מפלצות יוצאות לאור

בפוסט הקודם  סיפרתי על ביופסיה שהייתי צריכה לעבור, שנאלצה להידחות ברגע האחרון. אז הזמן עבר כפי שהוא עובר, והיא הגיעה בסוף- שבועיים אחרי התכנון המקורי (למי שרוצה להזכר בפוסט 'שני מעילים דוקטורט ותקווה' - http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2013_12_01_archive.html)

ואפילו מצאתי הסבר לשאלה- מדוע היקום "ארגן" דחייה כששלח מקרה חירום שנכנס בתור שלי. במהלך השבועיים שחלפו הסתבר שהתכנון היה לעשות לי ביופסיה מהחזה, ואילו אני התעקשתי שזה צריך להיות מהצוואר.

לו היה מתבצע ההליך בתאריך המקורי, הוא כנראה היה מתבצע מהחזה והיה קצת מורכב. ההתעקשות שלי השתלמה כי כשזה מהצוואר מדובר בהליך לא נורא, שגם כמעט ולא דורש החלמה. (אין כמו הסבר קוסמי טוב לתהפוכות המציאות).

ובכל זאת, על אף היותו הליך פשוט "אובייקטיבית", החוויה לא הייתה פשוטה בשבילי. היות וזו הייתה הרדמה מקומית בלבד, יכולתי לחוש כל מיני תחושות מוזרות ולא נעימות. במקביל, יכולתי לשמוע את שיחות הרופאים, שבהתלהבות גוברת דלו בלוטות לימפה נגועות מהצוואר שלי, אותן הם שאבו עם מזרק.

אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי יכולה לחשוב שהם משחקים באיזשהו משחק מחשב וכל פעם מכוונים ("קצת ימינה, תבואי מלמטה.."), "יורים", ואז מעודדים עצמם בשביעות רצון ("תפסנו אחד טוב, יש הרבה חומר.."). 

הייתי עסוקה מאד בלהתרכז בנשימה, בלעודד את עצמי ובלהתאמץ להיות גיבורה. אבל אי אפשר לומר שהילדה שבתוכי הייתה מרוצה. היא לא רצתה להיות שם ולא רצתה להיות גיבורה, אלא רק לבכות ולהתמרד ולדרוש שיעזבו אותה.

היא לא עשתה את זה. היא הושתקה והתבקשה להתנהג יפה. והיא הקשיבה (כמובן), אבל לא אהבה את זה. ועל אף שהיא מכירה את חווית ההשתקה מהעבר, הפעם היא לא נשארה דוממת, וחזרה להזכיר לי שמדיניות ההשתקה לא ממש מקובלת עליה.היא בחרה להזכיר את זה על ידי שיתוף פעולה עם הגוף. הגוף, יודע להבהיר את עצמו ביתר שאת כשמתעלמים ממנו:

כמה ימים אחרי שהביופסיה עברה, ועל פניו, נשכחה, פיתחתי כאב ראש שמיאן לעזוב במשך מספר ימים. לא הבנתי מאיפה זה בא, ומה לעשות כדי שזה יעבור. ואז הגעתי לטיפול שלי אצל ניר (אסתרמן - http://www.nirest.co.il/), ואמרתי לו שהוא חייב לעזור לי. הוא שאל, ואני סיפרתי לו את החוויה של הביופסיה, אותה שחזרתי בעצם בפעם הראשונה. עם קצת עזרה נפתח הפרץ, ויצאה כל הג'יפה..

כל המתח והפחד העצור נבכה החוצה (כן, אני יודעת – אין כזה פועל 'נבכה'. המצאתי.). הילדה שבתוכי קיבלה את רשות הדיבור והיא ניצלה אותה כמו שצריך.

הפלא ופלא, לאורך אותו יום הלך ונעלם כאב הראש. כך, כמו שבא.

קיבלתי עוד תזכורת לכך שמה שעושים לו קווץ' ודוחפים פנימה, סופו לצאת החוצה, או להיתקע בפנים ולעשות שם די הרבה נזק... עוד חיזוק להבנה שהדרך להתגבר על פחד היא להסכים לתת לו להיות.

ואחרי כל המתח והבלגן סביב ביצוע הביופסיה, נשאר החלק היותר חשוב שהוא הבדיקות שלצורכן היא נעשתה. 

אז ה"חומר הטוב" שהוציאו רופאיי הנאמנים נשלח לארה"ב, למעבדות שניסו לבדוק מהו המבנה הגנטי של הסרטן הספציפי והמיוחד שלי, בתקווה שאולי ישנה תרופה שפועלת על המוטציות הרלוונטיות אלי, גם אם זו תרופה שבכלל לא מיועדת לסרטן מהסוג שלי (ואולי לא לסרטן בכלל). פלאי הטכנולוגיה מציעים לנו אפשרויות באמת יצירתיות, וזה נהדר שיש הרבה כיוונים לחקור, אבל כבר מראש הוזהרתי שהסיכויים שמשהו ייצא מהבדיקות הללו הוא נמוך מאד.

ובשונה מהנדירות הסטטיסטית שלעיתים אני "בוחרת" להיכלל בתוכה, הפעם הסיכויים התאימו למציאות. לא מצאו כלום. שום דבר. שום תרופה קיימת, שום תרופה בתכנון, גורנישט.

אז זה היה צפוי. וכמעט ושוב השתקתי את הילדה הקטנה שלא מבינה כלום בסטטיסטיקה והגיון, ורק מבינה ש"לא הצליח לנו". ובאסה. מאכזב. אבל אז החלטתי לנסות לשנות כיוון, ולהפסיק להיות בוגרת, ולאפשר לעצמי להצטער.

עדכנתי את ה"הגיונית" שבתוכי שלא יתקבלו משפטים בסגנון: "מה הטעם להתאכזב?.. תתעשתי על עצמך ותעברי הלאה, חבל על האנרגיה השלילית שאת מבזבזת, זה לא שזו הפתעה..".

ואחרי שהתאכזבתי. נגמרה לי האכזבה. וזה עבר הלאה. ודי. כי ככה זה- הכל עובר.

זה שיעור חשוב, ללמוד לתת לרגשות השליליים להיות, באמת להיות שם. ואני רק בתחילת הדרך בעניין הזה. 

הנטייה הטבעית שלי (נטייה די מובנת) היא לא לתת להם ביטוי, קודם כל, כי מאד לא נעים להרגיש אותם. ובטווח הקצר הרבה יותר נעים להזיז אותם הצידה ולהתעסק במשהו אחר.

ואם מעמיקים עוד קצת, אני מגלה בתוכי עוד סיבה להימנע מלשמוע אותם. תמיד יש את החשש שאם אפתח את השסתום ואאפשר יציאה, יגיחו משם מפלצות, כמויות של שליליות שתשתלטנה עליי, ואני אמצא את עצמי מתחבאת מתחת לשמיכה מבלי יכולת להתאושש. יש פחד לגלות שהג'יפה היא אינסופית.

כמענה לחששות הללו,  רצוי להיזכר, שמפלצות גדולות בחושך מתגלות כפחדניות ופרוותיות באור. וגם רגשות שליליים הם לא שד כל כך נוראי כשכבר מזמינים אותם למפגש. אפשר להיות מיודדים, וכשיש קשרי ידידות הם יודעים גם מתי לעזוב. הם ילכו ויתחלפו ברגשות חיוביים ושמחים, ואז כנראה יבואו שוב.. וככה זה.

ולמרות שאני כבר יודעת, מסתבר שצריך להזכיר את זה שוב.

ושוב. 

וכנראה ששוב. 

זה טבעו של שיעור. זו טבעה של למידה.

