היו לי הרבה כיוונים ונושאים לפוסט, שלא הספקתי לכתוב.. אבל בינתיים מאירועי היום...
סיפור קצר, על דיאלוג שהיה, ביני ובין אחות קופת חולים. הגעתי לעשות בדיקת א.ק.ג, לה אני זקוקה פעם בכמה שבועות לצורך מעקב.
דיאלוג שהיה כך היה...
אני: יש לי שאלה, יש כאן את התוצאות של הבדיקה אבל חסר החלק שכתובים כל התוצאות. יש רק את הציור של הגרף.
אחות: את לא צריכה את זה, הרופאה בדקה ואמרה שהתוצאות תקינות
אני: זה לא משנה, אני צריכה שתהיינה לי התוצאות
אחות: את לא צריכה את זה. מה שחשוב זה הגרף..
אני: אבל אני צריכה את זה למעקב
אחות: הרופאה אמרה שזה תקין, זה לא חשוב.. נגמר הנייר באמצע אז אין את הרישום
אני: אני צריכה את זה בשבילי. הבנתי שהתוצאות תקינות זה עדיין חשוב לי
האחות (בגלגול עיניים): מה זה משנה לך, את לא מבינה בזה
אני (מתחילה להתעצבן): אני דווקא כן מבינה בזה
אחות: אז אולי תלכי ותלמדי 7 שנים רפואה ואז...
אני (כבר ממש 'מתחממת'): אחרי חמש שנים של להיות חולה אני מבינה בזה הרבה.
אחות: זה לא קשור אלייך את צריכה לסמוך על הרופאה
אני: אם הייתי סומכת על הרופאים כבר מזמן הייתי במצב יותר גרוע
אחות (מסתכלת על אחות שנייה בחוסר סבלנות): התוצאות תקינות, גם ככה לפעמים המכשיר לא מדויק וצריך להסתכל על הגרף. הרופאה יודעת יותר טוב ממך
אני: אני סומכת על עצמי. אחרי 5 שנים של כל הבדיקות האלו תאמיני לי שאני יודעת ומבינה יותר טוב מכל הרופאים, ולא מאחלת לך שתדעי..
אחות שנייה (הראשונה כבר מיואשת): למה שתרצי את התוצאות הן גם ככה לא נכונות, המכשיר לא מודד טוב...
אז ככה הן בוחרות לנפנף אותי... בסוף מגיעים למסקנה שהמכשיר לא מודד טוב! איזה יופי, טוב שבאתי לקופת חולים!
מתוך הנחה שלעשות את הבדיקה שוב היה עולה לי בוויכוח גדול ובהרבה אנרגיה – החלטתי לא להתעקש, אבל יצאתי משם ברמת כעס כל כך גבוהה שהדמעות בעיניים פשוט התגלגלו החוצה בלי מספיק שליטה. בכי של תסכול, של עמידה מול מסר שאומר: תהיי חולה ותשתקי, תהיי רובוט ויגידו לך מה לעשות, מה טוב ורע בשבילך, ואיך את מרגישה. תסירי אחריות – הרי יש רופא, הרופא הוא המלך, הקובע, היודע כל, ועל מה סך הכל אנחנו מדברים- על החיים שלך...
אז תהיי חולה ותתמסרי לאין אונים, לחוסר ידע, לתגובתיות ולחיילות טובה בצבא מערכת הבריאות. הרופא הוא המפקד ולא מתווכחים איתו, פקודה זו פקודה.
נכון, היא לא אמרה את כל זה, אבל מול הפטיפון השבור של מה שהיא כן אמרה, זה היה מה ששמעתי. והסיום המוחץ שמגיע למסקנה שהרצפה עקומה אז למה אני מתעקשת לרקוד עליה
בכלל היה נקודת שיא במערכון המתסכל הזה.
והלוואי וזה היה סתם משפט שאני מנפנפת בו כדי להיות צודקת, אבל האמת היא שבמספיק מצבים הרופאים באמת לא ידעו, או טעו, או פשוט התבלבלו תחת כל העומס בו הם נמצאים. וגם אם לא במקרה הזה, לפעמים זה באמת ברמת המסוכן...
חבל שפנטזיית הרופא המושיע לא תופסת בעולם האמיתי,
וגם קצת מזל – כי הכי חשוב זה לשמור שהאחריות לחיים שלי בידיים שלי.
זה נכון בענייני בריאות
זה נכון לכל עניין
אנחנו הנווטים של חיינו, ואסור לשכוח את זה...