יום ראשון, 27 במרץ 2011

פוסט שנכתב בלי לדעת לאן


כבר כמה שבועות שלא כתבתי. התגעגעתי. רציתי לכתוב ודגדג לי באצבעות. רציתי לכתוב ולא יצא.
זו תחושה מוזרה בשבילי. בדרך כלל המילים יוצאות בקלות. וזה אפילו תהליך די מסודר.. יש חוויה שקורית לי, נולד רעיון, יש מסר - ואז פתאום הדפים מתמלאים ביותר מילים ממה שתכננתי.

ובזמן האחרון לא מצליחה להתמקד, שום אמירה לא מחודדת, מין כאוס בראש.
יש חלקי מחשבות, רגש כזה ואחר, משחק מילים שמושך את תשומת ליבי. אבל כשאני פונה לראש שידווח על הדברים בכתב מסתבר שמישהו יצא להפסקה. אין תשובה.
וזו דווקא תקופה מלאת חוויות. קורים לי דברים שמייצרים אצלי תגובה רגשית חזקה. לאו דווקא אירועים קיצוניים או מסעירים יותר מהרגיל, אך איכשהו הם נוגעים בי יותר. יש הרבה יותר רגש בבטן, ואיכשהו העושר הזה הוא ביחס הפוך ליכולת הביטוי.
אבל לפתע מתעוררת בי הבנה...
אולי זה הכי טבעי. אולי כשזה באמת מהבטן, המילים הם כלי שרק יעקר את העוצמה.
ופתאום מתעוררת בי התרגשות קלה..
אולי הדבר אליו אני שואפת ובו השקעתי עבודה עצמית מתחיל לתת את אותותיו: השאיפה למעבר מלחוות את העולם דרך הראש, בכמעט 100% מהמהות שלי, אל חוויה שיש בה גם מהבטן, מהלב, מהאגן – חיבור אל הגוף.
וככל שזה פחות שכלי זה פחות מעובד.
וככל שזה פחות מעובד זה פחות מילולי.
אבל זה גם יותר עוצמתי, עם יותר צלילים וצבעים. האירועים הם אותו דבר, אבל איכשהו יותר.
הנה שוב זה לא מצליח להסביר את עצמו. הנה זה עובר לי מעל הראש כמו ציפור, מאד ברור בבטן אך עילג על הנייר.

זה לא רק אני שבכאוס. התחושה היא שזה כל העולם שלנו על סף הכאוס הזה. זה באוויר..

כאן בארץ מנסים לשמור על שליטה. להפגין יציבות אל מול רוצחים חסרי לב, פיגועים, גראדים ושאר מיני טילים שבאים לנו מכל עבר. עוד אמצעי הגנה ועוד מנגנוני התרעה לעצור את ההפתעה הבאה. אבל פתאום זה נראה לי כמו מאבק עקר, עוד סיבוב עד לפעם הבאה, כשכמה משפטים בין אנשים באיראן יובילו כמשק כנפי הפרפר לטילים אי שם במועצה אזורית זו או אחרת. וגם בפעם הבאה פרשנינו לענייני 'אני ארגיע אתכם כי אני יכול לנבא את העתיד' יסביר מה יהיו הצעדים הבאים של כל הנוגעים לדבר.

בעולם הערבי שסביבנו, אנחנו בתוך תקופה שתיכתב בהמשך בספרי ההיסטוריה. עוד לא ברור מה ייכתב שם. אבל בתור מתבוננת מהצד זה ממש מרגיש כמו גל חסר שליטה ששוטף את האנשים, עוצמה אינסופית אנושית שמתפזרת לכל עבר, שגם אותה קשה באמת להסביר במילים.

ועם כל הכבוד לתהליכים של בני אדם, הטבע שוב הוכיח לנו כמה מגוחכים הניסיונות שלנו להרגיש שולטים בעולם. כאן מרחוק אנחנו מסתכלים על המסך בתדהמה, ולמי שנמצא כעת ביפן העולם אף פעם לא יהיה מה שהיה רק לפני שבועיים. גל עצום של אנרגיה בא וסחף איתו מציאות ובנייה של שנים על שנים. במספר דקות קרסו הגנות – מנטאליות ופיזיות - של אלפים רבים של אנשים. אנשים שבכוח ההכחשה שיש לכולנו האמינו שיש סדר בחיים שלהם.

כל האירועים הללו נחווים במשקפיים שלנו כרעים ומזיקים. ולא במקרה. איך אפשר אחרת?
אך האם הם מיותרים? האם אנחנו יודעים מה ההשלכות של כל קובית דומינו שנופלת ומפילה את זו שאחריה?
את ההבנות לרצף של הדברים, לדרך שנבנתה ומה ההיגיון הפנימי שבה – יודעים רק לפעמים, וכמעט תמיד בדיעבד.

