יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

זו הייתה תקופה..

מזמן. מזמן לא כתבתי. לא כתבתי לעצמי. לא כתבתי לפרסום. פשוט לא כתבתי..

הרהרתי קצת בסיבות לכך. אין לי מה להגיד? אין לי כוח להגיד? אני מדחיקה משהו מעצמי?
אבל לא הרהרתי יותר מדי.
מן תקופה כזו, של הימנעות מהעמקה. מהעמקת יתר לפעמים.. ניסיון להיות בפשוט.

זו הייתה תקופה של מנוחה. מנוחה פיזית וקצת ניסיון למנוחה מנטאלית, למנוחה ממחשבות על מה הלאה. תקופה של להיות.

זה התחיל מכפייה, לא הייתה אפשרות אחרת. חזרתי מהודו באמת באמת חולה. דלקת ריאות קשה, שמתיישבת על גוף שגם ככה נזקק לכל טיפת אנרגיה לצורך קיום יומיומי, לא משאירה הרבה ברירות.
במצב הזה לא נשאר מקום לחקירה, התבוננות, או הסתבכויות מנטאליות. הכל היה פיזי לגמרי. זה היה קשה ביותר, ובו בזמן היה בזה משהו טהור, באופן שאני לא זוכרת מהעבר. איכשהו, במקום הכי נמוך היה משהו ממש גבוה. יש רק גוף, כאן, ועכשיו.

בהמשך התחזקתי קצת, ועדיין הופתעתי כל יום מחדש לגלות כמה מעט פעילות נדרשת בכדי להחזיר אותי חזרה למיטה לעוד מנוחה ועוד מנוחה. וכך עברו עוד ועוד ימים. קצת איבדתי את הספירה..

עברו החגים, וכבר נכנסנו לנובמבר. עוד שיפור קטן ועוד התקדמות, ועדיין במקום מאד מפוזר, מרחף, ובזרימה יחסית קלילה. זה בא לידי ביטוי ביכולת שלי לצפות, ואפילו ליהנות, מתכנית או שתיים של 'המרוץ למיליון' ו'בית ספר למוסיקה'. הביקורתיות שלי על התוכניות הללו פינתה מקום לענן הצמרירי שבתוך הראש.
זה היה מן שלב ביניים, מצב מעבר בין שהות בבועה של פיזיות וזמן עומד מלכת, ובין העולם שבחוץ, שהחיים קורים בו. העולם החיצוני נראה לפתע מאיים, תזזיתי, שאינו נח לרגע, משימתי וחסר נשימה. רק המחשבה על לצעוד חזרה לשם נראתה מסוכנת ומיותרת. ובכל מקרה – טרם זמנה. אז הבנתי שנדרש עוד זמן, ולא כדאי לזרז את מה שצריך להבשיל מעצמו.
סבלנות! ביקשתי מעצמי. סבלנות...

בתקופה הזו החלו גם להשתחרר מחשבות ותחושות יותר קשות ומסובכות. על חולי, על מוות, על המסלול שעובר ביניהם. שדים מהסוג שלא נעים לפגוש. אני מניחה שבאופן טבעי, תקופות של חולשה פיזית מעוררות את השדים הללו יותר בקלות. החוויה של גוף שאינו יכול למשימות היומיומיות הפשוטות, היא חוויה מטלטלת.
מעבר לזה, בתקופות כאלו יש פחות אנרגיה בכלל, ולכן גם פחות אנרגיה לתחזק מנגנוני הגנה.

על פניו המפגש עם הנושאים האלו נשמע לא טוב, ובאמת, בטווח הקצר זה מקום קשה ומדכא להיות בו (..אפילו כתיבת המילים 'העיסוק במוות' מתגלה כקשה ומנוסחת מחדש בתור 'הנושאים האלו'; בדומה לחרדה מהמילה 'סרטן' שכתבתי עליה בעבר).
התגלית הגדולה היא היתרונות לטווח הארוך שבהצפת פחדים– ולהלן הסוד שכבר ידוע לרבים:
כמו המכשפה מהקוסם מארץ עוץ, שהמים שנשפכו עליה המיסו אותה כהרף עין, כך גם השדים המפחידים שבתוכנו, נעלמים כשמזמינים אותם לעלות ומסתכלים להם בעיניים (בלשון פחות מטפורית- נותנים לעצמנו לחוש את הפחד באמת ועד הסוף). ואחרי שמתאוששים מקרב המבטים המתיש נותרים עם הרבה אנרגיה שבעבר הושקעה בלשמור את השדים דחוסים אי שם בבטן. אנרגיה טובה ומחזקת.

אז למה אנחנו לא עושים את זה כל הזמן?

אודה ואומר, שהתיאור הנקי לעיל הוא תיאור תיאורטי ראוי ונכון בעיני לגבי דרכי ההתמודדות האפקטיביות עם שדים... אך הביצוע הוא סיפור אחר, קצת יותר 'מלוכלך'. שהרי, כולנו מכירים את הפער העצום בין התיאוריה לשטח. ולשהות עם הפחד מבלי לברוח זה לא קל בשום אופן. ולכן, בפועל, אני מאמינה שבינתיים רק נגעתי בקצותיו של הקרחון והדרך עוד ארוכה.
הקושי הגדול הוא להאמין ולבטוח שהשדים חלשים בהרבה בהשוואה לרעש שהם עושים, שבעצם זה רק רוחות רפאים אבל אין שם שום חומר ממשי. הקושי הגדול הוא להאמין שהקרב יהיה רק קרב מבטים ולא יותר...קרב שאשרוד אותו, מבלי 'למות מפחד'.

היות והתקופה הזו הייתה גם תקופה של אימון בחמלה ובקבלה, אני מקבלת באהבה גם את האומץ שהיה לי להתנסות במספר 'קרבות מבטים', ומקבלת גם את הגבול אליו הגעתי, בהנחה שהגוף והנפש שלי יודעים מה המינון הנכון בשבילי.

אכן, זו הייתה תקופה של תרגול מתמיד של חמלה כלפי עצמי וקבלת עצמי והמצב. ככה כמו שהוא. בלי שיפוט, בלי התמרמרות. קבלת החולשה וחוסר היכולת לעשות יותר מדי. קבלת העזרה הצמודה לה נזקקתי. קבלת עצמי בשיא הסמרטוטיות, בה אני ישנה חצי יום, מתגאה בכך שאכלתי מנה שלמה של אורז ומצליחה לצעוד קילומטר שלם (בחצי שעה לפחות). אהבה לעצמי גם כשאני לא תורמת כלום לעולם: לא יצרנית, לא נותנת ורק מקבלת, לא 'מצדיקה את קיומי' בשום דרך, לא משיגה שום הישג. אפילו לא כותבת פוסט לרפואה...