וכנראה שאני אמשיך ללמוד... וזו ההזדמנות גם לשתף את מי מכם שעשוי להתעניין, או שמכיר מישהו שכזה - במידע על סוף שבוע של מדיטציה, למתמודדים עם כאב ומחלה (וקרוביהם) וכן למתעניינים בנושא. לא צריך נסיון במדיטציה. 

הנושא אולי נשמע מאיים, בדיוק כמו המפלצות בחושך. וכנראה, הכוח של המדיטציה הוא בלהוציא אותן לאור.. 

הרבה מהלמידה שלי נעשתה ונעשית דרך תרגול מדיטציה והכרות עם הרעיונות שמאחוריה. לכן השתתפתי בסוף שבוע כזה בשנה שעברה, ולכן אני מתכוונת ללכת גם השנה, ולכן אני רוצה לספר על זה לאחרים..

סוף השבוע יתקיים בבית אורן בתחילת מרץ (6-8/3/14) ואת כל הפרטים אפשר לקבל באתר של עמותת תובנה: http://tovana.org.il/he/schedule/icalrepeat.detail/2014/03/06/8882/48%7C47/-

מאחלת לנו להיות בלמידה תמיד..

שני מעילים, דוקטורט ותקווה

לפני שש שנים סיימתי את עבודת הדוקטורט שלי.

כמובן שבאופנים מסוימים הייתי גאה בהישג, אך היו לי גם הרבה 'עניינים' ויחסים לא פשוטים עם ה'הישג' הזה. אחד מהעניינים היה תחושת חוסר הרלוונטיות שלו לחיים. אמנם הוא דווקא עסק במצבים מאד יומיומיים, אך לא הרגשתי שזה ממש "זה".

במסגרת העבודה, העברתי מעל אלף שאלונים שתיארו מצבי קבלת החלטות יומיומיים, וממלאי השאלון התבקשו לענות כיצד היו נוהגים. העונה לשאלון היה צריך להחליט האם יסכים להמשיך לחכות למשהו, אחרי שכבר חיכה והשקיע זמן, למרות שנראה שהסיכויים שיממש את מטרתו קטנים.

בדוגמא אחת – אדם מגיע למוסך לתקן את האוטו, מחכה שעתיים לתיקון, ואחרי שעתיים אומרים לו שכנראה לא יספיקו לתקן את הרכב היום, אבל אם הוא רוצה הוא יכול לחכות עוד שעה – כשאז ידעו בוודאות את המצב. בחלק מהשאלונים מצוין גם הסיכוי לכך שהתיקון יתבצע (לדוג' – 30%).

האדם צריך להחליט האם ימשיך לחכות או לא...

אז למה אני מספרת את כל זה עכשיו?

כי השבוע 'נכנסתי' לדוקטורט שלי.

לקחו את השאלון, שינו קצת את סיפור המסגרת, ואז שתלו אותי בתוכו. 

חוויה משונה ביותר.

השבוע הייתי אמורה לעבור ביופסיה – תהליך בו מוציאים עם מחט חומר מהגידול (מצטערת על התיאור הציורי). המטרה היא לשלוח את החומר לבדיקות גנטיות שדרכן יחפשו עוד תרופות שאולי במקרה יכולות להועיל לי, למרות שהן לא מיועדות במקור למחלה שלי. זה נקרא 'רפואה מותאמת אישית'.

התארגנתי לבדיקה הזו – רגשית וטכנית – והגעתי לבית החולים בצום, מעודדת את עצמי שהכל יהיה בסדר ויעבור בקלות. חיכינו וחיכינו.. והתברר שיש איזושהי תקלה במכשיר, אז חיכינו עוד. הייתה עוד מישהי לפניי – וכשהיא נכנסה כבר הרגשתי שמתקרבים. ואז היא יצאה..

והנה כבר אפשר סוף סוף להתקדם. אמנם באיחור של שעתיים מהשעה אליה הוזמנתי, אבל מה זה כבר משנה – היום 'הוקדש' לעניין הזה.

ואז הרופא (העדין והמאד נחמד – יש לציין) מושיב אותי ומעדכן אותי שהגיע מקרה חירום שהוא חייב לטפל בו. היות ויש שעה מסוימת בה מפסיקים לעשות ביופסיות, הוא חושש שלא נוכל לעשות את זה היום. אה.. והוא ממש מתנצל... הוא אמר שאפשר לקבוע מחדש, ואני יכולה גם לחכות עוד שעה ואז תהיה לו הערכה האם הוא עומד לסיים את הטיפול הדחוף או לא. הוא אפילו טרח להעריך את הסיכוי שלי ב20%-30%.

ישבתי שם ושאלתי את עצמי אם הוא קרא את הדוקטורט שלי ומנסה לעבוד עליי או שזה משהו קוסמי באמת... דרך מאד מיוחדת בה אני תורמת את עצמי למחקר..

תוצאות הניסוי: החלטתי לחכות עוד שעה ללא היסוס. מה זה עוד שעה למען האפשרות להיפטר מהבדיקה הזו לעומת האפשרות לעשות את כל ההכנות האלו שוב.

תוצאות ההמתנה: כשלון. הסטטיסטיקה נצחה – ואת הבדיקה אני כבר אצטרך לחזור ולעשות.

השלכות כלכליות של רצף האירועים: משמעותיות. פיצוי של 2 מעילים ותיק שקניתי לשיפור מצב הרוח. נדייק – סוף סוף קניתי מעילים ותיק שמזמן כבר היה בהם צורך. וזה גם שיפר את מצב הרוח.

האם הדוקטורט שלי יכול היה ללמד אותי כיצד עליי לנהוג במקרה זה?

לא בדיוק. לפי החשיבה ה'כלכלית' – רציונאלית, ברגע שהסיכוי הוגדר כנמוך, לא הייתי צריכה להמשיך ולחכות, וה'עלות' של שעת ההמתנה הנוספת הייתה בזבוז.

הדוקטורט שלי בדק עד כמה החשיבה הכלכלית קורית כשמשקיעים זמן, והממצאים הראו שאנשים לא חושבים על זמן באופנים כלכליים. ולא חושבים על העלות של הזמן הנוסף שיחכו. במקום זאת הם עסוקים במה עוד מתוכנן להם בלו"ז והאם המשך ההמתנה ייפגע בתוכניות העתידיות. ובמובן זה, הניבוי של הדוקטורט שלי התאים להתנהגות שלי- היות ובין כה חשבתי שאני אהיה בבית החולים בזמן הזה, לא היה לי קשה להחליט להישאר.

מה שכן, כל הניתוח ה"מדעי" של המצב לא עזר להפחתת עוגמת הנפש שהרגשתי שנגרמה לי.

בכדי להתמודד עם המצב, הזדקקתי לחשיבה ולכלים שלמדתי- לא באוניברסיטה, אלא באוניברסיטה של החיים, בשילוב עם לימודי המדיטציה והבודהיזם.

זה היה ניסוי לא רק בתחומי השקעות זמן, אלא גם בתחומי התמודדות עם תחושת בזבוז זמן, אכזבה, וציפייה שלא מומשה. זה היה תרגול בבאמת 'לשחרר' ולהגיד- זה המצב, אין טעם להשקיע עוד אנרגיה של צער/תסכול, ובמקום שווה לנצל את מה שנשאר מהיום ולא "להתאבל". לא להיאחז.

בשלב הראשון זה לא כל כך הצליח. למרות ההבנה השכלית שאין טעם לשקוע, ניצח רגש התסכול על הטרטור ועל הצורך להתארגן שוב ולהגיע שוב (ועוד נראה על חשבון איזו פעילות שיש לי זה יפול). עדיין חלשה אצלי היכולת לקבל את המצב החדש ולהסתגל אליו במהירות, ולקבל את המחיר שהוא גובה. אני עדיין משלמת את המחיר הנוסף-  תוצר החשיבה שלי.