יש כאוס. כאוס בעולם. כאוס באוויר. כאוס בראש שלי.
ערב רב של תחושות שרצות לי בגוף אך לא רוצות להתארגן לפוסט מסודר, קוהרנטי, בשליטה.
אז במקום להלחם בזה ולנסות לארגן את זה, החלטתי לתת לזה להיות. ולתת גם לפוסט כזה להיוולד. לפעמים לא ברור לאן זה ילך ומה בדיוק הפואנטה, אבל יש משהו בתוכך שיודע שלדרך הזו יש הגיון פנימי ששווה לתת לו להתקדם גם בלי שתביני. זה כנראה נכון לגבי פוסטים. אולי זה נכון לגבי החיים בכלל..



יום שבת, 5 במרץ 2011

פוסט שמתעמת עם דברים כואבים, ובלי להתחרט על זה..

זה פוסט שהולך ללכת רחוק. לחשוף דברים שנוגעים כואבים באמת, ודווקא לא בענייני חיים ומוות. לקח לי זמן להחליט לפרסם אותו. לא ברור לי אפילו למה החלטתי שכן. אולי מתוך אמונה באפקט הפרפר (משלוח סיפור קטן מתל אביב, יכול להזיז הרים ביפן.. או אולי לפחות להזיז בתוך ראשים ולבבות).
כנראה שהחלטתי ללכת על זה בעיקר מתוך התפיסה החדשה שאני מאד מתאמצת לממש:
עדיף להתחרט על מה שעשיתי מאשר על מה שלא...
זה פוסט שהולך לשאול שאלות נוקבות - על האפשרות להיות חולת סרטן, שכרגע לא חוזים שיעלם, ובתוך המצב – למצוא קשר, בן זוג, אהבה.
כי מה לעשות, הסרטן הזה תפס אותי "לא מוכנה".. בסטטוס אישי של רווקה. ועכשיו כל בן זוג פוטנציאלי מקבל שניים במחיר אחד- אישה ומחלה, הכל כלול. מי מצטרף לטיסה?

על אף המאמץ להישאר אופטימית, אני מתוודה שבנושא הזה רמת האמונה שלי מחבלת לי בסיכויים, כי אני מראש לא מאמינה שמישהו ירצה להכניס ראש בריא למיטה חולה... תרתי משמע.
ומקור חוסר האמון שלי כואב בפשטותו ובעוצמתו: אני פשוט חושבת על עצמי במצב ההפוך. ואין דרך יפה להגיד את זה; כשאני בוחנת את עצמי וכיצד הייתי נוהגת כ'בריאה', התשובה אינה מאד מהוססת..
לו אני הייתי פוגשת אותי, כנראה הייתי מעדיפה לא לפתח את הקשר. לו מישהו היה מציע לי להכיר בחור מקסים, חכם, מוכשר ורגיש.. ו..גם, מה לעשות, חולה בסרטן שלב 4 עם גרורות, הייתי מוותרת על ההצעה. גם אם היו טורחים להבהיר לי שהוא מאד אופטימי, ושסך הכל מצבו יציב כבר שלוש שנים. מה זה שלוש שנים? אני מחפשת פרטנר לחיים. אז ייתכן שהייתי מרגישה צער, ואפילו אולי קצת רע עם עצמי, אבל בסופו של דבר, למה לי? למה לפתח רגשות כלפי מישהו שתוחלת החיים שלו לא ידועה, אבל בתחזית לא מעודדת, כשאני יכולה למצוא מישהו אחר שגם יהיה חכם ומקסים וגם, איך לומר..- בריא. 
בסיסי, לא?
ולא. לא מצאתי דרך ליפות את זה.

"אבל רגע", אני מתווכחת עם עצמי, "מה עם כל הטיעונים הלוגיים לגבי חוסר הוודאות של העולם? מי מבטיח שמישהו בריא היום לא יחלה מחר? או יהפוך נכה לכל החיים בתאונת דרכים, או שיחטוף איזה סיבוב וישתגע? איזו ערובה יש לנו על משהו?"
זה אחלה טיעונים בשביל וויכוח תיאורטי; לא סתם הייתי פעם חלק ממועדון וויכוח (Debating)...
אבל מה לעשות.. זה לא תופס מים כשבאים לבחור עם מי לצאת.

וזוהי רק ההתחלה. כי אם לא נפגשתי עם אף אחד, עוד לא הספקתי להיפגע...