הרבה סבלנות צריך, לתת לימים ולעוד ימים לעבור. ימים שנראים כמו גוש זמן שעובר ללא טעם ותוחלת, לעיתים מבלי לחוש שום שינוי או התקדמות. בשלבים הראשונים עוד היו תאריכי יעד שסימנתי "לסיום העניין". אחר כך נאלצתי להרים דגל לבן ולהבין שלא שואלים אותי, והגוף ייקבע את הקצב שלו. אני יכולה לעשות רק את מה שאני יכולה לעשות (לנוח, לאכול, להשתדל להתעמל- גם אם זה רק לחמש דקות, להשתדל לצחוק הרבה..) והשאר יבוא כשיבוא.
שוב, ממש לא בפעם הראשונה במסע, הגיע תרגול בהתמודדות עם חוסר וודאות, עם צחוק על חשבון קונספטים כמו תכנון או לוח זמנים..

"הייתה תקופה".. ולמה בלשון עבר?
במידה מסוימת אני עדיין בתוך "תקופה" (בעצם, אנחנו תמיד בתוך "תקופה". רק שבדרך כלל אנחנו יודעים לאפיין אותה רק בדיעבד). היום אני יכולה להביט אחורה ולראות שהסבלנות משתלמת (וגם האמונה שהסבלנות משתלמת – היא משתלמת). אני מרגישה יותר טוב, כבר מזמן פוגשת חברים ומכרים, מתרגלת יוגה ומדיטציה בקבוצה, כבר מתחילה בהתעניינות בדברים שקורים בעבודה, ועוד דברים- טריוויאליים יותר ופחות.
ועדיין נדרשת עוד המון סבלנות. למשקל שיעלה, לנפח הנשימה- שאולי ישתפר ואולי לא, לכאבי בטן שהולכים ומתמעטים, למה שכבר קיים ולמה שעוד יבוא.

וכל דבר כנראה מגיע בזמנו, כשלא חוסמים אותו מחד, ולא דוחקים בו מאידך.. וכשממשיכים להאמין.
הנה, גם הפוסט הזה הגיע בסוף...
תודה לכל המפרגנים שעדכנו אותי שהם מחכים לו.

חג אורים מלא ניסים לכולם. רק לא לשכוח לבקש..  

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

לעצור ולשים לב, לעצור ולהגיד תודה



תיאבון. תחושה מסוימת של רעב, של רצון לאכול. של חשק, חשק לאכול. חשק...
מחשבה על מאכל מסוים וחוויה גופנית של רצון לחוש את טעמו.
אכילה. ההנאה שבסיפוק הצורך של הרעב, בסיפוק התיאבון. מעין תחושת הישג, הקלה ורגיעה שמתפשטת בגוף כשהאוכל פוגש את החשק, כשהיש פוגש את המקום החסר וממלא אותו.
שובע. תחושת הכבדות הקלה, הנינוחות הנעימה, הגוף המעכל. שקט.

כל כך פשוט, כל כך טבעי וכל כך מוכר לכולנו..
כל כך שם שהוא כבר לא שם. קורה כל הזמן, כמה וכמה פעמים ביום, מחזוריות שאיננו מפנים לה תשומת לב. כתוצאה מקצב חיים חולה מרבים לאכול בחטף, בעמידה, כדרך אגב;
כתוצאה מהתרבות המעוותת מרבים לאכול מתוך אשמה, מתוך שנאה עצמית וחרטה;

תאבון בריא. פשוט ונקי.

כל כך לא פשוט, כל כך לא מובן מאליו.
הכלל הידוע תקף שוב, אינך יודע כמה דבר הוא יקר עד שאתה מאבד אותו.

שנים רבות אני חיה במצב של בעיות בבטן – שלשולים, כאבי בטן וסתם אי נוחות. תמידית.
מדהים למה שאפשר להתרגל. היות ואתה גר רק בתוך הגוף שלך אין לך בסיס להשוואה ועם הזמן אתה שוכח איך דברים הם כשהמצב הוא תקין. כשזו הפחתה הדרגתית באיכות החיים היא פחות בולטת, מן זליגה לקצת פחות וקצת פחות...
אז אכלתי. ושלשלתי.
שלב האוכל בבטן היה החלק הפחות כיף, אך בדרך כלל לפחות שלב האוכל בפה היה משמח.

לאורך השנה האחרונה התחיל להעלם לי התיאבון וזה השתלב, באופן לא מפתיע, עם ירידה איטית והדרגתית במשקל. בשלב מסוים התווספה בחילה פה ושם, ואולי קצת יותר מפה ושם.. יותר ויותר התמודדתי עם התחושה שאני לא מסוגלת לאכול.
כאמור, ככל ששינוי הוא יותר איטי, הוא פחות מורגש. אבל את זה כבר הרגשתי. ותמיד היה גורם מתזכר של המשקל הממשיך לרדת. גם הוא לאט, לאט, מאות גרמים.
פה ושם.
אבל בהחלט פה. 


בסופו של דבר החוויה היומית הפכה להיות חיפוש מתמיד אחר משהו לאכול, ואפילו תחושת רעב, אך בלי כל חשק או מוטיבציה להכניס משהו לפה. דמיון קדימה של האכילה לא הוביל לתשוקה המיוחלת, ה"טבעית" אלא לדחייה, גם כשניסיתי לדמיין דברים מפתים במיוחד.
זה עשוי להישמע קצת מתפנק ומוגזם- מה הסיפור לדחוף קצת אוכל.. בפועל, זה ממש, ממש קשה. קשה להבין את זה. קשה להסביר.

ולמרות שמדובר בתהליך פיזי לגמרי רק היום אני רואה בבהירות את השפעתו המכרעת על הנפש.
היום אני יודעת עד כמה כוללני ורב עוצמה התהליך, עד כמה הוא מחליש ומדכא את הגוף, ועד כמה הדיכוי הגופני הזה הוא טורנדו הוליסטי ל-mind, לנפש ולרוח.
באופן כביכול אבסורדי אך בעצם ההכי הגיוני שקיים- גיליתי את זה מתוך קבלת מתנת התיאבון מחדש – ולו לזמן קצר.

בניגוד לשינויים מזעריים לאורך זמן, שינוי עוצמתי בפרק זמן קצר הוא משהו שמשאיר רושם.
ומאז שובי מחו"ל, דווקא בתוך מצב חולשה ודלקת, נכנסתי למהלך תזונתי שהתחלתי כבר בהודו, שמטרתו שיקום יסודי של מערכת העיכול. מהלך שאני מאמינה בתוכי שהוא נכון ויוביל אותי לאן שאני מכוונת.
בתוך זה משתלבות תרופות טיבטיות חדשות שבאמונה – יחזקו גם כן את המערכת ויסייעו ב"מאמץ המלחמתי".
ובתוך תקופה זו חוויתי הקלה. חוויתי תקווה. חוויתי חוויה של תאבון.
הייתי רעבה. מאד. והיו ארוחות מסוימות שממש התחשק לי לאכול. לדוג': ביצה עין, פרוסת חלה עם גהי (=חמאה מזוקקת- קונספט הודי, למעוניינים..) וכוס תה. ארוחת מלכים.

והגוף שלי קיבל את האוכל בשמחה.

היה לו קצת כבד, זה לא היה מסע carefree מלא, אבל הוא התעורר לחיים באהבה והייתה גם חוויה של שובע ומנוחת השובע.

