יום שישי, 27 באפריל 2012

כימיקלים


בשעה טובה ומוצלחת התחלתי לקחת את התרופה החדשה- ששמה המסחרי קפרלזה (והרפואי- וונדנטיב) וכבר עברו שבועיים. התחלתי ממינון מאד מאד נמוך אותו אני מגדילה מעט כל כמה ימים. זאת מתוך מטרה להתרגל לתרופה ולהפחית למינימום את תופעות הלוואי – אם וכאשר יופיעו.

התרופה הזו אמורה לסייע בעצירת התפתחות הסרטן ואולי אולי גם להביא לאיזושהי נסיגה במצב הגידולים הקיים. כל יום אני מזכירה לגוף לנצל את התרופה ולעשות כמיטב יכולתו. זה עניין קריטי!
עד שאדע איך כמה ולמה זה משפיע – ייקח עוד זמן. כמה חודשים.
התחושה של תזוזה, של איזשהו ניסיון חדש, כבר מכניסה אנרגיה ומעודדת להתעודד.

ותחילת הדרך סומנה לי ברגל ימין עם נס קטן מצד היקום ששלח לי עם חברת התרופות כמות תרופה של חודשיים בחינם. ובעלות של התרופה הזו אפשר לראות בזה זכייה קטנה בפיס (הדבר נבע מבעיות בירוקרטיה של החברה, אבל במשקפיים החדשות שאני מנסה זה בהחלט נראה כמו סימן משמיים, לא?).
ועכשיו מגיע שלב ההמתנה בסבלנות, ולראות מה הכימיקל הזה יחולל...


אבל הסיפור האמיתי שלי הפעם הוא על כדור אחר שהתחלתי לקחת לפני חודש, בניסיון נוסף להתמודד עם בעיית הבחילות וחוסר התיאבון.
התחלתי לקחת סטירואיד. עוד כדור. כדור קטן לבן...
נשמע תמים, נראה תמים.
תרכובת כימית סך הכל.
ובכן יקיריי.. קטן לבן ומטורף.

תוך 3 ימים נעלמו הבחילות, כל הגוף התעורר, קיבלתי תיאבון של סוס (טוב, אולי של סוסון, אבל בהשוואה למצב הציפורי הקודם זה נראה כמו התנפלות חסרת שליטה. וגם מרגיש כך).
בקיצור- זריקת אנרגיה מטורפת.
ערנות (גם בלילה..), אנרגטיות שמתגלה גם כעצבנות, קושי להירגע.
בטווח זמן של פחות משבוע הפכתי מרכיכה עדינה ושקטה לקופיף עצבני ושמח בו זמנית.

אמנם בשלב ראשון הגוף לא באמת היה מלא כל כך כוח, אבל לאורך כמה שבועות זה הזיז גם את המשקל כך שלאט לאט, בסיוע עם ההזנה לווריד כל ערב, נוסף קצת נפח לגוף שלי (בתקווה שזה לא נוזלים שמצטברים – כי גם זה יכול לעשות הסטירואיד. קטן קטן אבל ממזר). והעלייה במשקל היא כן הגברה של הכוח, כך שאני מוצאת את עצמי עם יותר ויותר אפשרות לצאת ולעשות דברים.
וזה מרגיש כמו לצאת לחופשי. לצאת לחופשי מתוך הגוף המוגבל ולנוע.

אך בחזרה לדימויי עולם בע"ח, בכל זאת לא מצאתי את עצמי סוסה דוהרת בערבות..
אני יותר כמו סוס מתפרע שחוסמים לו את הפה עם רסן ומגבילים את תנועתו על ידי קשירת רגליו. תחושה של אש מבפנים, שנדרש להתבונן בה בהבנה ולספוג מבלי להגיב. כמו הודי שהולך על גחלים..
ולמה?

הסטירואיד לא משפיע באופן מספיק מהותי על הנשימה. ותגלית לכל מי שלא היה בטוח: אם אין אוויר לנשימה, אי אפשר לעשות. כלום. אי אפשר באמת לזוז. ואם אני רוצה להתנועע אני צריכה את החמצן לצידי, ו'קח אוויר' אכן מצטרף אלי לכל מקום. גם כשהוא לצידי- זה לאט לאט ומוגבל מוגבל.. (מי שלא מכיר את 'קח אוויר' מוזמן לפוסט הקודם).
אליה וקוץ בה.
מתסכל.

