יום ראשון, 10 ביוני 2012

כשהחגיגה נגמרת


נרשמתי לאתר חדש בשם 'גיליסט'.
אתר נחמד שיש בו הצעות למכירה/ מסירה/ בקשות / בארטרים / עבודות / דירות וכו'. קונספט מוכר. ובכל זאת, האתר הזה מאופיין בקהילתיות, בהרבה רצון לתת, ויש בו גם תחושה שהכל יכול לקרות אם אשלח דרכו בקשה ליקום.
התחושה הזו קשורה לפחות בחלקה לאווירה שמשרה מי שהקימה אותו – גילי- (התחילה ממאגר חברים סגור שאותו פתחה בהמשך) שבהחלט נראה שחיה בגישה של 'הכל יכול לקרות'. זאת למדתי עליה מקריאה של מעין מיני-בלוג שהיא כותבת באתר באופן יומי.

ובכן, גילי נסעה לפריז.... ובתור חובבת טניס שהגיעה בזמן של טורניר היא החליטה שהיא תצליח להיכנס למשחק של סרינה וויליאמס- אותה היא מעריצה - נגד ווירג'יני רזאנו (מישהו מבין בטניס??). זאת למרות שהיו לה כרטיסים רק למשחקים במגרשים היותר קטנים של הטורניר. אז גילי סיפרה באריכות על הניסיונות והמאמצים והשיטות שניסתה. איך היא הייתה נחושה ובאמונה, ועברה מסע,  עד שהמאמצים נשאו פרי: היא ביקשה כרטיסים מאנשים שהיו כבר בדרך החוצה- וזה הצליח.. ההתלהבות והאושר היו גדולים. וזה באמת היה מרגש לקרוא על זה.  
החלום הבא שציינה גילי, היה לפגוש את סרינה וויליאמס לקפה, ולשם כך תכננה לשלוח לה מייל.

ואולם - בדיווח הבא של גילי מחוויותיה מפריז לא מוזכר על הנושא דבר מלבד חלק שבו מוזכרת חברה אחרת של גילי, שלגביה גילי כותבת: "ואולי היא תהיה מנומסת יותר מסרינה וויליאמס ות(י)ענה לי"..

וזהו בעניין.
על האכזבה כתבה גילי שורה אחת.

משום מה הבחנתי בכך. הפער בפירוט של חווית ההישג לעומת חווית האכזבה המתוארות משך את תשומת ליבי. מה הסיבה לפער? אנשים לא אוהבים לכתוב על מה שלא הצליח כנראה. או שעוד לפני כן, הם לא אוהבים לחשוב על זה. האם הם מרחיקים את זה בעיקר מאחרים או מעצמם? האם זה מתוך רצון לשמור על תדמית ההצלחה, או כדי לא לצער את האחרים? ואולי- חווית האכזבה של גילי לא הייתה כל כך גדולה ורק אני מנפחת אותה? או שגילי- בתור אופטימיסטית- פשוט מצליחה לשכוח את החוויות השליליות ביתר קלות... זיכרון סלקטיבי באופן בריא ביותר..

המחשבות הללו העלו בראשי הרהורים שהיו לי בעבר לגבי הרבה ספרי 'עזרה עצמית', סיפורי החלמה, מאבקים פיזיים ואחרים שהסתיימו בניצחון, ושאר ספרים שמטרתם לעודד ולהחדיר אמונה, ושפעמים רבות אכן מעוררים השראה. יצא לי לקרוא כמה כאלה..
חווית הקריאה בספרים הללו הייתה בשבילי הרבה פעמים חוויה אמביוולנטית. מצד אחד הקריאה נתנה תקווה מתוך המסר שהכל אפשרי ושאסור לוותר. וכשזה אוטוביוגרפי זה תמיד מעורר הזדהות.
מצד שני, הקריאה תמיד עוררה בי רגשות 'מה לא בסדר אצלי'.
תמיד היה נדמה שאנשים הצליחו לעשות שינויים מדהימים בחיים שלהם בפרקי זמן קצרים, שאנשים התמסרו וחייהם התהפכו והשתפרו בכמה חודשים. והם לא רק השתנו שינוי פנימי – אלא החלימו, הבריאו ושאר ניסים.