חלשה אך משתפרת.

וכאן מגיע החלק הנוסף בתרגול: לא להלקות את עצמי אם אני בכל זאת מתבאסת. כלומר, אם עולה בי כעס ותסכול – אז גם זה בסדר. צריך רק להתבונן בכעס, להבחין בו, לקבל אותו, ובו בזמן לנסות לא להזדהות איתו. כלומר, להבחין שהכעס הוא רק תחושה – וכמו כל תחושה (וכמו כל דבר..) הוא עובר.

כאמור, קל להגיד וקשה לבצע. הסתכלתי על עצמי מהצד, על הקושי שלי ביישום "הנלמד", וגם את זה היה צריך לקבל.

וכמובן, שאכן – כמו כל תחושה – גם התחושות סביב כל הסיפור הזה התעמעמו והשתנו, ופינו מקום לחדשות. וגם אם הייתי מוותרת על החוויה, אין ספק שהיא זימנה לי אימון בזמן אמת, וכמו בכל אימון, לאורך זמן יש שיפור ביכולות.

וחוץ מזה... אני גם די מרוצה מהמעילים החדשים...

היות ומזמן לא כתבתי, יש גם עדכונים ושינויים רפואיים. לצערי, לא מעודדים.

תמצית הפרקים הקודמים

כבר 8 חודשים שאני ללא כל טיפול לסרטן. הפסקתי לקחת את התרופה האחרונה (קפרלזה) בגלל דלקות מעיים חריפות שאיימו לחסל לי את המעי.

התרופה הייתה ה'חשוד המיידי' בתור גורם לדלקות. כי זו תרופה משוגעת – לטוב ולרע. לאורך כל התקופה הזו – למרות ההפסקה - הדלקות ממשיכות בתדירות די גבוהה. יחד עם זאת, הן הופכות יותר עדינות ועוברות יותר מהר ככל שהזמן עובר.

האם התרופה עדיין בגדר חשוד? כן ולא. או נדייק- אף אחד לא יודע. כרגיל, במקרה שלי אף אחד לא יודע כי אף אחד לא נתקל במצב הזה בעבר והתרופה הזו חדשה מדי בשביל שתהיה היסטוריה מתועדת.

הפרק של היום – נדרשת פעולה!

ב3-4 חודשים אחרונים אני מרגישה החמרה במצב הנשימה שלי. הכל הפך הרבה יותר קשה לביצוע. אני תמיד אומרת שיש לי 'קשיים בנשימה במאמץ'. לצערי, ההגדרה של 'מאמץ' הופכת כל הזמן ליותר כוללנית. CT שעשיתי לפני כחודש הראה את ההחמרה הזאת שחור על גבי לבן. ושוב, לדקדקנים – לבן על גבי שחור.

מה שאומר – שצריך לעשות משהו. רק שאין הרבה יותר מדי אפשרויות מה לעשות. אחד מהצעדים היה לחפש תרופות בשיטת ה'רפואה מותאמת אישית' עליה סיפרתי למעלה, ולכן הביופסיה. מעבר לכך, נראה שאאלץ לנסות ולחזור לתרופת הקפרלזה, במינון נמוך, בתקווה שהיא תתגלה כ'חפה מפשע' ושהדלקות לא תחזורנה. או שלפחות אם תחזורנה זה יהיה בהדרגה ולא כצונמי, כך שאוכל להפסיק את התרופה מבלי להגיע לנזקים בלתי הפיכים. וכל זאת באמונה גדולה שהתרופה כן תעזור לשפר את מצב הגרורות בריאות (היא כבר עזרה בעבר- אז זו אמונה עם ביסוס..).

כל הסיפור מרגיש קצת כמו משחק רולטה בו אני שמה את כל הכסף שלי בלי שיתאפשר לי לשמור כמה שקלים בארנק. חבל שאף פעם לא הייתי חובבת סיכונים.

כרגע אני נחושה להיות בכאן ועכשיו ולהאמין שדברים יסתדרו. בעיקר אני רוצה ללכת לטייל קצת בטבע. אולי עד שמזג האוויר יתאים גם הריאות תהיינה מתאימות יותר. אמן, אמן, אמן.

אז מה היה לנו היום?

קצת ידע 'אקדמי' על השקעות זמן באווירה קוסמית, שיעור קצר בהתמודדות על בסיס 'התפיסה הבודהיסטית בסטייל האישי של רוני' ובשורות שהיו יכולות להיות משמחות יותר. אבל גם פחות.

אה והכי חשוב– שני מעילים. ותיק. הכי חשוב. העיקר לשמור על פרופורציות J

הרבה אהבה תמיד

רוני

אדוות אינסופיות- מוקדש לשמחה יעל

                                                                                                             
אומרים שאין אדם שאין לו תחליף.

במובן הפרקטי של הגעה לתוצאה סופית, זה כנראה נכון.

כלומר, אין משימה שרק אדם אחד יכול היה למלא אותה.

אבל המשפט הזה לא לוקח בחשבון את האופן המיוחד בו אותו אדם- ורק הוא- היה עושה את המשימה הזו. את הסגנון האישי שאי אפשר לחקות, את הייחודיות של הנגיעה של אותו אדם באחרים שהיו סביבו בעת שנכח בעולם ובא איתם במגע. באינטראקציות היומיומיות שהיו חד פעמיות וטבועות בניואנסים המסוימים שלו. או שלה.

לפני שבועיים עזבה לנצח שמחה יעל פזואלו, מי שהכרתי בתור מקימת פרויקט 'מפחד מוות לשמחת חיים' – פרויקט של ארגון 'תובנה'. מטרת הפרויקט - הפגשת מתמודדים ומתמודדות  סרטן עם עולם המדיטציה והבודהיזם, ככלי להתמודדות עם האתגרים הגדולים של חיים עם מחלה מסכנת חיים, וכתפיסת עולם לחיים בכלל. שמחה יעל הכירה וחוותה על בשרה את התרומה של העולם הזה לחייה ולהתמודדות האישית שלה, ורצתה להעביר את זה הלאה.

הכרתי את שמחה יעל בכותרת אותה ציינתי, ובכותרות של תפקידים פורמאלים אחרים שהיו לה- אמא, בת זוג, פסיכולוגית קלינית, מנחה ב'תובנה', מרצה, חוקרת....

אבל ההכרות שלנו הייתה עוצמתית בשבילי בגלל מה שהיה מעבר לתפקיד הרשמי, בגלל מה שיעל שידרה, העבירה ונתנה בעצם נוכחות ומתוקף המילים, המחוות, והמסרים שהעבירה. עוצמתם נבעה לדעתי מהמקום האותנטי בו היא נמצאה, מהתחושה שלי שהיא חיה כל פסיק וסימן קריאה שהיא אומרת. מנקודת מבטי, היא עברה עם עצמה תהליך התפתחותי מדהים שבסופו היא הייתה בשלמות בלתי נתפסת עם הקיום, עם החיים ועם המוות. והייתה לה היכולת לדבר את זה באופן שחדר פנימה ו'עשה שכל' דווקא בגלל שעבר דרך הלב.

קשה לאמוד את כמות ההשפעה של שמחה יעל על העולם. אני רק יכולה להסתכל על החוויה שלי מולה, ומתוך כך רק לדמיין את כמות האדוות שנוצרו ושרק תלכנה ותגדלנה, את מספר השבילים שהתפתחו וימשיכו בעולם בעקבות המגע עמה.

