אז כפי שהבטחתי בפוסט "ההקדמה" (למי שלא קרא, מומלץ לחזור פוסט אחד אחורה), מהר מאד הנה לפניכם הפוסט שהוא לב העניין, מלא איחולי חג שמח לכולנו, על כל מה שמשתמע מחג שיהיה באמת שמח.
כפי שסיפרתי באותו פוסט הקדמה, המצב בזמן האחרון לא היה מזהיר. בלשון המעטה.
במצבים כאלו, כשהמחשבות נודדות לעתיד, הנטייה הטבעית שלי היא לברוח למחשבות עתיד לא כל כך אופטימיות. ההווה די שחור, אז העתיד הצפוי בקו ישר הוא שיהיה יותר שחור. כי מה לעשות, בדרך כלל ככה זה. כזו אני – מציאותית, רגליים על הקרקע.. יותר מדי על הקרקע.
זה חשוב בהרבה מצבים.
לא במצב הנוכחי.
לכבוד חג החירות, חשבתי לעצמי על החירות שיש לי לחלום. החירות לדמיין את העתיד כטוב יותר, אופטימי, מבטיח.
בתקופות שיותר טוב לי, גם הנטייה לחלום אופטימי יותר נגישה לי.
אבל יש לי את החופש לחלום תמיד, ובעיקר בתקופות שקשה.
זו חירות מקבוצת החירויות החמקמקות; כמו החירות לאהוב את עצמי, החירות לשמוח במה שיש, והרשימה עוד ארוכה. זה חמקמק כי מצד אחד זה טריוויאלי, ואף גורם חיצוני מעולם לא כבל אותי או מנע ממני את הדברים, אז למה בכלל לקרוא לזה חירות? מצד שני, כבלי המחשבה שלי עצמי מונעים ממני לפעמים את האפשרות לנתב את המחשבה לכאלו כיוונים, ומכאן שצריך להיות בתשומת לב לדברים ולממש את אותה חירות.
אפשר לחלום ולקוות ליותר טוב. ולמה לעצור שם? לקוות להכי טוב.
יש אנשים שזה בא להם טבעי.
אני צריכה לעבוד על זה. הרבה. בהתמדה. זה נשכח ובורח, ומדי פעם אני נזכרת שוב.
אחד הדברים שמעכבים אותי הוא הפחד מאכזבה, החשש לחכות לדבר שסיכויו נמוך ואז לחוות את התסכול על כך שזה לא קרה כמו שרציתי. והתסכול קיים. אחרת זה כנראה לא היה חלום כל כך חשוב...
שאלת החירות לחלום ו"כדאיות המימוש" של אותה חירות נשארת בעיני פתוחה – ואפילו אשמח לשמוע תגובות (כן, אפשר להגיב על הפוסטים בבלוג, למי שלא שם לב), אבל בינתיים החלטתי ללכת בניגוד לאינסטינקט הקדום שלי. במיוחד בתקופה זו, שהמציאות שלי התמצתה בתחושות פיזיות משתנות – מגרוע, ליותר גרוע, לקצת יותר טוב ולממש גרוע- היה נראה שקפיצה לממדי זמן אחרים היא לא רעיון כל כך גרוע.
וכך החלטתי לנצל את הפוסט שלי לחג הפסח – חג החירות – כדי להתאמן בניצול החירות לחלום. אימון טוב בשבילי, ואולי עידוד לאחרים שגם שכחו מהחירות הזו בתוך המציאות הכל כך מציאותית...
ובחלומי, לאורך החודשים הקרובים, הפוסטים הבאים שלי ייראו כך –
15/5/12
... חודש עבר מאז שאני לוקחת את התרופה החדשה – הקפרלזה (וונדטניב). בינתיים, טפו טפו טפו, אין כמעט ותופעות לוואי חוץ מקצת פצעים על הפנים – והרבה פחות ממה שחווים הרבה אחרים.
אז יש על מה להגיד תודה.
מוקדם לדבר על השפעת התרופה, אבל אני כן מרגישה איזושהי הקלה קטנה בנשימה, שאני מקווה שאינה פרי דמיוני, ובסך הכל אני יוצאת הרבה ומנצלת עד תום את הימים האחרונים של האביב (שמתארך השנה!!!) לפני החום הגדול...
16/6/12
... ניסים ונפלאות... מסתבר שעליתי בחודשיים האחרונים 4 קילו!! כנראה שזה בזכות העובדה שאני מצליחה לחזור ולאכול יותר ויותר, בנוסף להזנה לווריד.
חוץ מזה, עוד לא מזדרזים להתלהב, אבל היות ומצב הנשימה שלי ממש משתפר, ההנחה שלי ושל הרופאים היא שהקפרלזה אכן מצליחה להשפיע על הגידול.
כל זה הוביל למהלך 'היסטרי' ו/או היסטורי שראשיתו לפני שנה וחצי..
