואם תאכלי ממש לאט יש סבירות (לא הבטחה..) שיהיה צורך בפחות אוכל, ועדיין תרגישי את מלוא ההנאה.
כשאת רעבה אל תתבאסי על עצמך, תברכי את זה. גם אם לא תלכי להשביע את עצמך בקופסת גלידה אלא בסלט. ואת הסלט- תעשי צבעוני ותאכלי גם עם העיניים והדמיון. ואם בסוף בכל זאת הלכת על הגלידה, אז מילא. תבחרי את הטעם שאת הכי אוהבת! ואל תאכלי מהר כדי לשכוח שאכלת את זה. תלקקי אותה לאט לאט.

ותעצרו להריח את האוכל.
באופן כללי, תעצרו. ותגידו תודה. על האפשרות ליהנות ממנו. ועל בכלל.

בדרך כלל כשאני כותבת, אני לא ממליצה / נואמת / מתיימרת להיות במקום ש'יודע יותר'.
ואולי הפעם קצת חרגתי, למרות שהשתדלתי שלא.
יש לי  עוד מסע ארוך להשכנת שלום במערכת היחסים של הגוף שלי עם אוכל, וקודם כל אני צריכה למצוא את התיאבון ולגייס אותו לשירותי מחדש. ובכל זאת, ההתנסות הזו שלי מלמדת אותי כמה שיעורים שהעדפתי לחלוק ולהסתכן בהטפה.
בתיאבון.