הכרתי את שמחה יעל דרך מספר הרצאות מעוררות השראה שנתנה, ובאופן 'רשמי' (לפחות לפי האופן בו הנרטיב מסופר אצלי בראש) במרץ שעבר, בסופ"ש למתמודדים עם סרטן שהיא הייתה ממוביליו. עברתי שם חוויה מעצימה (אפשר לקרוא כאן) שהניעה את הרצון שהיה בי, להתחיל לפעול ו"לעשות משהו" למען אחרים, משהו שמשלב את נושא הסרטן ונושא המדיטציה (כשגם אני הבנתי את ההשפעה החיובית המשמעותית של מדיטציה עלי).

אם נקצר את הסיפור... יעל הייתה ההשראה שלי וגם גורם תומך בתהליכים לפתיחת קבוצת המדיטציה אצלי בבית, שהיום הולכת ונבנית – לאט, בסבלנות ובאמונה. מתוך העשייה שלי בהקשר זה כבר מתחילים להתפתח כיווני עשייה חדשים שאולי אספר עליהם בהמשך, וגם אני מתפתחת בתהליך כל הזמן, ואין לדעת מה עוד יצמח מהמפגש הזה שלי ושל שמחה יעל – כשבפועל מידת ההכרות בינינו ומספר המפגשים בינינו היו לצערי מועטים.

כמות האנשים שאת דבריהם שמעתי על ההשפעה שהייתה ליעל עליהם– בלוויה, בשבעה ובמעגלים נוספים – מביאה אותי למסקנה ששמחה יעל נמצאת ותהיה בהשפעתה ובנגיעתה בעוד כל כך הרבה מקומות, תתבטא מתוך ליבם, פיהם ומעשי ידיהם, של כל כך הרבה אנשים שבאו איתה במגע.

ובתקופה הקרובה תהיה קבוצה של אנשים שתקום ותתארגן להמשיך את העשייה של שמחה יעל בפרויקט 'מפחד מוות לשמחת חיים'. אני מקווה ומתכננת להיות חלק מהם.

אני מניחה שאם יהיה רצון תהיה היכולת ונוכל לייצר המשכיות מסוג זה. כביכול, יש תחליף.

אבל זה יהיה אחר וחסר.
זה תמיד יהיה חסר את המהות ששמחה יעל יצקה לתוכו, שהיה ייחודי ובמידה מסוימת – מופלא. מואר. יהיה משהו אחר, ייחודי בדרכו, אבל אחר.

אז לכל אחד יש תחליף ובעצם לאף אחד אין תחליף.

הרבה אנשים פגשו בדרכם את יעל, וכשפוגשים מישהי כמו יעל, שחייה היו חיים של נתינה ואהבה לאחרים – ה'אין תחליף' הזה מהדהד בבטן ובלב ומכווץ.

ובו בזמן משהו גם מתרחב. השמחה על עצם הזכות שהייתה לי להכירה, על כך שהזדמנתי להיות בתוך אחת האדוות שלה. השמחה על ההזדמנות להכיר את האופן שבו היא למדה להבין את החיים והמוות ומתוך תקווה ללמוד ממנה.

המקום הנאחז, שרוצה את מה שהיה, מתקשה לקבל את ה'אין תחליף'. את – ה"זהו, נגמר".

ומקום אחר מרגיש גם שיש יופי וקסם בהעדר החליפיות הזו, בייחודיות שהייתה של שמחה יעל, ששמורה לה אצלי בפנים – ובמובן זה היא תהיה איתי תמיד. באופן האישי והייחודי שהיא נגעה בחיי. וכך תהיה בתוך כל אחד בו נגעה – באופן האישי והייחודי שלו.

ובראייה רחבה יותר, החוויה הזו של השפעה של מישהי שבפועל לא הייתה חלק מהמעגל הקרוב שלי, הובילה אותי להבין את חשיבות תשומת הלב שלנו למעשים ולהשפעות שלנו בעולם.

לאף אחד מאיתנו אין תחליף באופן המסוים בו אנו נוכחים בעולם ובסוג האדוות שאנו יוצרים – שלרוב איננו מודעים אליהן. כל אחת מאיתנו היא פרפר קטן שמנפנף בכנפיו בקצה אחד בעולם, ואיננו מודעות לרוב לאפשרות שזה יהיה טורנדו בקצה השני (וסליחה אם זה קלישאתי אבל לפעמים קלישאות קולעות לנקודה).

ההבנה הזו היא לא חדשה בהכרח. אבל היכולת לזכור את זה ולשים לזה לב ביומיום, בבחירות שלנו מה לעשות ואיך ולהתנהג- היא היא האתגר האמיתי.

יש בהבנה הזו משהו מאד מעצים. בהבנה שכל אינטראקציה שלי עם מישהו היא פוטנציאל לקידום משהו טוב וחיובי. ובאותו הזמן יש בהבנה הזו, אם אני מוכנה להפנים את זה באמת, אחריות כבדה בכל מה שקשור לכל ההתנהלות שלי בעולם, וקודם לכך, בכוונות שלי.

אני מאחלת לעצמי להצליח לשאת באחריות הזו, להמשיך לזכור את הכוח של המפגש בין בני אדם, ולפעול מתוך מקום של אהבה, שמחה ונדיבות – בתקווה לאדוות מיטיבות בעולם.

כל זאת בהכרת תודה לכל מה שקיבלתי מסביבתי. ובהכרת תודה, בהערכה ובאהבה לשמחה יעל.

צ'ופר שעושה לי כבד בארנק

השבוע קיבלתי מתנה שאין כדוגמתה, חלום שוודאי רבים היו רוצים להגשים, כמעט כמו שיחה מאראלה.

במקרה שלי, במקום טלפון ממפעל הפיס קיבלתי מכתב מביטוח לאומי.

ובמעטפה חיכה לי כרטיס. כרטיס חדש, כרטיס קסם.

תעודת נכה.

תו נכה לרכב כבר יש לי – זה כרטיס חדש, תעודה.

מה הקסם? איפה הנצנצים? אכן תעודת נכה לא נשמעת משתווה למתנות של אראלה. אבל באותיות הקטנות על הכרטיס נמצא הסוד... חברים וחברות, מהיום בהצגת כרטיס – יש לי:

"פטור מעמידה בתור".

אמיתי, כן כן, יש דבר כזה...

אני מניחה שזה לא כולל תורות כמו קופ"ח, בנק וכו', כי אחרת היו צריכים להוסיף "פטור מישיבה בתור" – אבל מעניין, מה היה קורה אם הייתי מציגה את הכרטיס הזה, נניח בסופר. ונמשיך עם הפנטזיה.. נניח שאגיע איתו לסניף מרכזי של מגה ביום חמישי בערב. איך יתמודד עם זה הקונה הישראלי הממוצע? ומה עם התור לשירותים באמצע הצגה או בסוף סרט ארוך- איך הבנות המתאפקות תתייחסנה לפטור המודפס שחור על גבי לבן? ויצא לכם לחכות בתור לשלם על בגדים בערב חג בקניון?

מעבר לשעשוע שבעניין, הכרטיס הזה התחבר לי למחשבות שמעסיקות אותי בתקופה זו – על נכות נראית לעין, נכות שניתן להסתיר, על תגובות הסביבה ואיך לא – על עצמי..

לי קשה לנשום. לא יכולה לעשות מאמץ פיזי.

אם אני הולכת – זה לאט, ובמקרים רבים עם מחולל חמצן על הגב ומשקפי חמצן באף. כשאני איתו, אפשר להסתפק בפחות מילים, יש את התמונה.

אבל לשמחתי, יש ימים בהם שילוב של חניית נכים קרובה ומרחק סביר מהיעד מאפשרים לי ללכת ולהתנהל ללא תוספות. רק אני, ללא 'קח אוויר'.

והפלא ופלא – נעלמה הנכות.. כלפי חוץ אני בסדר. לגמרי בסדר. יש בזה משהו כיף ומשחרר, וכל כך... נורמאלי.

