יום שישי – אחר הצהריים – נווה צדק.
בקיצור, עושה rewind לשלושה חודשים אחורה. תקופה טובה, הרגשתי טוב, הסתובבתי, השקעתי יותר בעבודה, ובחיים בכלל.. ולא היה לי חשק לכתוב. תחושה שאין לי משהו מיוחד להגיד.
ואז פתאום בלי קשר לכלום, היה לי סוף שבוע של להרגיש לא משהו. חשבתי סתם עייפות כי באמת כבר היו לי ימים עמוסים. אז זהו – שלא. סוף השבוע נגמר ונפתח יום ראשון עם כאבי בטן הולכים ומתגברים שעד שני בצהריים הובילו לנסיעה למיון.
בקיצור, דלקת במעי. משהו רציני. אפשרות שיהיה צורך בניתוח- משהו מסובך בטירוף.
נתחיל עם טיפול 'שמרני' (= נפוצץ אותך באנטיביוטיקה ונקווה שתתאוששי).
שבוע בבית חולים, בקושי זזה, הרבה כאבי בטן. הרבה טיפוסים וסיפורים. צוות רפואי נעים דווקא, בכל זאת לא כיף. משפחה במשמרות להיות איתי. עובדת קשה על להיות סבלנית. בהתחלה הולך, אחר כך קצת פחות. מה שכן, האנטיביוטיקה עובדת. תודה לאל. נחסך ים של סבל.
תודה אנטיביוטיקה. תודה גוף. אנחנו חזקים.
עוד יום על השבוע, ו'משתחררת'. חזרה להורים לשיקום. התאוששות.
Been there, done that.
בקיצור- הרבה (הרבה!) שינה. קצת טלוויזיה, קצת מחשב, הרבה תסכול ("איך אני שוב במצב הזה?"). הרבה מאמצים לקבלה ("הכל משתנה, הכל בסדר"). הרבה חיפוש משמעות ותחושת שוליות.
למה שוליות?
הנה אני כאן, הנה אני לא כאן- נעלמת בלי התרעה לשלושה שבועות, זה חשוב או משנה?
כל פעם מנסה להיכנס לדברים, להיות מעורבת, להרגיש שיש לי נוכחות בעולם שהיא מעבר לעצמי ולפיזיות שלי. מעבר לכאב ולחוסר כאב, להנאה/סבל רגעיים. כל פעם נשאבת לבועה משתקת. העולם ממשיך. אני מאחור. שוב נופלת, שוב מתרוממת ונאבקת לחזור לנקודת ההתחלה ולהתקדם משם. אף אחד כבר לא מחכה לי. שולית.
בקיצור, מחשבות קיומיות. משקפיים לא כל כך מקדמות. מדיטציה בניסיון לאזן. עוזר? איך לפעמים.. בכל זאת, עוד מדיטציה. אמונה בדרך גם כשהתוצאות לא מיידיות. מתחילה להרגיש קצת יותר טוב.
מאבק בחוסר המוטיבציה והעייפות וקביעת דברים בלו"ז כדי להתחיל לחזל"ש (לחזור לשגרה). שאלות על כדאיות- האם השגרה שלי טובה? האם אני רוצה לחזור אליה?
שאלות מהסוג שכל אחד שואל ברגעי חשבון נפש. רק שאיכשהו אצלי יש יותר זמנים של רגעי 'חשבון נפש' מאשר רגעים של פעילות אוטומטית. כולם לא עוצרים להסתכל איפה הם נמצאים, ואני כל הזמן בעצירה מתבוננת. מתי העשייה? מתי תחושת הפעולה?
ובתוך כל זה- אלם. חסימה בביטוי, חסימה בכתיבה. אין לי כוח להתחיל לפתוח. כנראה אין לי כוח להתמודד עם פרץ רגשות. המון חוויות בבית החולים, סיפורים מצחיקים, עצובים.. והכל תקוע בפנים ולא רוצה לצאת.
בקיצור, לא רציתי לכתוב.
לא מכריחה את עצמי. גם ככה מרגישה נעלמת. אז גם נאלמת. מה זה חשוב בסופו של דבר?
חיפוש משמעות כבר אמרנו?
עובר השבוע, עובר חג שבועות, כבר עם כוח לצאת ולהסתובב. כוח לקצת עבודה. כדאי לקבל תחושת נוכחות וקיום דרך יצרנות. תראו אותי. אני כאן.
אני כאן בעולם.
נדמה שהקיום שלי מוצדק בעיני רק כשהוא מלווה ביצרנות. חבל. ובכל זאת, הכיוון טוב.