איני יודעת מה התמהיל המדויק של תרופות, הוויה, אנרגית ייקום ומצב גופני שהביאו למצב, אך זו הייתה המציאות. הימים האלו היו דווקא הימים שבהם הייתי חולה ועל פניו היה ניתן לצפות שאני אהיה ברמת אנרגיה ומצב רוח נמוכים. מה שהיה בפועל היה הפוך. החוויה הגופנית לוותה בהתרוממות רוח כללית ובתחושת עוצמה.
תחושות שלא התאמצתי להרגיש, שלא נצרכתי "לשכנע" את עצמי שהן שם או לעשות עבודה מנטאלית ולחשוב חיובית. זה היה פרץ טבעי שאפילו אני הופתעתי ממנו והוא לא התקשר רק לאוכל אלא באופן כללי לאושר.

ושוב עברו עוד כמה ימים... וכמו שידוע לכל בודהיסט, מתקדם כמתחיל, הכל חולף ומשתנה כל הזמן, וכך השתנה שוב מצבי.. אך הפעם לא הייתה שם הדרגה. ללא הסבר נראה לעין, לפתע השתנתה המגמה ושבו אלי כאבי הבטן וקצת בחילות, ועדיין יש תאבון אך חווית האכילה לא נעימה אלא מרתיעה, ומלווה כל העת במורא מפני הבחילה הבאה.

ובהינף יד נלקחה ממני המתנה הישנה-חדשה. או אז, רק אז, הבנתי מה חשיבותה של מתנה זו. הבנתי הבנה של הגוף ולא הבנה תיאורטית רעיונית. הבנה של הוויה.  

אז עכשיו זה ככה, ואין לדעת מה יהיה השינוי הבא. התקווה שישתפר שוב תמיד שם. והמשימה שלי היא לקבל כל מה שיבוא. אני מקבלת אותה באהבה (לרוב) ולא שיתפתי כדי שיצטערו בשבילי.
הפעם לא שיתפתי כאן רק בשבילי.
מרגישה שלהתנסות שלי יש משמעות נוספת שאני רוצה לממש כלפי אחרים. יש לי קריאה אליכם, אתם שבחרתם לקרוא. וזה יוצא ממני כצעקה (אוהבת)...

תעצרו
תעצרו רגע בכל יום ותשימו לב
תשימו לב לחוויה הזו של החשק לאכול. תעצרו ותתענגו עליה. תגידו תודה על התחושה.
ותעצרו עוד רגע בזמן שאתם אוכלים. ותשימו לב שאתם אוכלים. ותשימו לב לטעם של האוכל. ואל תדברו בפלאפון במקביל. אל תדברו במקביל. אל תקראו, אל תחשבו על מה יש לכם עוד חמש דקות, חמש שעות, חמש שנים. אל..
ומה כן? כן תשימו לב.
תשימו לב שהאוכל טעים.
תשימו לב איך הוא נכנס בתוככם וממלא אתכם, ובונה את הגוף שלכם.
תשימו לב איך משתנה התחושה שלכם מרעב לשובע וכמה זה יפה, טבעי, אך לא טריוויאלי!!!!! תשמחו.
תשמחו מעצם זה שזה קורה. ותנשמו. תנשמו בין ביס לביס. תשומת הלב הזו היא מקור לאושר אמיתי.
זה לא חייב להיות ארוחת מלכים, או משהו יוקרתי.
זה אולי סתם הסנדוויץ' של הבוקר, או היוגורט של אחר הצהריים.

זה רק עניין של לעצור. לעצור ולשים לב. לעצור ולהגיד תודה.

יום שני, 17 באוקטובר 2011

סאב קוץ' מילגה (הכל אפשרי)


חלק מהמשמעות והמשיכה שלי לנסוע להודו נקשר לניסיון שלי למצוא לעצמי הוויה שמשלבת טוב יותר בין הצדדים הרציונלים שכלתניים ובין חלקים שקשורים לאמונה.

בבסיסי איני תופסת את עצמי כאדם 'מאמין'.
אני הגיונית. חונכתי על ברכי הגישה שדורשת הוכחות. מה שאפשר לראות, מה שאפשר להסביר – תקף. מה שלא, לא.
מה שהסתברותו גבוהה- סביר שייקרה. אם הסיכוי נמוך, אל תשאפי לשם כי סביר שתתאכזבי.
וכולנו הרי יודעים שלהתאכזב זה הדבר הכי גרוע בעולם...


אלוהים, אלים, רוחות, גלגול נשמות, העברות אנרגטיות ושאר כישופים מעולם לא נגעו לי.
תפילות, תקשורת עם ישויות, ציפייה לניסים למיניהם, מעולם לא היו מנת חלקי.
אף פעם לא התנגדתי, ובגישתי הדיפלומטית תמיד אמרתי ש- "בטוח יש עוד דברים שקיימים ביקום הזה, ואם אני לא רואה אותם, זה לא אומר שהם לא כאן ומשפיעים עלינו".
אבל זו אמירה מרוחקת, פילוסופית, שכלתנית.
אין בינה ובין אמונה הרבה קשר.


מאז שנודע לי על מחלתי והחלטתי שאני הולכת להיות בסדר, הפרדיגמות הבסיסיות ביותר שלי נדרשו לעמוד למבחן.
עתיד טוב, מבטיח, בריא – דרש ממני לתת צ'אנס להסתכלות על המציאות בעיניים שלפני כן - אי אפשר להתחמק מזה - זלזלתי בהם. שימוש בשיטת החשיבה הטבועה בי: בקול ההיגיון, בהסתברויות והסקת מסקנות מדעית – הוביל במקרה זה למסקנות עגומות ביותר (למי שאינו זוכר, באחד הפוסטים כתבתי על משפט המפתח "כל אחד הוא הסטטיסטיקה של עצמו" השגור בפי הרופאים כשהם מעדיפים להימנע מלהיכנס לפינה הזו עם החולה).

במצב שנוצר, נדרש ממני לשאוף לדבר ה"לא הגיוני". ולא רק לשאוף אליו, אלא גם להאמין שזה אפשרי! נשמע פשוט?

למרות שכבר חשבתי על הנושא פעמים רבות, רק עכשיו, בכתיבה, אני מתנערת נוכח ההבנה איזה סוויץ' תודעתי נדרש כאן, איזו התנגשות חזיתית קיימת כאן בין איך שהראש חושב ובין איך שפתאום הוא יודע שהוא "צריך לחשוב".
כי "צריך להאמין, והכי חשוב האמונה, והגוף יבריא רק אם תאמיני, ואת חייבת להאמין בניסים ו... ו .. ו...". ובכלל – בענייני אמונה – זה לא רק הראש אלא גם הלב, הגוף, הכל.
מאז הפכתי עסוקה מאד (!) בשאלה – האם אפשר "לשכנע" / לגרום לעצמך להאמין. שהרי זה נראה מגוחך, אמונה היא משהו שמגיע מבפנים. הפואנטה המרכזית באמונה היא שאי אפשר להוכיח את זה ובכל זאת בתוכך יש ידיעה (וזה חייב להיות חזק – בעוצמה של ידיעה) ללא פקפוק וללא קולות פנימיים שמתווכחים אחרת. אז מה פתאום שיידרשו לזה "שיחות שכנוע פנימיות"?