אבל מה שנראה כלפי חוץ זה עדיין רק כלפי חוץ. החמצן עדיין חסר, ולעיתים התחשבות הסביבה עדיין נדרשת. במצבים האלו זה קצת מסתבך.

לדוגמא הייתי בקולנוע, ובסוף הסרט רציתי לצאת דרך הכניסה כדי להגיע לשירותים בלי הרבה הליכה (אפרופו שירותים בקולנוע..). השומר, שכחלק מתפקידו צריך להוציא את כולם דרך היציאה, הגיב לבקשה שלי שלוותה בהסבר: "כי יש לי קושי בהליכה",

בשאלה: "יש לך קושי בהליכה, או שכרגע המצאת אותו?"

זה לא היה לי נעים בכלל.

ומנקודת מבטו אני יכולה להבין, לא את חוסר הטקט, אך כן את הלך המחשבה.

אותו הלך מחשבה שגורם לי אי-נוחות כשאני חונה בחניית נכים ויוצאת מהאוטו. אני מוצאת עצמי בוחנת מי מסתכל ושואל את עצמו "איך היא מרשה לעצמה לנצל תו נכה של בן משפחה ולתפוס חנייה לנכה אמיתי", ואז אני עונה לו בליבי "אין לך מושג, אז אל תשפוט אותי".

במצבים הללו נדמה שדווקא המחולל המכביד על הכתפיים עשוי להיות משחרר. משחרר מצורך להסביר, להצטדק, להרגיש נשפטת.

מה עדיף? עיניים שמסתכלות בך בסקרנות/חטטנות מלווה ברחמים או עיניים שמסתכלות בך בזלזול ובבוז על מוסריותך הירודה? ואולי כל מה שאני רואה בעיניים של אחרים זה השתקפות של פיתולי המחשבות שלי עצמי? מראות של מורכבות מערכת היחסים ביני ובין ה"נכות"?

הכרטיס שקיבלתי הוא עוד דרך להקל. ועוד דרך לתייג את עצמי.

נכות מתעתעת.

ואולי באמת אני צריכה להתייחס לזה כעוד כרטיס בארנק. כמו הארנקים של רבים – גם שלי מלא בכרטיסים: רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, תעודת אע"צ (=אזרח עובד צה"ל), כרטיס מנוי לקולנוע לב, וכו' וכו'.... ותעודת נכה. גם זה.

אולי כשאפסיק לחשוש שהכרטיס הזה יתפוס את כל המקום, בלי להשאיר מקום לכרטיסים האחרים, אולי אז הוא יהיה פחות כבד בארנק..

                                _______           ____________         _______ 

ובנושא אחר.. מנצלת את הבמה לעוד תזכורת: פתחתי קבוצת מדיטציה למתמודדים/ות עם סרטן או מחלות קשות אחרות ולמלוויהם/ן. הקבוצה נפגשת בימי חמישי לישיבת מדיטציה ושיחה. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו ש.. משתייך לקהל היעד. מה שאומר שיש הרבה אנשים שיכולים להיתרם מקבוצה כזו. אני מאמינה בתרומה הזו מתוך ניסיון אישי.

אשמח אם ההודעה תועבר על ידכם לכל מי שזה רלוונטי לו או שעשוי להכיר (במיוחד מטפלים למיניהם..). מאד אשמח לשלוח דף מסודר עם כל הפרטים למי שיכתוב לי מייל/תגובה בבלוג. ויש גם בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/151337878410393/

אני יודעת שכבר 'הפצתי' את ההודעה הזו בכמה וכמה מסגרות ואולי אני קצת "אגרסיבית" בשיווק, אבל החלטתי לקחת עצתם של אנשים שמימשו מטרות שלהם- ללכת עד הסוף עם דברים שאני מאמינה שחשובים.  

תודה,

ומאחלת לכולנו לחיות בשלום עם כל ה'כרטיסים' שלנו..

רוני

צ'ופר שעושה לי כבד בארנק

השבוע קיבלתי מתנה שאין כדוגמתה, חלום שוודאי רבים היו רוצים להגשים, כמעט כמו שיחה מאראלה.

במקרה שלי, במקום טלפון ממפעל הפיס קיבלתי מכתב מביטוח לאומי.

ובמעטפה חיכה לי כרטיס. כרטיס חדש, כרטיס קסם.

תעודת נכה.

תו נכה לרכב כבר יש לי – זה כרטיס חדש, תעודה.

מה הקסם? איפה הנצנצים? אכן תעודת נכה לא נשמעת משתווה למתנות של אראלה. אבל באותיות הקטנות על הכרטיס נמצא הסוד... חברים וחברות, מהיום בהצגת כרטיס – יש לי:

"פטור מעמידה בתור".

אמיתי, כן כן, יש דבר כזה...

אני מניחה שזה לא כולל תורות כמו קופ"ח, בנק וכו', כי אחרת היו צריכים להוסיף "פטור מישיבה בתור" – אבל מעניין, מה היה קורה אם הייתי מציגה את הכרטיס הזה, נניח בסופר. ונמשיך עם הפנטזיה.. נניח שאגיע איתו לסניף מרכזי של מגה ביום חמישי בערב. איך יתמודד עם זה הקונה הישראלי הממוצע? ומה עם התור לשירותים באמצע הצגה או בסוף סרט ארוך- איך הבנות המתאפקות תתייחסנה לפטור המודפס שחור על גבי לבן? ויצא לכם לחכות בתור לשלם על בגדים בערב חג בקניון?

מעבר לשעשוע שבעניין, הכרטיס הזה התחבר לי למחשבות שמעסיקות אותי בתקופה זו – על נכות נראית לעין, נכות שניתן להסתיר, על תגובות הסביבה ואיך לא – על עצמי..

לי קשה לנשום. לא יכולה לעשות מאמץ פיזי.

אם אני הולכת – זה לאט, ובמקרים רבים עם מחולל חמצן על הגב ומשקפי חמצן באף. כשאני איתו, אפשר להסתפק בפחות מילים, יש את התמונה.

אבל לשמחתי, יש ימים בהם שילוב של חניית נכים קרובה ומרחק סביר מהיעד מאפשרים לי ללכת ולהתנהל ללא תוספות. רק אני, ללא 'קח אוויר'.

והפלא ופלא – נעלמה הנכות.. כלפי חוץ אני בסדר. לגמרי בסדר. יש בזה משהו כיף ומשחרר, וכל כך... נורמאלי.

אבל מה שנראה כלפי חוץ זה עדיין רק כלפי חוץ. החמצן עדיין חסר, ולעיתים התחשבות הסביבה עדיין נדרשת. במצבים האלו זה קצת מסתבך.

לדוגמא הייתי בקולנוע, ובסוף הסרט רציתי לצאת דרך הכניסה כדי להגיע לשירותים בלי הרבה הליכה (אפרופו שירותים בקולנוע..). השומר, שכחלק מתפקידו צריך להוציא את כולם דרך היציאה, הגיב לבקשה שלי שלוותה בהסבר: "כי יש לי קושי בהליכה",

בשאלה: "יש לך קושי בהליכה, או שכרגע המצאת אותו?"

זה לא היה לי נעים בכלל.

ומנקודת מבטו אני יכולה להבין, לא את חוסר הטקט, אך כן את הלך המחשבה.

אותו הלך מחשבה שגורם לי אי-נוחות כשאני חונה בחניית נכים ויוצאת מהאוטו. אני מוצאת עצמי בוחנת מי מסתכל ושואל את עצמו "איך היא מרשה לעצמה לנצל תו נכה של בן משפחה ולתפוס חנייה לנכה אמיתי", ואז אני עונה לו בליבי "אין לך מושג, אז אל תשפוט אותי".