בקיצור, הגיע יום שישי. מתקשה לקום – בשביל מה? מישהו מחכה לי? אני צריכה להיות איפשהו? משהו באמת משנה? הרי ככל שאני נשאבת לבועה, אני לוקחת על עצמי פחות, אחרים עוזרים לי עם 'סידורים', מוטלת עליי פחות אחריות, ובעצם אפשר איתי או בלעדיי.
ובכל זאת, יש עולם בחוץ. יוצאת עם עצמי ועם המחשב. מספיק חם – אפילו בשבילי שמסתובבת עם ארוך כשכולם בגופיות – ואני יכולה לבחור שמלה וורודה מלאת חיים + כפכפים. אני כאחד האדם. עוד בחורה שיושבת לקפה. כיף.
יפו ביום שישי בצהריים. שוקק חיים, המון אנשים. שמש. יושבת וכותבת מחשבות בעקבות פגישת עבודה. עולים רעיונות, יש יצירתיות. יש תנועה. תימהוני מתחיל לדבר איתי. מתרשם מההקלדה העיוורת וקורא לזה 'ברייל'. דומה...
חוזרת לאוטו. לא קיבלתי דו"ח (סמיילי..). רוצה עוד קצת להרגיש תיירת וקופצת לנווה צדק לגלידה.
קצת יותר אוויר בריאות (לפחות באופן סמלי. באופן פיזי ההליכה דווקא לא מוסיפה נחת לריאות. ובכל זאת, מסתובבת בלי 'קח אוויר'). מרגישה יותר טוב. לפחות כרגע.
אז יש מסקנות? האם יש משמעות לכל זה?
אני נמנית על המחפשים התמידיים. המחפשים אחר ה'ייעוד' שלי, התרומה שלי ביקום הזה, המחפשים איך להשפיע. תחושת השוליות היא אחת הקשות בשביל מחפשת כמוני. תחושת הידיים הקשורות מאחורי הגב מביאה אותי לרצון לצעוק. ובו בזמן יודעת שעם כל המגבלות החיצוניות – ברגעים שאני מתכווננת על יעד שאני באמת באמת מאמינה בו- הסיכוי הגדול הוא שיצמח שם משהו. עם כל הקשיים, דברים קורים. אבל הקצב הוא אחר, וזה משהו שכל פעם מחדש קשה לי לקבל.
ומעבר לזה, מבט ישיר באמת מגלה סוד ידוע; שהעבודה האמיתית היא על מגבלות פנימיות (חוסר בטחון, חוסר אמון, פחד מלקיחת אחריות, ספקנות, פחד מכישלון, פחד מטעות – נו, מי לא מכיר את הרשימה?). בסוף, זה סיפור מוכר לכולנו.
אבל עצירות תדירות ברצף החיים (מרגיש לי כמו לחיצת ברקס עוצמתית ופתאומית במהירות גבוהה), מהסוג שאני חווה הרבה בתקופה זו, כנראה מייצרות פעילות של מחשבות יתר. יותר עבודה בשבילי על letting go. שיהיה.
בקיצור – עברתי עוד סיבוב. מקווה לגלות שזה היה סיבוב ספיראלי ולא מעגלי.
נושמת.
ותמיד זוכרת לומר תודה. תודה שאני כאן. מספרת על הסיבוב הנוכחי בלשון עבר. נתמכת משפחתית בכמויות שלא ברור לי מאיזו אנרגיה הן נוצרות. תודה שאני יושבת בבית קפה ואוכלת גלידה. יכולה להרשות לעצמי להרהר במשמעות מתוך קצת מרחק מעיסוק בהישרדות.
תודה שאני מספיק חדה וערה לדברים שעליהם יש לי לומר תודה.
בקיצור. הבנתם..
אפילוג – השינויים התמידים: דיווח online
יום ראשון – אחר הצהריים – בית חולים תל השומר.
צחוק הגורל. שיעור שאולי אבין את סיבתו בהמשך.
כאמור, הפוסט הנוכחי נכתב ביום שישי אחר הצהריים. היה אמור לעבור אליכם בשבת.
בלילה של שישי, לפנות בוקר, חזרו כאבי בטן חזקים בבטן שלבסוף הכריעו והובילו אותי לבית החולים. ללא שום התראה מוקדמת. ערב לפני כבר היה תכנון ללכת בשבת לים.
הפתעה..
הדלקת חזרה, או כנראה מעולם לא נרפאה לגמרי. ושוב על אותו מסלול, שדורש סבלנות, עד שהאנטיביוטיקה תשפיע מספיק כדי שישחררו אותי, שוב תהיה התאוששות בבית. שוב יתחדש הניסיון להדליק את המתג על ההתנהלות היומיומית, במערכת שנוטה להתקצר בלי התראה מוקדמת מראש. שוב ניסיון לחזור לשגרה. או שאולי לנסות להבין איך המציאות הזו, היא היא השגרה..
בקיצור.. זה לא יהיה קצר.
Stay with me.