ובכל זאת, זיכרון קטן קצר על המצב הקודם שלי מחזיר אותי להכרת תודה על מה שיש. שום דבר אינו טריוויאלי. ושום דבר לא קבוע. אני נהנית היום מבלי לדעת מה יהיה מחר. וזה כל כך כיף לאכול עם תאבון, עם חשק. וזה כל כך כיף לצאת מהבית גם לכמה שעות טובות, מבלי להרגיש קריסת כוחות.

אני לומדת להתייחס ל'קח אוויר' שלי בטבעיות ופשוט ללכת איתו – ברחוב, בקניון, למצבים חברתיים- מבלי לנסות להסתיר או להחביא. בהנחה שאם אני טבעית עם זה, גם מי שיהיה סביבי יפסיק לשים לזה לב די מהר.
ובמידה מסוימת המכשיר שמלווה אותי ו"חושף" אותי גורם גם לאפקט משחרר. מאפשר לבקש עזרה בלי להצטרך להסביר, וגם- מציג אותי כפי שאני: מצד אחד יש בעיה, מצד שני- היא לא מונעת ממני להיות כאן (=בסרט, בבית קפה, בסדנת מדיטציה, במה שלא יהיה..)- אני שולטת בה ולא הפוך.

ואיפה היה הסטירואיד עד היום?

ובכן, לרוב בחיים- כל גורם יכול לסייע במידת העוצמה שהוא גם יכול להזיק. זו החוקיות של המטוטלת. והכימיקל המשוגע שהוא הסטירואיד עשוי להיות בעל השפעות מזיקות, לעיתים בלתי הפיכות, במיוחד כשלוקחים אותו לטווח ארוך. בעולם הרפואה היומיומי נוטים לתת אותו במצבים הכרחיים בלבד ולטווח קצר, ובכלל – משתדלים לא "להתעסק" יותר מדי עם העבריין. וכך לא הציעו אותו גם לי..
אבל מילת המפתח היא 'עולם הרפואי היומיומי'.. מזמן חרגתי מהשתייכות לעולם הזה, ולשמחתי הכרתי רופאה עם ניסיון וביטחון, שכיוונה אותי לנסות.

ואחרי תאור כל העובדות, עם כל השמחה הזו, נכנסות גם מחשבות מהורהרות, על מציאות ואשליה..

יש גם פן מוזר ולא נוח בכדור הקסם.
משהו קצת מפחיד במחשבה שכל מה שצריך זה מיליגרמים של חומר כימי – ובן רגע - אני ומי שאני נתון לשינוי – פיזי, נפשי, מנטאלי והתנהגותי. תחושת 'אני' יציב מאבדת אחיזה. ואולי, כפי שיש טוענים, אין בכלל דבר כזה 'אני' אלא רק אשליה שאנחנו בונים לעצמנו כדי להרגיש שיש לנו ממשות.
כל המצב גרם לי להרגיש כמו עליזה בארץ הפלאות – בחלק בסיפור שהיא שותה שיקוי והופכת מיניאטורית, אוכלת עוגה ומתנפחת ואז שוב מתכווצת באופן משמעותי. וגם היא מבולבלת ואומרת:

"אלוהים, כמה מוזר הכל היום.. מעניין אם החליפו אותי בלילה??! רגע, אנסה להזכר: האם זו אני שהתעוררתי בבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה.. זו החידה הגדולה!!"

עליזה קטנה, שואלת שאלות של גדולים ברמה פילוסופית. מעולם לא חשבתי שאזדהה ברמה הפיזית...

פן אחר של האשליה היא התחושה שלי שיש כאן סוג של שקר. זה לא באמת גוף שמצבו יותר טוב. זה גוף שחומר חיצוני משלה אותו שהוא מרגיש יותר טוב. ואם מסיבה כלשהי יבוטל הכדור – הגוף שוב לא שווה יותר מדי. מפחיד אותי לחשוב שכל החוויה שלי היא תוצאה של מיסוך. הכל מרגיש ארעי.

תוצאות CT שעשיתי לפני פסח מראות החמרה במצב הריאות שלי. אז הנה מנגד סוג אחר של מציאות. וזה מחזיר אותי שוב ושוב לשאלת ה-מי/ מה "קובע" מה מצבי? מה המצב "באמת"? כל פעם מחדש אומרת לעצמי (וכותבת בבלוג..) שהרופאים לא יכתיבו לי ויודיעו לי מה מצבי לפי בדיקות, ושוב ושוב כשיש תוצאות בדיקות זה בכל זאת משפיע על כל ההסתכלות. כל פעם אני מזכירה לעצמי שמה שקובע זה איך שאני מרגישה כרגע- ואם אני מרגישה טוב עכשיו, אז טוב עכשיו. ובכל זאת, זה לא שלם תחת הידיעה שהרוב נובע מכדור משוגע.