במצבים הללו נדמה שדווקא המחולל המכביד על הכתפיים עשוי להיות משחרר. משחרר מצורך להסביר, להצטדק, להרגיש נשפטת.

מה עדיף? עיניים שמסתכלות בך בסקרנות/חטטנות מלווה ברחמים או עיניים שמסתכלות בך בזלזול ובבוז על מוסריותך הירודה? ואולי כל מה שאני רואה בעיניים של אחרים זה השתקפות של פיתולי המחשבות שלי עצמי? מראות של מורכבות מערכת היחסים ביני ובין ה"נכות"?

הכרטיס שקיבלתי הוא עוד דרך להקל. ועוד דרך לתייג את עצמי.

נכות מתעתעת.

ואולי באמת אני צריכה להתייחס לזה כעוד כרטיס בארנק. כמו הארנקים של רבים – גם שלי מלא בכרטיסים: רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, תעודת אע"צ (=אזרח עובד צה"ל), כרטיס מנוי לקולנוע לב, וכו' וכו'.... ותעודת נכה. גם זה.

אולי כשאפסיק לחשוש שהכרטיס הזה יתפוס את כל המקום, בלי להשאיר מקום לכרטיסים האחרים, אולי אז הוא יהיה פחות כבד בארנק..

                                _______           ____________         _______ 

ובנושא אחר.. מנצלת את הבמה לעוד תזכורת: פתחתי קבוצת מדיטציה למתמודדים/ות עם סרטן או מחלות קשות אחרות ולמלוויהם/ן. הקבוצה נפגשת בימי חמישי לישיבת מדיטציה ושיחה. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו ש.. משתייך לקהל היעד. מה שאומר שיש הרבה אנשים שיכולים להיתרם מקבוצה כזו. אני מאמינה בתרומה הזו מתוך ניסיון אישי.

אשמח אם ההודעה תועבר על ידכם לכל מי שזה רלוונטי לו או שעשוי להכיר (במיוחד מטפלים למיניהם..). מאד אשמח לשלוח דף מסודר עם כל הפרטים למי שיכתוב לי מייל/תגובה בבלוג. ויש גם בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/151337878410393/

אני יודעת שכבר 'הפצתי' את ההודעה הזו בכמה וכמה מסגרות ואולי אני קצת "אגרסיבית" בשיווק, אבל החלטתי לקחת עצתם של אנשים שמימשו מטרות שלהם- ללכת עד הסוף עם דברים שאני מאמינה שחשובים.  

תודה,

ומאחלת לכולנו לחיות בשלום עם כל ה'כרטיסים' שלנו..

רוני

לעשות משהו שמפחיד אותך

חודש בדיוק עבר מאז הפוסט האחרון. חודש לתחילת השנה. חודש של חגים ושל חזרה לשגרה. חודש בו לא ביקרתי בבית חולים...

הדלקות במעיים עוד לא אמרו את מילתם האחרונה, כי השבוע שוב היו כאבי בטן ו'השבתה' לשלושה ימים. אבל זה היה בבית, והסתיים בלי הרעלת אנטיביוטיקה ואולי אפשר לקוות בכל זאת, שזו איזושהי עדות לעתיד של הפחתה הדרגתית עד העלמות של תופעה אומללה זו.

חודש של יום הולדת, שעוד לא הבנתי מה בדיוק הוא אומר, כלומר, מה זה אומר להיות בת 35? מה המשמעות של זה מעבר לאיזשהו מדד חברתי של איפה אני "אמורה" להיות בחיים מבחינת הישגים, סטטוס ושאר גורמים חיצוניים שמכניסים אותנו למדדים נורמטיביים (אך ממש לא בטוח שנורמאלים).

ואני, אני מזמן כבר יצאתי מהמסלול הנורמטיבי ובחיי אני מרגישה אל-גילית, (בתרגום: חסרת גיל). ברגעים מסוימים אני מוצאת עצמי בתודעה דומה מאד לאדם שמזדקן ונמצא בשלבי דעיכה של הגוף והסתכלות "מסכמת" על החיים, וברגעים אחרים אני חוזרת ברכבת הזמן אל העבר הרחוק, כילדה קטנה שמטפלים בה באהבה ודואגים לצרכיה הבסיסיים כמו אוכל והשכבה לישון. אז נותר לי להבין שרעיונית, כרונולוגית, סיימתי 35 שנים בעולם. מעבר לזה, הכל נשאר קצת עמום.

ויחד עם היותי אל-גילית, עדיין יום ההולדת הוא זמן טוב לחגוג ולציין את עצם חיי – וכך אכן היה.

זה היה עוד חודש, שהצטרף לארבעה קודמים, בהם זה אני והסרטן – אחד על אחד- בלי הארטילריה של אף תרופה. זאת לאחר שנראה שתופעת הדלקות קשורה לכדורים שלקחתי. אז זה רק אנחנו שנינו, ובינתיים נראה שיש איזשהו איזון עדין, הסכמה להישאר בסטטוס קוו, ויש יציבות מעודדת, שבחסותה לא ממהרים להסתכן ולחזור לקחת את התרופה הקיימת או להתחיל הרפתקה של תרופה אחרת (כן, משמח לשמוע שיש עוד תרופות מאותה 'משפחה' שלא ניסיתי, ואם האיזון יופר כנראה יפנו אותי אל אחת מהן). ידוע וגלוי שזו יציבות עדינה וחמקמקה, וכמו שכבר התרגלתי – הכל יכול להתהפך ביום אחד. אבל זו יציבות שרירה וקיימת עד הודעה חדשה ואני מריעה לגוף שלי על כל יום שעובר... צריך לדעת גם לפרגן.

ובמהלך החודש הזה, גם יצאתי למסע, שהתחיל ברצון מלווה חשש, המשיך בהחלטה ללכת על זה, והסתיים בנסיעה. בתחילת המסע החשש היה גדול, ההחלטה נראתה אמיצה. לרוב אני מסתייגת כשאנשים משייכים אלי את התואר הזה אך הפעם הרגשתי שבהחלט יש מרכיב של אומץ בעניין..

נסעתי לריטריט ויפאסנה.

מה זה? במובן המילולי Retreat משמעו נסיגה, התכנסות. במובן המעשי, מדובר בנסיעה למעין 'קורס'. מדובר בקורס מדיטציה בו במשך מספר ימים מתרגלים מדיטציה, ובתוך כך בעצם מתרגלים התכנסות פנימה, תשומת לב, מודעות. ברמה הראשונית מפתחים את היכולת להשקיט את התודעה, להשקיט את ה'רעש' בראש. מעבר לזה, לומדים להיות עם דברים כפי שהם, להיות בנוכחות של הכאן ועכשיו- בתשומת לב לרגע המיידי, בתשומת לב לנשימה, לתחושות גוף, לרגשות.

בכדי לחדד את היכולת 'להיכנס פנימה', כל הקורס מתקיים בשתיקה של המשתתפים...

"אה, כן, הדברים המשוגעים האלה... מה זה לשתוק כל הזמן? איך אפשר לשתוק שבוע שלם"

"אה, כן – זה נשמע טוב כל השקט והשלווה הזה, אבל זה לא בשבילי"

"שמעתי על זה, נשמע כמו כת, לא?... את נורמאלית?"

שכחתי לציין- שבתחילת הריטריט מפקידים חפצי ערך אצל המארגנים, שזה כולל פלאפון ושאר אמצעי תקשורת אלקטרוניים. אז לא, גם אין תקשורת SMS. בכלל לא טורחת לשאול WHAT'S UP.

היום מורכב מכל מיני "פעילויות"..

ממדיטציות בישיבה- ישיבה מזרחית על כריות בעיניים עצומות. כן, כמו שזה נשמע.