ובאמת, "ברגעי אמת" חוויתי מבפנים תחושת זיוף ב"מבחן האמונה". לדוגמא- תמיד אמרתי שהרופא מרוצה שהוא רואה שמצבי יציב, ואני שואפת ליותר. אבל אם נעשה גילוי נאות- זו הייתה שאיפה מהראש ולא מהבטן. זו הייתה אמירה, אך לא הייתה בה אמונה ששיפור מהותי באמת אפשרי. כי ככה זה. זו המחלה המזדיינת הזו (וסליחה לעדיני הנפש על הביטוי), ככה היא עובדת, והעבודה שלי מנגד – היא דחיית הקץ.
וגם כשזכיתי למחמאות על האופטימיות שלי, היה בי צד שהרגיש שוב שהצלחתי "להערים" על המחמיא, כי מדובר אולי באופטימיות מעושה.

החלק המעניין בכל הסיפור הוא, שלמרות שהתקשיתי להאמין בקיומם של כוחות, ניסים או אלוהים, כן האמנתי שחלק מרכזי מהתחזקות שלי והרפאות הגוף שלי תלוי באותנטיות האמונה שלי שאני יכולה להירפא. יש בי את ההבנה, שאם בתוך תוכי לא אהיה משוכנעת שהמצב הפיך, שיש תקנה ושהדברים יכולים לקרות נגד הסטטיסטיקה – אז זה לא יקרה. ולא חשוב כמה האוכל שלי יהיה בריא, היוגה תהיה טובה והשמיים מחייכים.
בשורה תחתונה זה מצב של מלכוד: מבינה שאני חייבת להאמין, ובו בזמן מבינה שהניסיון "להזריק" את זה מתוך גורמים חיצוניים הוא עקר.
 
ובלי שום קשר (?!..?.??!)... רציתי לנסוע להודו.
לגבי נושא זה היה כוח פנימי, גורם מניע לא מוסבר שדחף אותי ולא הניח. עד היום אני לא יודעת להסביר אותו וייתכן שלעולם לא אדע. זה היה כוח לא הגיוני. עכשיו שחזרתי במצב בריאותי לא טוב על סף המסוכן, בולט עוד יותר חוסר ההיגיון.

ומה היה בהודו?
בהודו אתה מוקף באמונה ובאנשים שכל חייהם סובבים סביב האמונה (וזה לא מפתיע אותי אחרי שראיתי כמה קשה לסמוך שם על משהו אחר שייתן תחושת שליטה). בהודו הכל כנראה ישתבש אבל גם יסתדר בסוף. בהודו הכל חסר סיכוי, ובו בזמן – איכשהו – הכל אפשרי.
ובכל מקום שהיינו ויצא לתאר קצת את מצבי, שבתי לשמוע את המשפטים על האמונה, על עוצמתה ועל הניסים שהיא מביאה. וכמובן, על כך שבה תלויה ההצלחה של כל טיפול או תרופה.

להקשיב לכל זה בארץ נחווה כהטפת מוסר.
בהודו זה נשמע אחרת. זה נשמע אמיתי, מהמקום הכי עמוק בבטן. לא כמשפט שמפטירים כי אין משהו יותר טוב להגיד. שם זה נשמע כאילו חייהם תלויים בכך, והם כל כך רוצים בשבילך את אותו הדבר.
אז אפשר לקרוא לזה שטיפת מוח; אני מצידי הרגשתי שזו אחת הפעמים הראשונות שהתחלתי להיפתח לאפשרות שזה נכון. שבאמת – הכל אפשרי. גם אם זה לא "הגיוני".
הסיפור שלי באמת באמת יכול להיות עם תפניות חיוביות.
אני מניחה שהגעתי להודו כבר "מבושלת", כי שינויים לא מתרחשים בחודש. אבל לכל אינקובציה צריך זמן בקיעה – ואולי זה מה שקרה..

בהודו קרה משהו. משהו קטן, עדין ושברירי שגם לו אין לי הסבר, ואין נקודת זמן שהבחנתי שזה קרה בה, זה פשוט משהו שפתאום נהיה שם (ככה למדתי להבחין בתפניות משמעותיות ואמיתיות שקרו – זה תמיד הדברים שלא היה להם הסבר!!! ). וזה שינוי כביכול קטן, ובעצם הוא הכל. כי נפתח הפתח הראשון שדרכו יכולה לעבור אמונה. זה כמו כשעושים חור בבד- הנקב הראשון הוא משימה דרשנית מאד, אבל הרחבתו דורשת הרבה פחות מאמץ, ולעתים גם קורית מעצמה.
זה יותר עצום מאשר שאפשר להסביר. ובאמת הכל אפשרי...

בארץ – בשבוע שעבר, ממעמקי הריקוד שלי עם דלקת הריאות, חוויתי יממה של "הוכחות"..

יום שלישי – 10/10/11
כמו בשבוע וחצי האחרונים, אני יושבת/ שוכבת אצל ההורים, מחפשת תנוחה נוחה בה אוכל לנשום כראוי, משתדלת לא להשתעל כדי להימנע מכאבי התופת שהשיעול עושה בגב, כשאחותי נכנסת ומעדכנת אותנו,
"שמעתם? אומרים שהולכים לשחרר את גלעד שליט; הפעם זה רציני".
אני מיד מגיבה בספקנות, ספוגת ניסיון על פעמים קודמות שאמרו את זה (אמונה.. רבותיי, כוללת נכונות להתאכזב, ולהאמין שגם אם הפעם זה לא קרה, זה לא אומר כלום על הפעם הבאה).
והנה, כשהדלקנו את הטלוויזיה, גילינו שכן. הפעם זה אחרת.
הצמרמורת בגוף. הבטן מתהפכת. זה כנראה קורה. זה נראה אמיתי מתמיד.
גלעד שליט – אני עדיין מפחדת לכתוב את זה – חוזר הביתה.

לא. לא הייתי מאלו שהאמינו שיש לזה סיכוי.
הערצתי את המשפחה על הנחישות, את ההצלחה בגיוס פעילים, את המידה בה הנושא הצליח להישאר בתודעה הציבורית.
במהלך השנים עמדותיי בנושא השתנו לכאן ולכאן, אבל בנקודה זו בזמן הכל נעלם, ונשארה רק השמחה וההתרגשות והתחושה העצומה הזו שעוד לא מצאתי לה שם – תחושת ההתפעמות מהעובדה ש-כן, קורים דברים שהסיכוי להם קלוש. שהכל אפשרי. באמת.. באמת באמת. הכל אפשרי. באמת.
"לא יאומן" מזמזמת התודעה הישנה בתוכי, "לא יכול להיות..." אבל יאומן יאומן יאומן.
עובדה שזה קורה.

יום רביעי – 11/10/11
האירוע שיתואר כעת דורש קצת רקע... ייתכן וחלק מהפרטים ייראו לא קשורים בשלב ראשון, אך ראו בזה מעיין סיפור מתח שתנסו לפענח תוך כדי...