בסופו של דבר, כיף לי וטוב לי להרגיש יותר טוב. כל יום שעובר כך אני מעריכה ומודה על שהתאפשר, וככל שעוברים הימים אני צוברת יותר בטחון לצאת ליותר שעות, לתכנן דברים יותר רחוקים מראש, ולדעת שאסתדר גם לבד וללא ליווי. אני מתאמצת, ודי מצליחה, להישאר בשמחה ובהתלהבות הרגעית מבלי לחשוב מה יהיה מחר, מבלי לתכנן הלאה ולדאוג על ההמשך.

האם אפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה ולפתח עמדה ששמה פס על איך הגעתי למצב? להיות ב-state of mind של "בלי כימיקל, עם כימיקל- מה זה משנה בכלל (כמעט חרוז..)?

נראה שכל ההתחבטויות וכל הספקות מגיעים מאותו המקום –
הצורך בוודאות, הצורך ביכולת לדעת קדימה, הצורך בשליטה!!!

החיים מחזירים אותי לשיעור הזה פעם אחר פעם אחר פעם. דורשים ממני לשחרר, לקבל, לחיות בשלום בלי ידיעה ובמקום- עם אמונה. בעצמי וביקום.
אני צועדת בדרך. אני לא במקום שהתחלתי. וחיי נפשי, כמה דרך עוד יש לי ללכת...

יום רביעי, 4 באפריל 2012

I Have a Dream.... To Have a Dream


אז כפי שהבטחתי בפוסט "ההקדמה" (למי שלא קרא, מומלץ לחזור פוסט אחד אחורה), מהר מאד הנה לפניכם הפוסט שהוא לב העניין, מלא איחולי חג שמח לכולנו, על כל מה שמשתמע מחג שיהיה באמת שמח.

כפי שסיפרתי באותו פוסט הקדמה, המצב בזמן האחרון לא היה מזהיר. בלשון המעטה.
במצבים כאלו, כשהמחשבות נודדות לעתיד, הנטייה הטבעית שלי היא לברוח למחשבות עתיד לא כל כך אופטימיות. ההווה די שחור, אז העתיד הצפוי בקו ישר הוא שיהיה יותר שחור. כי מה לעשות, בדרך כלל ככה זה. כזו אני – מציאותית, רגליים על הקרקע.. יותר מדי על הקרקע.
זה חשוב בהרבה מצבים. 
לא במצב הנוכחי.

לכבוד חג החירות, חשבתי לעצמי על החירות שיש לי לחלום. החירות לדמיין את העתיד כטוב יותר, אופטימי, מבטיח. 
בתקופות שיותר טוב לי, גם הנטייה לחלום אופטימי יותר נגישה לי.
אבל יש לי את החופש לחלום תמיד, ובעיקר בתקופות שקשה.

זו חירות מקבוצת החירויות החמקמקות; כמו החירות לאהוב את עצמי, החירות לשמוח במה שיש, והרשימה עוד ארוכה. זה חמקמק כי מצד אחד זה טריוויאלי, ואף גורם חיצוני מעולם לא כבל אותי או מנע ממני את הדברים, אז למה בכלל לקרוא לזה חירות? מצד שני, כבלי המחשבה שלי עצמי מונעים ממני לפעמים את האפשרות לנתב את המחשבה לכאלו כיוונים, ומכאן שצריך להיות בתשומת לב לדברים ולממש את אותה חירות.
אפשר לחלום ולקוות ליותר טוב. ולמה לעצור שם? לקוות להכי טוב.

יש אנשים שזה בא להם טבעי.
אני צריכה לעבוד על זה. הרבה. בהתמדה. זה נשכח ובורח, ומדי פעם אני נזכרת שוב.
אחד הדברים שמעכבים אותי הוא הפחד מאכזבה, החשש לחכות לדבר שסיכויו נמוך ואז לחוות את התסכול על כך שזה לא קרה כמו שרציתי. והתסכול קיים. אחרת זה כנראה לא היה חלום כל כך חשוב...