מדיטציות בהליכה- אנשים מסתובבים בשבילי המרחב הירוק מלא העצים והשקט, בהליכה בקצב איטי, איטי מאד, עד איטי מאד מאד. בתשומת לב לכל תנועה של כף הרגל שמתרוממת, ברך שמתקפלת, רגל שנעה לכיוון האדמה קדימה וכף רגל שנוגעת באדמה בזמן שכף הרגל השנייה כבר מתרוממת. כך זה עובד.. בפשטות, בטבעיות – אבל כמה שזה מורכב ומדהים – פעם שמתם לב? (אולי משתתפי מסיבתי ביום ההולדת 34 זוכרים שהיה שם משהו דומה..)

הליכה בקצב איטי במיוחד מאפשרת גם לשים יותר לב לטבע, לכל עץ וצמח, לכל ציפור, לרעש של העלים ברוח, לשיירת הנמלים שחוצה את הדרך. פסטורלי, אין מה לומר.

למי יש זמן להתבונן על כל זה? לכולם. לכל מי שבא לריטריט.

בשביל זה הוא בא.

אין לו משהו יותר חשוב לעשות, אין בכלל מה לעשות. 

להיות. על זה מתאמנים כאן. על להיות.

במהלך היום יש גם הרצאה של אחד המורים, שמלמד ומסביר על התרגול ועל התפיסה הבודהיסטית בכל מיני הקשרים שנוגעים לחיים, לאיכות חיים, למה אנחנו מחפשים בחיים.

מצבי דיבור שכן קורים הם בפגישה אישית שאפשר לבקש עם מורה להתייעצות ויש גם מפגשים בקבוצות קטנות בהם משתפים או שואלים על חוויות התרגול (פעם ביומיים).

וכמובן, יש ארוחות. גם בהן שותקים.

כולם ביחד. וכל אחד עם עצמו, ועם האוכל – ועם תשומת הלב לתהליך האכילה.

כי לא קוראים / מסמסים / רואים טלוויזיה / ____ תוך כדי. פשוט אוכלים. פשוט.

"טוב, שיהיה, נשמע שנהנית. עדיין זה לא בשבילי..."

"כבר שאלתי אם את נורמאלית?... שלא תתמכרי לזה"

הרעיון לנסוע לשישה ימים נראה בעיני בתחילה כ"גדול עלי". קודם כל, עצם הריטריט, ההתנהלות בתוכו והמסגרת שלו הם משהו, שעד שלא מנסים לא יודעים איך זה יהיה, וזה בכל זאת אתגר.

חוץ מזה, כמובן שיש לי את "העניינים שלי". כמו מה?

-          * אי וודאות בה לא ידוע איך ארגיש מחר והאם דווקא עכשיו תחליט לבקר אותי איזו דלקת. זה כבר קרה מספיק פעמים...

-          * ענייני סוגי מזון שאני כן/ לא יכולה לאכול, שדורשים הערכות מיוחדת שונה ממה שמגישים בריטריט

-          * צורך לקבל הזנה מה'מאמה' (תוספת ההזנה שאני מקבלת בלילות דרך הווריד) כי ששה ימים בלי זה יותר מדי. מצד שני, הלינה היא בחדרים משותפים עם זרים (ליתר דיוק, זרות). ולא שאי אפשר לעשות את זה עם אחרות בחדר, ובכל זאת, זה לא נוח וגורם לי לחשיפה של פרטים אישיים שלא בהכרח בחרתי בה.

-          * אי בהירות לגבי היכולת שלי להסתובב בין החדר שלי, למתחם המדיטציה, לחדר האוכל ולכל מקום אחר במתחם. אם זה דורש הרבה הליכה (וכמובן, המילה 'הרבה' היא בעלת משמעות סוביקטיבית) – זה יכול ליצור קושי, שאפשר לעמוד בו – השאלה היא אם אפשר ללכת אותו..

אל מול כל החששות, התבהר לי שזה משהו שאני רוצה, והרצון התחלק לשניים-

האחד, רצון לקחת חלק בקורס כזה, באורך כזה, שכבר זמן רב אני שומעת עליו מחברים וכבר זמן רב מסקרן אותי והנה זמן שיש לי שבוע חופש שמאפשר + מזג אוויר אידיאלי לעניין.

השני, רצון להתגבר על פחד וחשש, להתגבר על מגבלות, שכן- הן מגבילות, אך לא חייבות לחסום. רצון למצוא את הדרך להפוך את המסובך לאפשרי ורצון לגלות שזה פחות מסובך מאשר כשזה משורטט ו"מסופר" בראש שלי.

ואכן – זה היה פחות מסובך. זה דרש הערכות, וקצת התארגנות עודפת, אבל ההערכות בפועל הייתה הרבה יותר פשוטה מאשר ההערכות בראש. כשהדברים נפתרים שם, השאר נוטה למצוא דרך להיפתר. וזוהי אמת ששווה לזכור לקראת הרפתקאות באות..

מארגני הריטריט באו מאד לקראתי- הצליחו למצוא חדר שאוכל להיות בו לבד, כך שפרטיותי נשמרה; במטבח הכינו לי את הפסטה שהייתי צריכה; במהלך היום דאגתי לשמור על עצמי ואם הייתי עייפה 'דילגתי' על ישיבה בלי התלבטות או רגשות אשמה; חלק ממדיטציות ההליכה היו בשבילי מדיטציות ישיבה על כסא והתבוננות בנוף;

בקיצור – הסתדרתי.

בסופו של דבר, קצב ההתנהלות בריטריט היה בדיוק הקצב הטבעי שלי. כשהלכתי על השביל לאט לאט ובעדינות, לא הייתי שונה מהרוב. בזמן אחר הם כנראה היו צועדים שם בקצב משולש, אבל במהלך הריטריט ההליכה שלי ב'רגיל שלי' הייתה מותאמת.

גיליתי שמבחינת "בשלות" הייתי מוכנה לריטריט כזה כבר זמן רב. שתיקה של ששה ימים באה לי באופן טבעי, כמו גם הזמן הרב שהושקע בהתבוננות, ובנוכחות.

באמת – פשוט הייתי. שום דבר לא היה משנה מעבר למתרחש באותו רגע.

עכשיו אני במדיטציה. עכשיו יש הרצאה של מורה. עכשיו אני הולכת להתקלח. כל דבר בפני עצמו שימח אותי והיה רק אותו. ואותי.

מה שנדמה בהתחלה כמעשה 'אמיץ' היה כל כך טבעי. והימים עברו בלי שום תחושה של "מתי ייגמר".

לא הייתי מגדירה זאת כ-"הזמן טס". כל יום היו בו החוויות שלו, המשמעויות שלו והמקום שלו. ובו בזמן בחוויה הכוללת, הרגשתי שיכולתי להישאר בקלות עוד כמה ימים...

אבל כמו כל דבר, גם הריטריט חלף ועבר, ומה שנותר, כרגיל, זה לקוות שיישאר בתוכי מעט מהשקט, מנה מהכרת התודה שהייתה בי (על עצם ההזדמנות והאפשרות לנסוע, ועל האופן בו נתמכתי על ידי המורים והצוות), חלק מהיכולת להיות בתשומת לב... משהו מהחוויה.

מצד אחד, כשחזרתי הביתה השגרה וההרגלים חזרו "לשלוט" במהירות מדהימה. מצד שני, אני מכירה בחשיבות זריעת זרעים שאחר כך צומחים ונושאים פרי, ומזכירה לעצמי באמונה- שמשהו תמיד נשאר ונבנה והולך ונבנה מבפנים.

ומעבר לכל, המימוש של משהו שמפחיד, שמעורר חשש אך גם התלהבות, הוא חוויה מעצימה ומחזקת. צדק מי שהמליץ: 'עשי כל יום משהו שמפחיד אותך' (רלוונטי גם לגברים..).