לפני שנסעתי לחו"ל המליץ לי רופא הריאות שלי לעשות צילום חזה פשוט בקופת חולים.
"שיהיה.. אם יקרה משהו ויירצו תמונה להשוואה.. ".
טוב- אז עשיתי צילום ולקחתי אותו, בלי אפילו להתייחס לניתוח המילולי שעשו לגביו.

במהלך הטיול ביקרתי אצל רופא טיבטי מפורסם, שהיה הרופא של הדאלי לאמה – ישי דונדן ( (Yeshi Donden- שמתמחה בטיפול בסרטן. חוויות הביקורים אצל רופא זה דורשות פוסט אחד לפחות בפני עצמן – אך על כך בפעם הבאה.
כרגע אספר, שהוא נתן לי תרופות שאמורות לשפר את מצב המחלה שלי, לא רק ברמה תיאורטית רוחנית, אלא בפרקטיקה – במדדים מקובלים על הרפואה המערבית (קרי, צילומי רנטגן, CT וכו'). החלטתי לקחת את התרופות, בנוסף לתרופות הרגילות. וזה מה שעשיתי כל התקופה בהודו, 4 פעמים ביום (בחירה שהיא עדות לניצני האמונה שבתוכי).

עד כאן הודו.

כשחזרתי לארץ, חלשה ומשתעלת, רופא הריאות אבחן לי דלקת ריאות על סמך צילום ריאות (יקרה להלן צילום 2, אחרי הראשון שנעשה לפני הנסיעה).
דלקת ריאות זה רע. רע מאד ודורש אנטיביוטיקה. והרבה ועכשיו.
סיפרתי לו על התרופות הטיבטיות והוא ניסה לא להיות שלילי לחלוטין, אבל המליץ בחום להפסיק עם התרופות הללו כל עוד יש סיבוכים במצב;
"יש יותר מדי גורמים מתערבבים ואני לא מכיר או יודע מה יש בתרופות הללו".

נדגיש כאן באופן חד משמעי שהרופא שלי באמת אחלה, ויחסית לרופאים מערביים הוא פתוח להרפתקאות (לדוגמא, הוא בסך הכל עודד אותי בבחירתי לנסוע להודו). אבל זה כבר היה קצת הרבה בשבילו, במצב שעשוי להפוך ממש מסוכן בשבילי.
הסכמתי לעשות הפסקה לתקופת האנטיביוטיקה.
כעבור כמה ימים חזרתי אליו למעקב, עם צילום שלישי. כעת הוא יכול היה להשוות בין שלושה צילומים. זה כבר ממש מחקר מדעי.
הוא המשיך להחזיק בהנחת היסוד של דלקת ריאות, שבצילום השלישי נראתה אפילו קצת יותר חמורה. ליתר בטחון – הוא החליט להראות את הצילומים לאיש הרנטגן שלהם בישיבה השבועית, שלמזלנו בדיוק הייתה הדבר הבא בלו"ז שלו אחרי הביקור שלי.
אני חזרתי הביתה – עם תוספת אנטיביוטיקה (!), תרופות נוספות, ותור לשבוע הבא.

אז זה הרקע... שכבר החל להשתלב בו הסיפור ממש (סליחה מראש על הסרבול, מעולם לא כתבתי סיפור מתח, וסביר שזו לעולם לא תהיה המומחיות שלי).
באותו יום, בתום ערב ארוך מול המשך הדיווחים האינסופי על שובו של גלעד שליט, קיבלתי מייל מהרופא – שמבקש ממני להתקשר אליו למחרת בבוקר (למחרת = ערב חג). מודה שזה היה קצת מבהיל.

ולמחרת, ניהלתי שיחת טלפון, שייתכן שתיזכר במוחי כל חיי. אנסה לצטט.


דר' און: "רוני, רציתי לבדוק איתך משהו. אנחנו השווינו בין 3 צילומים. אחד מאוגוסט, לפני שנסעת. אחד מ5/10, אחרי שחזרת, ואחד מאתמול- 11/10. הסתכלנו בצילומים ונראה שהצילום בו המצב הכי טוב הוא הצילום השני. רציתי לשאול אותך אם עולה בדעתך משהו שקרה, שעשית אחרת, שונה – שבגללו יכול להיות ההבדל הזה?"


(הסבר בגוף הסרט- הצילום השני נראה לרופא טוב יותר, למרות שבו כבר יש סימני דלקת ריאות, וזאת בהשוואה לצילום הראשון שנעשה לפני שבכלל נסעתי להודו.. ).


אני – בראש לעצמי: מה? לא הבנתי? המחלה? הצילום השני? אבל זה אחרי הדלקת ריאות ובצילום הראשון אין שום דלקת... אה – כנראה הוא מדבר על מצב הסרטן הכללי.. הצילום השני, מה? רגע.. יכול להיות? לא ייתכן.. ההבדל היחיד זה התרופות הטיבטיות שהתחלתי לקחת... זה הבדל מובהק וחד משמעי... זה עונה בדיוק לתאריכים – ברמה מותאמת שזה מפחיד עד לא הגיוני...


אני – בגוף: בטן מתהפכת, צמרמורת, לא רלוונטי מה שנראה לי הגיוני. בוטל הגיוני. יש עובדות נסיבתיות מסעירות... מבחינת תחושות- זו חווית גלעד שליט בשידור חוזר. הרופא הוא זה שפנה אליי, הוא ראה את הצילום, הוא אומר לי... יכול להיות? עובדה, עובדה....


אני, הפעם בקול רם: "תראה, אני לא יודעת מה תחשוב ואיך אתם תסתכלו על התשובה שלי, אבל ההבדל היחידי שעולה בדעתי זה התרופות הטיבטיות שסיפרתי לך עליהן – ובלב כבד הפסקתי בשבוע שעבר בגלל שכך הנחת אותי".

עכשיו כבר שנינו מבולבלים.. הוא- מקבל את האפשרות שיש קשר לתרופות הטיבטיות, ומבהיר שהוא לא שולל שזה עזר- אבל הוא פשוט לא יודע כי הוא לא מכיר את התרופות ואין לו אפשרות לקחת אחריות על משהו שהוא לא יודע. אני- פשוט בשוק מכמה שהחתיכות נופלות לפאזל בדיוק מטורף מדי. הרופא לא יודע להפריד בין סימני דלקת זמנית ובין מצב הגרורות הקבוע, אבל הוא יודע להגיד שצילום אחרי הנסיעה נראה טוב מזה שלפניו באופן חד משמעי. והצילום השלישי, אחרי שהפסקתי את התרופות הטיבטיות, נראה פחות טוב..

מדובר בצילום חזה פשוט, שרמת היכולת להסיק ממנו נחשבת נמוכה ביותר, וכדי שהרופא יתקשר אלי לדון איתי בהבדלים נגלים לעין, זה צריך להיות משהו מיוחד. וזה אחרי ששנים הם אומרים לי לגבי צילומי CT מתוחכמים, שקשה להעיד על שינויים לכאן או לכאן בגלל סוג הגרורות שלי.
מדובר בהבדל מספיק מעורר עניין שהרופא ירצה לדבר איתי על זה בערב החג, למרות שאנחנו הולכים להיפגש עוד פחות משבוע.