שאלת החירות לחלום ו"כדאיות המימוש" של אותה חירות נשארת בעיני פתוחה – ואפילו אשמח לשמוע תגובות (כן, אפשר להגיב על הפוסטים בבלוג, למי שלא שם לב), אבל בינתיים החלטתי ללכת בניגוד לאינסטינקט הקדום שלי. במיוחד בתקופה זו, שהמציאות שלי התמצתה בתחושות פיזיות משתנות – מגרוע, ליותר גרוע, לקצת יותר טוב ולממש גרוע- היה נראה שקפיצה לממדי זמן אחרים היא לא רעיון כל כך גרוע.

וכך החלטתי לנצל את הפוסט שלי לחג הפסח – חג החירות – כדי להתאמן בניצול החירות לחלום. אימון טוב בשבילי, ואולי עידוד לאחרים שגם שכחו מהחירות הזו בתוך המציאות הכל כך מציאותית...

ובחלומי, לאורך החודשים הקרובים, הפוסטים הבאים שלי ייראו כך –

15/5/12
... חודש עבר מאז שאני לוקחת את התרופה החדשה – הקפרלזה (וונדטניב). בינתיים, טפו טפו טפו, אין כמעט ותופעות לוואי חוץ מקצת פצעים על הפנים – והרבה פחות ממה שחווים הרבה אחרים.
אז יש על מה להגיד תודה.
מוקדם לדבר על השפעת התרופה, אבל אני כן מרגישה איזושהי הקלה קטנה בנשימה, שאני מקווה שאינה פרי דמיוני, ובסך הכל אני יוצאת הרבה ומנצלת עד תום את הימים האחרונים של האביב (שמתארך השנה!!!) לפני החום הגדול...

16/6/12
... ניסים ונפלאות... מסתבר שעליתי בחודשיים האחרונים 4 קילו!! כנראה שזה בזכות העובדה שאני מצליחה לחזור ולאכול יותר ויותר, בנוסף להזנה לווריד.
חוץ מזה, עוד לא מזדרזים להתלהב, אבל היות ומצב הנשימה שלי ממש משתפר, ההנחה שלי ושל הרופאים היא שהקפרלזה אכן מצליחה להשפיע על הגידול.
כל זה הוביל למהלך 'היסטרי' ו/או היסטורי שראשיתו לפני שנה וחצי..

הסבא האמריקאי שלי, שיחיה, חוגג ב7/7 יום הולדת 95!!! לרגל האירוע, כבר לפני שנה וחצי (!) הוא שלח לכל הקרובים בכל קצוות תבל, ובעיקר קצוות ארה"ב, הזמנה לפגש משפחתי, מה שקוראים אצלנו Family Reunion. יש הרבה מה ללמוד מהסבא הזה – על אמונה, תקווה וחתירה למטרה.
בכל מקרה, לפני שנה וחצי גם אני הצבתי מטרה להגיע לאותו אירוע.
בחודשים האחרונים, הגשמת המטרה נראתה בלתי אפשרית בעליל. שאר בני משפחתי חיכו כמה שניתן היה, ולבסוף נאלצו לרכוש כרטיסים בלעדיי (וגם אבא נשאר לארח לי חברה..).
אבל המהפך של החודשיים האחרונים הוביל לכך שהרופאים מאמינים שאם אסע לשבוע וקצת זה יכול להיות בסדר גמור, ושאסתדר בזמן הזה בלי "ממוצ'קה" – מכונה ההזנה, וש"קח אוויר"- מחולל החמצן יעזור לי בשעת הצורך. ומה שלא פחות חשוב, באורח נס הצלחנו למצוא כרטיסים ברגע האחרון במחיר נסבל – משהו לא ברור מאליו בעונה הזו של השנה...

20/7
.. כמה כיף להעלות את הפוסט הזה על הכתב... שימו לב לבשורה...
לאחר שלושה חודשים של שימוש בתרופה החדשה, רואים שיפורים, ולפני יומיים הייתי בוועדת החריגים של קופת חולים כללית, בכדי להציג בקשה לאישור קבלת התרופה דרך הקופה. את המסלול הזה כבר עשיתי עם התרופה הקודמת. הפעם הגעתי קצת יותר מוכנה.
כמו התרופה הקודמת שלי, גם זו נמכרת בעלות אסטרונומית של אלפי על אלפי שקלים בחודש. אין סיכוי לממן אותה ללא סיוע מבחוץ. ידעתי שבמקרה שהוועדה לא תאשר את התרופה, נאלץ – כמו בעבר – לגייס את הכספים בהתרמה כלשהי. באמת מהלך שאני מוכנה לוותר עליו.
ולשמחתי- אני אכן יכולה לוותר עליו!!! היום קיבלתי את ההודעה שהבקשה אושרה, היות ומדובר בתרופה שמותווה ספציפית למחלה שלי, ושהבאתי נתונים שמראים שהיא עושה את העבודה!!!!