עכשיו נתקדם לשלב הבא, שהרי מי אמר שכל אחד שאצא איתו חייב לקבל את התיק הרפואי שלי עוד לפני/ במהלך הפגישה הראשונה? בואו נניח שהשמטתי את פרט המידע הזה לצורך ההתחלה.
"מחשבה הגיונית" עצמי עונה לי, "למה להציף את הכל לפני שבכלל ברור שיש כאן מישהו ששווה את ההשקעה? יצאתי למספיק דייטים שהסתיימו מספיק בקלות אחרי פעם או פעמיים- גם בלי להכניס עיזים גדולות כמו סרטן".
אבל כאן מגיע המלכוד 22, המעגל הבלתי נפרץ של ביצה ותרנגולת...  ולמה?
כי מי יהיה זה שאותו אשתף בפרטים המכבידים (והמשתקים לעיתים)? כנראה שזה יהיה מישהו שסוף סוף מספיק מוצא חן בעיני בכדי שארצה באמת להמשיך את הקשר. ואם הוא כבר מוצא חן בעיני במידה כזו, אז כנראה שממנו יהיה באמת קשה להכיל את הפגיעה במידה והוא יחליט שלא מתאים לו (ומהסיבות שכבר הסברתי לעיל, הסיכוי שזה מה שיחליט גבוה. מאד).
אז אין לי איך לנצח. ככל שיתחיל משהו יותר טוב – יכאב יותר כשהוא ייחתך. יכאב יותר להרגיש איך נדפקתי פעמיים- גם יש לי סרטן, וגם אין לי זוגיות- ואין לדעת מה יגרום שתהיה.

בשלבים מסוימים שכנעתי את עצמי שבין כה וכה אני לא רוצה. אבל גם את השקר העצמי הזה אני לא מעוניינת להחזיק. וכל פעם אני משננת לעצמי – שגם כשהסיכוי נמוך, אם את רוצה איזשהו צ'אנס לזכות בפרס הגדול, את חייבת לעשות את הצעד של לקנות את כרטיס הפיס; למרות שמחירו הוא מחיר רגשי גבוה. ולכן אני חייבת להמשיך לנסות ולמצוא את האדם שכן יוכל להתמודד עם האתגר (ועוד לא נכנסתי לאתגר שהוא אני, שאחרי הנכונות לקבל את הסרטן, צריך להתמודד גם איתו...).
ויש בקרב חברותיי את המחזיקות בשבילי את האמונה, שמזכירות לי שיש הרבה סוגים של אנשים, ולא כל ה'בריאים' נוהגים ובוחרים באופן בו אני הייתי נוהגת במצבם. כן. זה נכון. אך מסייע רק במעט.
מספיק כדי לשמר אמונה מינימאלית ואנרגיה להמשיך לנסות.

חשבתי כמובן גם על האפשרות לחפש מישהו שנמצא במצבי או במצב דומה. ואני לא פוסלת.
אבל אני חייבת להודות שהתחושה סביב חיפוש כזה היא של סחורה סוג ב', שיכולה להתאים רק עם עוד סחורה סוג ב'. כביכול העבירו אותי לעולם ה'אחרים', שחייבים להתמזג רק עם בני מינם. וחוץ מזה, אני לא בדיוק יודעת מה זה אומר בתכל'ס, כי מסתבר שאנשים במצבי לא מסתובבים בכל מקום עם שלטים; נהפוך הוא- לרוב נראה לי שהם די מתחבאים.

אז אחרי שלב השיח המעמיק ביני לבין עצמי... מה בתכל'ס?
בשלב ראשון אני עובדת על שינוי הפרדיגמה ונקודת המבט שמכניסה למעגל של נבואה שלילית שמגשימה את עצמה. אפשר להשתמש במילים אחרות לגמרי כדי לתאר את המצב – וזה ישמע הרבה פחות מסכן וקורבני.
בשלב השני, אני חוזרת ומשננת לעצמי את המנטרה החדשה שלי.. (מי היה מרוכז וזוכר?) – שתמיד מתחרטים יותר על מה שלא ניסינו מאשר על מה שכן – ולכן עדיף לנסות ולהסתכן בפגיעה, מאשר לא לנסות בכלל.
בשלב שלישי, אני מרשה לעצמי גם קצת להצטער ולהתעצב. כי זה באמת עצוב. ואני לא רוצה להתעלם מהעצב ומהכאב. לפחות זה להרגיש. לפחות זה לא להישאר קהה.
ובשלב הרביעי, אני מרשה לעצמי גם לכתוב על זה. וללכת עם מה שיש בתוכי עד הסוף....

בשלב החמישי- אני ממשיכה לחפש אמונה. אה, וגם אהבה.