האם זה ייתכן?

דר' און ואני מסכמים שאני אחכה עוד קצת לראות שמגמת ההתחזקות שלי בעזרת האנטיביוטיקה ממשיכה, ושאם ארצה, אני יכולה לחזור לתרופות הטיבטיות. נראה לי שאני רוצה....

כעבור כמה דקות, נרגשת, אני מספרת את הפרטים לבני המשפחה. אחותי אומרת שצריך לחכות ולראות ועוד לא לבנות על זה הרים וגבעות. היא מדברת את מה שכולנו חושבים.
אבל איתי הגיע מהודו קול אלטרנטיבי שעונה באסרטיביות (גובלת באגרסיביות של מישהו שעדיין לא שלם עם עצמו עד הסוף אבל מאד, מאד רוצה...) והקול הזה עונה לה-
"לא! אני כן אפתח ציפיות ומקסימום נתאכזב אחר כך".


כי עכשיו, בדיוק עכשיו זה הזמן לעזור למציאות ולהאמין. להאמין שזה יכול להיות.
אם רפואה טיבטית קיימת כבר אלפי שנים
אם אנשים מגיעים לרופא הזה מכל הודו ומכל העולם
אם יש סיפורים ועוד סיפורים על אנשים שהבריאו, וזה קרה להם
ואם יש הנחת יסוד אחת – שהכל אפשרי


אז למה בעצם לא? למה לא להאמין שכן ולפתוח עוד את החריץ ולהיפתח לדברים שייקרו.
אכזבה – כמו שאמרתי – תמיד תהיה זמינה; אף אחד לא "יגנוב" לנו את האפשרות לכך.
צריך רק אמונה שגם מאכזבה נתאושש. ושוב... חזרנו לאמונה.

אז תאמינו איתי. תאמינו שגם 'הנראה- לא- אפשרי', עשוי להיות אפשרי. ותחשבו עליי באותו הזמן כדי לשלוח לי את האנרגיות הללו.
אחד 'ממשפטי הודו' של טלי ושלי לאורך הטיול היה ש- 'בהודו הכל אפשרי'.
המשפט צריך להשתנות כי זה חייב להיות תקף לעוד מקומות.
אני אוסיף מילה אחת: בתודעת הודו הכל אפשרי.
וכשנראה בקרוב את גלעד בארץ, ונחזה ב"בלתי אפשרי" נוסף, תחשבו עליי שוב, עוד קצת,
ועל כל אחד מאיתנו, שצריך מדי פעם נגיעה אלוהית.

יום שבת, 15 באוקטובר 2011

חוזרת מהודו ושוברת שתיקה



הודו – סיכום ראשוני מאד
חזרתי. הרבה זמן עבר מאז שכתבתי. הרבה.
השהות בהודו הביאה אותי לכתוב, אבל שום דבר לא התבשל לפוסט. בהודו מבשלים בתבלינים אחרים...

יש הרבה מה לספר על הנסיעה להודו; הנסיעה הייתה מלאת חוויות שחלקן עוד תסופרנה. ראיתי מקומות, פגשתי אנשים והיו גם אירועים מכוננים. ייתכן מאד שאני אפילו לא יודעת עד כמה..

אך בבסיסה, truth be told, זו הייתה נסיעה קשה. ההתנהלות היומיומית הייתה קשה מאד פיזית. לא היה שום קושי שלא צפיתי, אך את העוצמה של הקשיים לא תיארתי לרגע.
הייתי חלשה מאד והירידה במשקל – שהחלה בארץ – המשיכה ואף בקצב מהיר מקודם.
הנשימה הייתה לי מאד קשה בכל מקום שלא היה שטוח לגמרי (ורוב המקומות בהם טיילנו לא ענו על ההגדרה של שטוח).

בשילוב עם גשמים רבים- תוצר התמשכות עונת המונסונים יותר משנה רגילה - המשמעות של להימנע מלתכנן קדימה קיבלה משנה תוקף. כל יום קמתי בבוקר, מבלי לדעת- איך ארגיש היום, כמה זמן אוכל להסתובב לפני שארגיש חסרת אנרגיה לחלוטין (חצי יום? חצי שעה?...) ומתי יגיע הגשם הבא (והאם הוא יימשך חצי יום או חצי שעה?).

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי חלק ניכר מהזמן במצב נייח: יושבת או שוכבת וצריכה לנוח.
זמן רב עבר עליי בבתי קפה אותם "חרשתי" לעייפה, קוראת, בוהה, מתאמצת לפתח תאבון.

במקרים רבים - בגלל צרכי ניידות – מצאנו את עצמנו במקומות הלינה הכי מרכזיים, ולעיתים הכי "ישראליים" – בדיוק המקומות ההפוכים מאלו שהייתי בוחרת לעצמי במצב רגיל.
את הנוף המדהים זכיתי לראות בעיקר כשאני סטטית (מה שאיפשר לי לגלות עד כמה הוא זז) או מתוך נסיעה בריקשה / מונית. 

ואת רשימת ההמלצות והאתרים הרבים שאספתי מכל חבריי היקרים, שוחרי הודו למיניהם, נאלצתי לקפל ולשים עמוק בכיס. לשמור לנסיעה הבאה. אפילו אטרקציות קטנות וקרובות (לדוגמא, מפלים שהדרך אליהן מבחינת אדם במצב בריאותי רגיל היא כ-15 דקות הליכה) לא היו אפשריות מבחינתי.
Fuck it – מסעדות שהיו בקומה שלישית לא היו אפשריות מבחינתי.

בשלב מסוים חדרה בי במלוא עוצמתה ההבנה עד כמה הטיול שלי הולך להיות אחר. אחר מאד משל כל מי שעימו דיברתי. לכל אחד יש טיול שונה וייחודי לו, ונדרש ממני להפסיק להשוות, להפסיק לנסות לטייל את הטיול של אחרים (ליהנות במקומות שהם נהנו, להתלהב ממה שהם חשבו שהכי יפה, להתנהג איך שהם התנהגו כדי "לחוות את הודו 'נכון'...").

משם היה יותר קל לעבור לשלב הבא של – לקבל את מה שיש. לנסות ולראות איך נבנית חוויה משמעותית גם כשלא זזים, גם כשאין יותר מדי כוח לדבר עם אנשים, גם כשכואב כאן ומציק שם.

ומשם – לאט לאט – נבנתה החוויה שלי. עם העליות והירידות, ההתמודדויות וההנאות, והרגעים המשמעותיים של הטיול שלי – שאין ספק שהיו ייחודיים. כאמור, חלקם עוד יסופרו בהמשך.