10/8
למי שלא ידע, שלשום – יום רביעי ה8/8 – היה יום חג במשפחתנו..
אח שלי התחתן!!!!
היה אירוע מקסים, רווי שמחה, ריקודים ואהבה (אחרי כל המתח שלפני..). הגיעו אורחים מחו"ל, ומכל הארץ – ממש תחושה של – "איך לא הייתה על זה הודעה בחדשות...".
בכל מקרה, חגיגה אישית שלי עם עצמי הייתה התפקוד שלי בחתונה. הסתובבתי, רקדתי, הרגשתי טוב. וסוף סוף, אחרי העלייה במשקל ובכוחות-  אפילו נראיתי טוב. אפילו לדעתי.

עכשיו אפשר להודות, שלפני כמה חודשים רק חלמתי שיהיה כך... המחשבות "האמיתיות" שלי על מה שיהיה שם היו הרבה יותר קודרות וכללו יותר משפטים בסגנון: "רק שלא אקלקל להם את החתונה", "שיהיו לי הכוחות להעביר ערב שלם".. וברגעים השחורים באמת.. "רק שאהיה שם...".
אז איך אומרים בשיר: "לפעמים חלומות מתגשמים...".

ובחזרה לתחילת האביב-
זהו. עד כאן חלומות. ורגע של וידוי.. מפחיד אותי ללחוץ שלח ולפרסם את הפוסט הזה.
כמה כואב יהיה לקרוא אותו בהמשך, אם דברים ילכו בכיוונים אחרים?
וכמה כיף יהיה לקרוא אותו- אם אפילו חלק כן יתגשם?

חג שמח.

יום שני, 2 באפריל 2012

ההקדמה שהפכה לפוסט


הימים עוברים. עוד ימים ועוד ימים.
חברים העירו לי שהרבה זמן לא קיבלו פוסט. שזה סימן לא טוב. הם קצת צדקו.

כשעובר זמן בלי פוסט זה בדרך כלל אומר אחד משניים- או שאני מרגישה רע, או שאין לי על מה לכתוב וזה בדרך כלל נובע מהסיבה הראשונה: אני לא בטוב, לכן נמצאת כל הזמן בבית במצב חצי מאוזן, ובמיעוט די גדול של גירויים. מה שמוביל לכך שאני יכולה לכתוב מגילות על מגילות לגבי וריאציות שונות של תחושות בחילה, אבל לא הרבה על דברים אחרים. וכמה כבר אפשר לשמוע על בחילות?

זאת האמת. מדובר באחת התקופות הקשות (אם לא ה...) שהיו לי עד עכשיו. אין איך לייפות וגם אין בכך צורך. זוהי תקופה בה אני מגייסת הרבה כוחות להכיל את הדברים, ולכן צריכה עזרה מהסביבה בלהכיל את זה יחד איתי.
זה קשה, כי להכיל משמעו שאין הרבה מה לעשות, ופשוט צריך להיות.
להקשיב קצת, להצטער איתי (בלי לרחם!) לספר בדיחות שחורות ולדבר על דברים אחרים. גם אם אני פחות מדברת ויותר מקשיבה כי מעייף אותי לדבר הרבה. ולפעמים זה פשוט לשבת לידי ולא לברוח גם כשרואים שאני קצת מתפתלת כי הבטן מציקה. "פשוט" עלאק...  טוב- לא הבטחתי גן של שושנים...
ובכל זאת, כנראה ש'להיות' זה בהפוך על הפוך גם סוג של עשייה, כי זה בסופו של דבר מקל עליי. חוץ מזה, שלפעמים אני גם צריכה עזרה פיזית אז גם הצד של העשייה מטופל..