הסבא האמריקאי שלי, שיחיה, חוגג ב7/7 יום הולדת 95!!! לרגל האירוע, כבר לפני שנה וחצי (!) הוא שלח לכל הקרובים בכל קצוות תבל, ובעיקר קצוות ארה"ב, הזמנה לפגש משפחתי, מה שקוראים אצלנו Family Reunion. יש הרבה מה ללמוד מהסבא הזה – על אמונה, תקווה וחתירה למטרה.
בכל מקרה, לפני שנה וחצי גם אני הצבתי מטרה להגיע לאותו אירוע.
בחודשים האחרונים, הגשמת המטרה נראתה בלתי אפשרית בעליל. שאר בני משפחתי חיכו כמה שניתן היה, ולבסוף נאלצו לרכוש כרטיסים בלעדיי (וגם אבא נשאר לארח לי חברה..).
אבל המהפך של החודשיים האחרונים הוביל לכך שהרופאים מאמינים שאם אסע לשבוע וקצת זה יכול להיות בסדר גמור, ושאסתדר בזמן הזה בלי "ממוצ'קה" – מכונה ההזנה, וש"קח אוויר"- מחולל החמצן יעזור לי בשעת הצורך. ומה שלא פחות חשוב, באורח נס הצלחנו למצוא כרטיסים ברגע האחרון במחיר נסבל – משהו לא ברור מאליו בעונה הזו של השנה...
20/7
.. כמה כיף להעלות את הפוסט הזה על הכתב... שימו לב לבשורה...
לאחר שלושה חודשים של שימוש בתרופה החדשה, רואים שיפורים, ולפני יומיים הייתי בוועדת החריגים של קופת חולים כללית, בכדי להציג בקשה לאישור קבלת התרופה דרך הקופה. את המסלול הזה כבר עשיתי עם התרופה הקודמת. הפעם הגעתי קצת יותר מוכנה.
כמו התרופה הקודמת שלי, גם זו נמכרת בעלות אסטרונומית של אלפי על אלפי שקלים בחודש. אין סיכוי לממן אותה ללא סיוע מבחוץ. ידעתי שבמקרה שהוועדה לא תאשר את התרופה, נאלץ – כמו בעבר – לגייס את הכספים בהתרמה כלשהי. באמת מהלך שאני מוכנה לוותר עליו.
ולשמחתי- אני אכן יכולה לוותר עליו!!! היום קיבלתי את ההודעה שהבקשה אושרה, היות ומדובר בתרופה שמותווה ספציפית למחלה שלי, ושהבאתי נתונים שמראים שהיא עושה את העבודה!!!!
10/8
למי שלא ידע, שלשום – יום רביעי ה8/8 – היה יום חג במשפחתנו..
אח שלי התחתן!!!!
היה אירוע מקסים, רווי שמחה, ריקודים ואהבה (אחרי כל המתח שלפני..). הגיעו אורחים מחו"ל, ומכל הארץ – ממש תחושה של – "איך לא הייתה על זה הודעה בחדשות...".
בכל מקרה, חגיגה אישית שלי עם עצמי הייתה התפקוד שלי בחתונה. הסתובבתי, רקדתי, הרגשתי טוב. וסוף סוף, אחרי העלייה במשקל ובכוחות- אפילו נראיתי טוב. אפילו לדעתי.
עכשיו אפשר להודות, שלפני כמה חודשים רק חלמתי שיהיה כך... המחשבות "האמיתיות" שלי על מה שיהיה שם היו הרבה יותר קודרות וכללו יותר משפטים בסגנון: "רק שלא אקלקל להם את החתונה", "שיהיו לי הכוחות להעביר ערב שלם".. וברגעים השחורים באמת.. "רק שאהיה שם...".
אז איך אומרים בשיר: "לפעמים חלומות מתגשמים...".
ובחזרה לתחילת האביב-
זהו. עד כאן חלומות. ורגע של וידוי.. מפחיד אותי ללחוץ שלח ולפרסם את הפוסט הזה.
כמה כואב יהיה לקרוא אותו בהמשך, אם דברים ילכו בכיוונים אחרים?
וכמה כיף יהיה לקרוא אותו- אם אפילו חלק כן יתגשם?
חג שמח.
אמן ואמן- שיהיה חג שמח והלוואי ויביא עימו התחלה חדשה מחוזקת בכוחות ובחדשות טובות. אל תפסיקי לחלום ואנחנו נחלום יחד איתך. נשיקות
השבמחקמדהימה אחת..תותחית..איזה כיף לקרוא אותך חולמת, העלית בי חיוכים..וכרגיל, כל כך כיף לקרוא אותך, תמיד נכון ואמיתי,וקולע ישר ללב. מאחלת לך לצאת מהר מהר מעבדות לחירות:-) אוהבת אותך המון, ומבחינתי כל מה שכתבת הולך ומתגשם בזה הרגע..:-) שיהיה חג שמח ובשורות מעולות.
השבמחקלפעמים לומר בקול את החלום זה כבר איתות ליקום ולעצמך למקום שאליו את רוצה להגיע. שיהיה חג שמח ותמשיכי להינות מהאביב, שכאן ועכשיו. נשיקות
השבמחק