תהליך החזרה לארץ היה ארוך ורב שלבי (מרישיקש לדלהי, מדלהי לעמאן, יום שלם במלון בעמאן בהמתנה וטיסה לתל אביב). כך ניתן לי קצת זמן לעבד.
לעבד מספיק בשביל לסכם, שמצד אחד- טוב שכבר הגיעה השעה לחזור הביתה; המשימה הזו גדולה מדי על הגוף שלי כרגע.
מצד שני, לא הייתי מוותרת על הנסיעה והיא הייתה חשובה.

למרות הכל, השגתי בה את מרבית הדברים שביקשתי-
לראות את הודו ולחוות משהו לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי, מחוץ לידוע ולמוכר,
לעשות את בדיקת הגבולות שלי,
לבחון את עצמי את 'מבחן האומץ' שלי – גם אם יש בו משהו שנראה מהצד ילדותי,
ולהתחבר לאיזושהי רוחניות וכוח אמונה – מהלך שמתגלה כחשוב ומהותי לכוחות הריפוי שלי.

מעבר לזה, הודו – דווקא בגלל שדחקה אותי לקצה – הבהירה לי את מה שבארץ הצלחתי להסתיר מעצמי, לגבי המונח סדרי עדיפויות. על סדרי עדיפויות אי אפשר רק לדבר. צריך גם לעשות.
בשלבים מסוימים בטיול הרגשתי רע מאד. מספיק רע בשביל להתנער ולהבין שהפעם יש צורך ללכת עד הסוף. במהלך הטיול התחזקה בי ההבנה שהגיע הזמן להתמסרות למסגרת של מנוחה ואכילה נכונה וביצוע כל דבר שנדרש כדי להתחזק. ואסור ששום דבר יעמוד בדרכי (כולל אני עצמי).
אז את כל זה השגתי...

והמסקנה שהטיול היה ראוי ונכון, הייתה חשובה במיוחד בשלב בו הייתי צריכה להיזהר מרגשות חרטה, לנוכח מה שחיכה לי בארץ..
הגילוי שיש לי דלקת ריאות.

השיבה מהודו
כשנחתי בארץ הרגשתי ששבתי בכדי להתחבא. בכדי להתחבא מהעולם שבחוץ- עולם המחויבויות, הדרישות והאנשים האחרים. חזרתי חלשה מאד, מינוס כמה קילו וללא כוח פיזי. מעט חולה. עוד לא ידעתי שחולה ממש.
ובאותה נשימה- כפי שתיארתי, חזרתי חזקה מאד, מחודדת יותר לגבי סדרי העדיפויות, לגבי החשיבות הקריטית לדאוג בשלב זה – רק ואך ורק – להתחזקות שלי. כל השאר חייב להעלם. אז העלמתי אותו. כשאתה מתחבא מהעולם, בעצם גם גרמת לו להתחבא ממך.

אחרי חמישה ימים בארץ, אצל ההורים, בלי כוחות לעשות כלום, ועם שיעולים הולכים וגוברים, הגעתי לרופא הריאות שלי שהאיר לפחות על חלק מהסיבה לכוחותיי הירודים.
דלקת ריאות.
בדיוק מה שהכי מומלץ שלא יקרה לאדם במצבי, ובאותו זמן – משהו שמלעיזים היו אומרים שצפוי היה למי שבוחרת לנסוע להודו, במצבי... (לא אכפת לי. שיגידו)

ומאז, קרוב לשבועיים, אני מתמודדת מול הדלקת הזו, כשנקודת המוצא לא לטובתי (ריאות מתפקדות באופן חלקי בלבד, תת-משקל, ו.. אה כן, סרטן).
והתהליך הוא ארוך. מאד. בימים מסוימים הייתי ממש סיעודית (=קמה לשירותים ולמקלחת וזהו בערך. כל השאר מביאים לי, מזיזים לי, מזיזים אותי...).

לאט לאט, עם סבלנות ואנטיביוטיקה, התחיל שיפור. בימים אלו אני כבר אוכלת במטבח, מסתובבת קצת בבית, רואה טלוויזיה וכותבת גם.. 

לאט לאט אני גם מוכנה לצאת קצת מ"המחבוא". עדיין קשה לי לדבר הרבה בטלפון (זה גם מתבסס על אוויר..) אבל אני כבר מתקשרת במיילים. והנה, כבר יצא הפוסט הראשון מהתנור, ונראה לי שבימים הקרובים יבואו עוד (אולי הכל יתבשל יותר מהר, עכשיו שחזר לי התיאבון...).
ואני כבר קצת יכולה לדמיין מבקרים בלי שזה יישמע מאיים. 

ודווקא מתוך החולשה והחולי, בולט יותר שחזרתי מהודו עם חיזוק חשוב מעין כמותו – כוחות אמונה ותעצומות נפש. איזשהו עמוד שדרה פנימי שמצליח להרגיש ש- 'יהיה בסדר'. ומה שיבוא בדרכי – אוכל לו.

נדמה שמבלי ששמתי לב, הכוחות הללו הלכו ונשחקו בתקופה שלפני הטיול; האנרגיה הפנימית הלכה והתדלדלה ככל שהרגשתי פחות טוב פיזית. על פניו – טבעי שכשאדם לא מרגיש טוב, יותר קשה לו לשמור על אופטימיות.
אבל נראה לי שהחוויות בהודו הצליחו לבנות אצלי כוחות מחודשים, וכן ליצור אצלי יכולת הפרדה בין הכאב או המיחוש שנחווה ברגע הזה ובין מצב ההוויה הכללי ששומר על הידיעה (כן, ידיעה) שדברים יסתדרו.

אני לא יודעת מה תהיה עוצמת ההשפעה של הנסיעה לאורך זמן, ומה יזין את האמונה שלי ככל שהזמן יעבור. אין ספק שתהיינה עליות וירידות, ולא בכל רגע נתון אני נשמעת כל כך חדורה.
פעמים רבות אני מהרהרת בבלוג, בנרטיב ה"גבורה" שטבוע בו, ושברגעים קשים ועצובים מפריע לי כי הוא נחווה כמלאכותי.

אבל ברגעים כמו עכשיו, אני מזכירה לעצמי שיש לי כוחות כאלו. גם כוחות כאלו. וזה לא יגזול מ"זכותי" להתפרק לפעמים, ולפחד ולרחם על עצמי. לצלול, להתחבא, ולהגיח שוב.

שבתי מהודו.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

הודו - המסע שלפני המסע - חלק ב'



לפני יומיים סיפרתי על כל העניינים הטכניים והבירוקרטיים שהייתי צריכה להסדיר לקראת הנסיעה להודו. ועדיין נותרו גם עניינים בתוך הראש, עדיין מתנהל שם דיאלוג...


"הודו... חה חה.. הצחקת אותנו" – מדברים הקולות בראשי
"בכלל לא קפצת מעל הפופיק. מה את משועממת? מחפשת צרות. אנשים בריאים לא נוסעים לשם מחששות להיגיינה, לבטחון והשד יודע מה. אז את?"

פעם פעם- עוד לפני המחלה, הם מצאו איומים אחרים- מהתחום הכלכלי (מה פתאום לבזבז כל כך הרבה כסף?), בנושא אחריות ועבודה (אי אפשר לעזוב הכל ככה סתם, זה לא רציני ולא לגילך), בענייניים בריאותיים "רגילים". לקולות תמיד יש מה להגיד.
ופעם הם גם הצליחו להשתיק אותי כל כך מהר, שכבר הפסקתי לפתח רצונות שחורגים ממה ש"נאות".