"מה איתי?" חשבתי לעצמי.
 "חודשים עברו אצלי כמו מים והשינויים כל כך מזעריים.. ובטח שקשה לייחס לעניין איזשהו שינוי בריאותי. למה לי לוקח כל כך הרבה זמן לקלוט את מצבי, להתמסר לתהליכים, לפרוץ קדימה? הרי כשהחיים מסדרים לאנשים ניעור וטלטול מהסוג שאני קיבלתי, לרוב יש התעוררות/ 'הארה' / טרנספורמציה.."
"ולמה אצלם זה כל כך עובד ואצלי זה כל כך קשה? הרי זה לא שאני לא מנסה..."

ואז יום אחד אמא שלי הפנתה את תשומת ליבי לאפשרות שהסיפור שאני קוראת הוא לא כל הסיפור. שהנרטיב המסופר אולי מבליט צדדים מסוימים ומצמצם אחרים.. מה שהכותב זכר יותר, מה שהוא חשב שיהיה יותר נעים לקוראים לקרוא, מה שהוא אהב יותר לכתוב עליו בעצמו.
ספרי העזרה עצמית פחות מתעכבים על החלקים שקשה ועל הזמן שלוקח, על התהליך. על העליות והירידות והמאבק והמשברים, והעובדה שגם כשהמצב כבר טוב יש נפילות, וששמירה על אופטימיות זו עבודה יומיומית – ועוד כהנה וכהנה פרטי מציאות שעשויים לדכא ולהפחית את המוטיבציה.
ולי נדמה, שבשבילי קריאה על הקשיים הייתה יכולה להיות דווקא מנחמת ומרגיעה.  
כי התהליך ארוך ובעצם לא פוסק. ולספר אחרת זה למכור אשליה.
אשליה...

ואולי כולנו מעדיפים את האשליה. אולי ספר שאני הייתי כותבת, שלא מפחית בקשיים ולא מייפה, לא היה מוכר. כי במקום לעורר השראה הקריאה הייתה מעוררת עייפות.
אותה עייפות שאני חווה כרגע- במסגרת העליות והירידות שהן מנת חלקי...

הנה בפוסט הקודם הכל היה אופטימי. כיף לקרוא, משמח לכתוב. תחושה שאפשר לנשום.

וכעת פוסט חדש, והנשימה.. על הפנים.
השבוע באה הנפילה שאחרי הפריחה.

התחלתי בהפחתה של הסטרואידים, ועוד לפני שהספקתי להגיד "שיהיה בהצלחה", נאלצתי להעלות חזרה את המשרה של 'קח אוויר' מ- 25% ל75% משרה.
איזו סטירה לפרצוף.

באופן אבסורדי, קבעתי תור לרופא ריאות בדיוק לימים אלו, שמטרתו המקורית הייתה מאד אופטימית- לברר אם לדעתו, בהינתן סידורים ראויים, אוכל לטוס לארה"ב (זוכרים את הנסיעה המשפחתית שבחלומי לחודשים הקרובים הסתדרה והתגשמה? אחרי שהמשאלה לגבי המשקל התממשה, כבר הייתי בדרך להגשמת המשאלה הבאה). אבל כשהגעתי אליו בפועל, זה כבר היה אחרי שחל שינוי לרעה, והשיח היה לגמרי אחר. שנינו היינו קצת מודאגים. הוא החזיר אותי למינון מלא של הסטרואיד כדי לוודא שזה אכן הגורם שמשחק עם הנשימה שלי כך. אבל גם אחרי 3 ימים בחזרה למינון המלא השיפור היה קטן מאד, ולא כל כך ברור מה קורה כאן.
לא ברור איך להבין את זה ואיך להפחית את הסטרואיד בלי לחזור למצב לא מספק בעליל.
ושוב השאלה שעסקתי בה כל הזמן – מה המצב בפועל, שהסטרואיד ממסך בכזה כישרון?