ההרעה של הזמן האחרון כוללת את ההסתגלות שלי לשני ה'חברים' החדשים שמלווים אותי, שגם קיבלו שמות, נוכח האינטימיות שהתפתחה בינינו..
הראשונה היא ממוצ'קה- ה'אמא' דוחפת האוכל, הלא היא מכונת ההזנה שכל ערב נצמדת אליי עד הבוקר. בינתיים לא העליתי במשקל במיוחד, למרות ההזנה דרך הווריד. אבל איך אמר הרופא לצורך עידוד: "לפחות את לא יורדת"... אני מאד 'אוהבת' את ההערות המנחמות שלהם, בעלות האפקט ההפוך, כי תמיד הן משלבות את כמה יכול היה להיות (ואולי עוד יהיה) יותר גרוע..
השני הוא "קח אויר" (מחווה לרחוב סומסום)- הלא הוא מחולל החמצן הנייד שיש לי כבר מזמן, אך רק בעת האחרונה נדרשתי אליו. במקור, הוא נקנה לצורך הנסיעה לחו"ל, למצב של מצוקה במטוס- מצוקה שמעולם לא הייתה. אבל בתקופה זו המצוקה היא כאן על האדמה, ולצערי, חבר זה נאלץ להתלוות אלי כשאני יוצאת וגם בבית לא מעט.

ובכל זאת, גם התפתחויות חיוביות:
קודם כל, התפתחות טבעית, תוצר מעבר הזמן, אבל שראויה לכל ציון:

הגיע האביב!!!

התפתחות ששייכת לכולנו וראויה לניצול של כולנו. אני התחלתי לנצל את זה כבר בפורים (אז גם הרגשתי קצת יותר טוב). למי ששכח, בסוף השבוע של פורים היה מזג אוויר מדהים והצלחתי להתארגן  לנסיעה ללילה לצימר מקסים בגליל המערבי. נטשתי את מכונת ההזנה ללילה ונסעתי עם טלי. טלי, שכבר ראתה אותי בהודו במצבי "בא לי למות", פיתחה את יכולותיה המולדות ב"להיות איתי", שמחה שאני נותנת לה סיבה לנסוע ואני כרגיל הייתי מוקירת תודה על הנכונות לנסוע איתי, תוך הבנה של מה זה כולל.
הצימר נשק לנוף באופן יוצא דופן ולא היה צריך לעשות דבר מלבד לשבת בחצר ולהתפעל תנאים שבדיוק מתאימים למצב. ואין ספק שנסיעה כזו היא תרופה לכל דבר. מתי זה ייכנס לסל התרופות, זה מה שאני רוצה לדעת!

בניגוד לתרופות אחרות, זוהי תרופה שמיועדת לכל אחד, אז עליי לחזור כאן על המנטרה של אנא להוציא את הראש מהחלון ואת התחת מכסא המחשב, ולהתחיל לנצל את משאבי הבריאות שהטבע מספק לנו. זה לא חייב לכלול צימר. רק שזה צריך להיות עכשיו ולא אחר כך. כי תמיד אחר כך נכנס עוד אחר כך. בעצם, שיהיה גם אחר כך. בנוסף, לא במקום..

ולהתפתחות חיובית ייחודית שלי: בעוד כשבועיים, אחרי המתנה של כמה חודשים לייבוא, שהיו אחרי המתנה של שנה וחצי לאישור השימוש בחו"ל אני מחליפה את התרופה שלקחתי במשך שלוש וחצי שנים (!) בתרופה חדשה שכולנו תולים בה הרבה תקווה. יש הסכמה גורפת שהתרופה שלקחתי סייעה לי הרבה יותר זמן מהממוצע ועם מעט תופעות לוואי, אך כבר כשנה שהיא פחות ופחות אפקטיבית. התרופה החדשה לא הקדימה את זמנה, גם לא בדקה.
על מעללי עם תרופה זו ששמה קפרלזה - עוד בטח ייכתבו מילים בבלוג. האנקדוטה הראשונה היא שאני הולכת להיות הראשונה בארץ שמתנסה בתרופה, שלא במסגרת מחקר קליני! תמיד טוב להיות ראשון במשהו..

וחוץ מזה – חג הפסח מגיע, ובאופן כללי, אני מאוהבי החגים.
והאמת, שכל הפוסט הנוכחי היה הקדמה להרהורי החג וברכות החג שלי. אבל מסתבר שאחרי תקופה ללא כתיבה, בכל זאת יש לי מה לספר. אז הנה לכם כבר פרומו לפוסט הבא שיגיע מהר מהר- כך הוא לא יספיק לתפוח ואפילו יהיה כשל"פ..