אבל היום זה אחרת. היום אני לא נשארת חייבת-
"קפצו לי. חפשו אותי בסיבוב. לא רוצה להקשיב ואין לכם שליטה כאן על העניינים. לא אתן שתשתקו אותי כפי שקרה בעבר".
ובמחשבה קצת יותר מורבידית – "כן, אני נוסעת. מה כבר יש לי להפסיד? כאילו מישהו מבטיח לי שבהמשך זה יהיה יותר קל.."
"הו, הו.. מה שיש לך להפסיד... את החיים שלך אולי?" הקולות הולכים על כל הקופה...
"מניפולטורים שפלים" אני עונה להם.
"אתם הולכים על ההכי קיצוני, כי אין לכם שום דבר אחר ביד. מחזיקים יד של קלפים גרועים ומנופפים בהם כאילו יש שם לפחות straight flush"

כי הרי במה עוד הם יכולים לאיים? אפילו מתסריטים מבאסים אני לא נרתעת.
אני מדמיינת תסריט גרוע לדוגמא: נניח שבאמת יקרה לי משהו. קלקול קיבה עם זיהום וקוצר נשימה ואיזו פריחה לתוספת. ואסבול. ואגיע לבית חולים. ואצטרך לחזור מיד לארץ, ואצטרך להחלים. בואו נקצין עוד יותר – נניח שזה יקרה יומיים אחרי שאנחת, כך שאפילו לא אספיק ליהנות. אז יצא שכל ההתארגנות והכספים והציפיות – הכל נגוז או היה לשווא.

אבל זה לא היה לשווא כי אוכל לומר לעצמי – התגברתי על הכל, נלחמתי בכל מה שהפריע, החלטתי, התעקשתי וזה קרה. נסעתי.
וגם זו הייתה חוויה. ולא הסתדר, אבל אני את שלי עשיתי ולא נכנעתי לפחדים.
מסקנה- גם לנוכח תסריט מקום שני הכי גרוע, אני לא מתקפלת. אז במצב הזה – כל מה שנותר לקולות זה לאיים בגרוע מכל...ולגבי הגרוע מכל אני עונה להם-
"לא קונה את זה. הודו לא תהרוג אותי, זה איומי סרק. זה תסריט שהסיכויים שלו פחותים מסיכוי תאונת דרכים כאן על איילון".

אבל כאן מתחיל הקושי... במשפט האחרון, כבר יש רעד בקולי. הביטחון קצת מתערער.

כי אני לא באמת יודעת.
האמת היא שיש הרבה סכנות ואפשרויות להיפגע בהודו כשמדובר במישהו שברירי כמוני (במיוחד בתחום מערכת החיסון / מערכת העיכול) וגם אם לא מדובר במוות דרמטי על הגאנגס, איני יודעת מה יכול לגרום לי סיבוכים בריאותיים שלא יהיו הפיכים, ואין סטטיסטיקה שתשווה לי את הסיכון לעומת תאונת דרכים.
כרגיל, כמו בכל דבר שקשור למצבי, רב הנסתר על הנגלה.
כרגיל, כמו בחיים בכלל- יש אי וודאות. תמיד. תמיד.

ובפרצה הקטנה הזו, במרווח הקטן בין "אומץ וגבורה" ובין "טיפשות" או "חוסר שיקול דעת",  חודרים הקולות ומשפיעים. זה כל מה שנדרש כדי להפוך ציפייה מתרגשת לציפייה מתוחה. ובימים האחרונים, אני אכן מתוחה.

בצבא קוראים לזה צל"ש או טר"ש. אותה החלטת מפקד – לבחור כיוון פעולה יותר נועז ולוקח סיכון – יכולה להסתיים בכך שיקבל צל"ש או בכך שייענש ויחזור לדרגת טוראי ראשון.
הכל תלוי בתוצאה של הפעולה.

אבל השיטה הזו אינה הוגנת. כי את ההחלטה מקבל המפקד לנוכח הנתונים שלפני הביצוע. הוא אינו יכול לצפות את העתיד, לכן שיפוט לפי התוצאה עושה לו עוול בעת כשלון.

בכלל בחיים אנחנו נוטים להלקות את עצמנו ולהתחרט על דברים כי הם לא הסתדרו כפי שתכננו, ונדמה כאילו ההחלטה הייתה שגויה. זאת אותה טעות, אותה הטיה.
שהרי אם קיבלתי את ההחלטה הכי טובה שידעתי לאותו רגע- היא נשארה טובה גם אם דברים התפקששו בסוף. זה לא אני, זה המפגש עם הבלתי ידוע.

וכך אני משננת לעצמי שוב ושוב, גם לגבי ההחלטה על הנסיעה. את ההחלטה לנסוע קיבלתי בהינתן מה שאני יודעת, ומתוך הבנה שאני מסתכנת- אך מעריכה שזה שווה את זה. שזה מה שאני זקוקה לו. ולכן זו הייתה החלטה טובה ללא תלות במה יקרה בסוף.

לצערי, אני עדיין זקוקה לשינון. זה עדיין לא חלק בלתי נפרד מהלך הרוח שלי.

הקולות בתוכי יודעים את זה. ותופסים על זה טרמפ (טרמפ על כביש 6- פחות סיכוי לתאונות..). מנסים בכל יכולתם "להגן עליי".
דרך אגב, זה נכון. הקולות הללו הם לא רעים מלכתחילה, הם פשוט over protective.
ובכל זאת, בשלב זה הם לא תורמים אלא רק מפריעים וצריך ללמוד להעמיד אותם במקומם.

וזאת אני עושה על ידי בחינת העובדות:
בשורה התחתונה של המעשים, העובדה היא שעוד 3 ימים אני בהודו.  
העובדה היא שהפעם, העזתי ויצאתי מאזור הנוחות, הלכתי כנגד ה"הגיון" והקשבתי ללב.

הקולות בתוכי הם כמו קדאפי ברגעיו האחרונים – צועקים הכי חזק לפני הסוף שלהם...
ועכשיו הגיע הרגע לעשות mute, ופשוט לנסוע. פשוט..

ומילה לסיום בכיוון אחר לגמרי, במוצ"ש הקרוב יש הפגנה כהמשך למאבק החברתי. הפגנה גדולה. לצערי, אני לא אהיה שם כי עדיין אי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת.
אבל דווקא בגלל זה אני מציינת את הנושא כדי להזמין כמה שיותר לקחת חלק. אם אתם מאמינים במה שעומד מאחורי המאבק, אל תתנו לקולות שלכם בראש למנוע זאת מכם (אותם קולות ספקנים שכבר "יודעים" שבכל מקרה שום דבר לא יעזור ובעצם הם עוד מנגנון להגן על עצמנו מאכזבה. אותם קולות שאם הייתי מקשיבה להם לא היה נולד הפוסט הזה..)