סטירה לפרצוף ובוקס בבטן.

 "אלוהים, תן לי את האומץ לשנות מה שניתן, את הכוח לקבל את מה שלא ניתן לשנות, ואת החוכמה להבדיל בין שניהם". 
תפילה מוכרת ששוב נתקלתי בה היום, ושוב היא רלוונטית עד מיאוס.
כרגע נדמה לי שמה שמצופה ממני לקבל בתור דברים 'שלא ניתן לשנות', זו משימה על סף הבלתי אפשרי. את 'קח אוויר' אימצתי באהבה רק בזכות איזושהי הנחת יסוד שתפקידו בכוח זמני, והאפשרות שזו הולכת להיות המציאות הקבועה שלי עדיין לא נתפסת. במיוחד אחרי תקופה – קצרה אמנם – שנתנה לי תזכורת לימים רחוקים בעבר, בהם ללכת לסופר לא נראה כמו מסע ארוך ומתיש, בהם לעלות מדרגות לא היה נדמה כמו משימה בלתי אפשרית, בהם לצאת לטבע לא הצטמצם לנסיעה לנקודה- הוצאת כיסאות וישיבה.

ואני יודעת שבמידה מסוימת הכל היה קצת צפוי ושהסטרואידים הם משחק מכור מראש.  זוכרת שהתכנית המקורית הייתה ליהנות ממה שיש כל עוד אפשר. ואני גם חושבת שעשיתי את זה. אבל מסתבר שבלתי נמנע לרצות עוד, לחשוב קדימה לפחות קצת, לפתח ציפיות כלשהן לגבי מה שיהיה – ולכאוב כשזה פונה לכיוון אחר ונדמה כמתנפץ. צעד קדימה, צעד אחורה..

ושוב הערפל המוחלט לגבי העתיד. האם בכל זאת התרופה החדשה תעשה איזשהו שינוי או הבדל? בינתיים, כאמור, לא רואים את זה, אבל סביר שלא עבר מספיק זמן. אז אסור לזרוק גם את התקווה הזו לפח במסגרת האכזבה הכללית. כמובן, שגם שמירה על התקווה הופכת אתגר הרבה יותר גדול ברגעים הקשים. נו, מה- ברור שתקווה היא משהו שבא בהרבה יותר טבעיות כשיש סימנים חיוביים שירפדו אותה ויעודדו אותה לצמוח.

אז מה עכשיו? עכשיו צריך לקבל את העובדה שאני מאוכזבת. זה הזמן להצטער ולכעוס ולקבל את הרגשות האלו באהבה. לקבל את עצמי במלוא האהבה גם כשאני לא מצליחה להימנע מציפיות ולא מממשת את הרעיון שמה שעכשיו זה גם טוב. לפרגן לעצמי גם כשאני מחוץ למסלול ה"מומלץ" על ידי ספרי ההשראה, ברגעים שהספק מנכר ועדשות המשקפיים המתבוננות במציאות מרוחות אכזבה וצער.

בסוף, איכשהו זה תמיד יורד לשורה תחתונה אחת – הסוד הוא בלקבל את עצמי, ואחר כך באה הקבלה של כל היתר. סוד גלוי, ועדיין רבים הנופלים ביישומו, והפונים לדרך הביקורת העצמית (ומשם בביקורת גם על כל היתר).
אז למרות שלפעמים אני חוששת שאני חוזרת על עצמי בבלוג, יש מסרים שהם בלב העניין, ודורשים תזכורת קבועה. אז כותבת לאחרים ודרך כך מזכירה לעצמי, לפרגן לעצמי עוד מילת עידוד חיובי –
הכל בסדר אצלך. את עושה את הכי טוב שאת יכולה. 
זה יצטרך להספיק.  

וכמו כל דבר בחיים, גם זה יעבור..