אז כך עבר לו חודש, כך התחילה שנה.

ולמרות שכבר החגים מאחורינו, אסתכן באיחול שבטח יהיה הראשון לשנה זו- שתהיה לנו שנה של התנסות והתגברות על פחדים..  

ברכה לשנה חדשה

שנה חדשה היא זמן להתחדש, להניח מאחור את מה שהיה ולהשיל שקים מכבידים מהכתפיים. להתנקות, להתבונן בעיניים חדשות.

כך לפחות הייתי רוצה לחשוב, זהו הייצוג הסמלי בשבילי לראש השנה ולכן לרוב אני משתדלת להקדיש לו זמן ואוהבת "להתכונן" להתחדשות.

השנה אני לא מסונכרנת עם הזמנים, השנה מסתיימת מהר מדי וראש השנה- שמכניס את השנה החדשה- תופס אותי לא מוכנה, כמו אורח שהקדים בכמה שעות טובות למסיבה וכל הבית עוד מלא בלגן של הכנות ולכלוך שצריך לנקות.

התקופה האחרונה מאד מאתגרת. ובניסוח פחות דיפלומטי – קשה לסחוב. בחודש האחרון שוב אושפזתי לשבוע (פעם רביעית. תזכורת כללית- בעיה של דלקות חוזרות במעי הגס) במהלך האשפוז נערך דיון מומחים במצבי (כן, עשו לי את הכבוד..), הגיעו למסקנה סופית שפתרון של ניתוח אינו מתאים למצבי השברירי הכללי ולכן הטיפול היחיד שנותר הוא אנטיביוטיקה, כשכל פעם מנסים אחת יותר חזקה וליותר זמן. בתקווה שזה יעכב את ההתקפה הבאה. הפחד המרכזי בדלקות כאלו הוא שייווצר נקב במעי ואז יישפכו חומרים לחלל הבטן שיגרמו לזיהום כללי, ומשם לא ברור איך חוזרים.

שאלות בסגנון  למה זה קורה? למה בתדירות כזו? האם זה קשור לסרטן וכו' נותרות – כרגיל – ללא מענה. כבשתי גם את המחלקה הכירורגית בדגלי 'לא בסטטיסטיקה' / 'אנחנו לא יודעים'.

מסע הכיבוש ממשיך..

מצב כזה שוב מכניס פרופורציות חדשות למונח 'אי וודאות'. ובאופן הפוך, ודי מזיק, כל "סבב" של דלקת מייצר חיזוק של וודאות להנחה שעוד תבוא אחת אחריה.

ובין אשפוז לאשפוז, מנסה לאסוף את עצמי מחדש, להתארגן על היומיום, להתאפס. להתחבר למקומות שנקטעו שוב.

בתוך כל הכאוס הזה, דופקת לה בדלת השנה החדשה. אני דוחקת בה שתלך ותחזור קצת אחר כך, שתתן לי קצת זמן, אולי בכל זאת אוכל להשאיר את סאגת דלקות המעיים בשנה הקודמת. לכלול אותה ב'קללותיה' של תשע"ג. ולא רק את הדלקות אני רוצה להשאיר שם.

 בזמן שהשנה החדשה דופקת בדלת, ביטוח לאומי דופקים בחלוני- בודקים שוב ושוב את זכאותי לסיוע, לוקחים בחזרה כספים שנתנו – וגם מולם צריך להתמודד. בחלון השני דופקות הבדיקות השונות שצריך לעשות בתדירות די גבוהה, וכל הבירוקרטיות שנגררות לפניהן ואחריהן.  

ולסיום אי אפשר לשכוח את האורחים הקבועים, שמרעישים מהמרתף ומנסים להשתחל למסיבה, אלו הם כל הקולות והמחשבות והחששות סביב המציאות המתרחשת (מה יהיה? איך אני מתקדמת מכאן? איך אני מנהלת חיים/ עבודה/ כיוון? ומה אם יקרה ככה? ומה אם זה לא יקרה ככה?). אותם מכרים ידועים, לכולנו יש כאלו. אליהם אני משתדלת לנשום, מנסה להתבונן בהם, לקבל את קיומם אך לא לתת להם כוח שאינו מגיע להם. לראות אותם כמו שהם- מחשבות – יצירת הדמיון שלי שאין לה ממשות. וההשתדלות שלי מסייעת, ובכל זאת, אורחי המרתף הם שועלים זקנים ושואבי אנרגיה.

כמו שניתן להבין, השנה החדשה תופסת אותי בזמן לא מוצלח לאירוח. אבל הזמן לא שואל אותי באיזה קצב לעבור. הפנטזיה להשאיר את כל ה"איכס" מאחור ולפתוח הכל נקי כנראה לא תתקיים השנה.

ביני לבין עצמי, אני יודעת שזה לא באמת אפשרי באף שנה. אני יודעת גם שלכל אחד מאיתנו נוקשים בחלון הרבה אורחים שלאו דווקא הזמנו, והם לא מאלו שמבררים מתי נוח לנו שהם "ייקפצו".

כנראה שהדרך היא לעבור לאירוח קצת יותר א-פורמאלי; כנראה שאני נדרשת, שוב, לקבל את מה שיש ולהיות מארחת פחות פדנטית שאצלה הכל מוכן ומתוקתק שעתיים לפני בוא האורחים. לקבל את זה שאין נקי לגמרי, דף לבן לחלוטין, והשקים על הכתפיים יעברו יחד איתי גם לתשע"ד.

ואם כבר עוברים למשהו פחות פורמאלי, עולה בדעתי שמתבקש להעביר את המסיבה לחצר... שם פתוח ויש אוויר, משם יכולה להיכנס אנרגיה חדשה – שתבוא מאורחים אחרים מיטיבים יותר. שם יש אור ואולי נוסיף קצת מוסיקה. שם אפשר לראות יותר טוב גם את כל נקודות האושר שהן מנת חלקי, ואותן לא הייתי משחררת במעבר מתשע"ג לתשע"ד.

ואיכשהו, אצלי, הנקודות האלו תמיד קשורות לאותם בסיסים-

לאנשים – לקרבה ולעוצמה שאפשר לחוש מאהבה אמיתית, נדיבות ורצון להיטיב

לטבע – ליופי, לפשטות, לצבעים ולטבעיות שיש בטבע. לשילוב של העדינות והעוצמה שבו.

לאמונה ולנוכחות– אמונה בסיסית ש'הכל בסדר' והדברים זורמים בסדר מתוך הסתכלות על הרגע הנוכחי ומתוך נוכחות בהווה. 

הנקודה השלישית היא תמיד בחזקת דורשת חיזוק, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף...

כותבת החוצה על מקורות הכוח, ובעצם מפנה את הדברים פנימה.

בכדי להזכיר לעצמי.

בכדי להתפייס עם ערב החג הזה ולהגיע קצת יותר מחויכת למפגש עם השנה החדשה...

ואולי יש עוד אחרים שרוצים להתפייס להם – עם הזמנים, עם אנשים, עם עצמם...

בסיום מילים אלו, אני רוצה לאחל לכולכם להיכנס לשנה החדשה בתשומת לב, מתוך מקום של חיבור לנקודות האושר שלכם. אם הן כרגע מתחבאות, אז לעצור ולחפש אותן, לזכור ולהזכיר אותן.

מאחלת לכולנו להצליח לקבל ככל האפשר גם את השקים שעדיין מצטרפים אלינו השנה, ולמצוא את האמונה שגם אם הם לא נעלמים ב'פוף' של קסם, הם יצליחו להצטמצם ולהתפוגג במהלך תשע"ד.

מאחלת שנצליח לחוש אהבה – לעצמנו, לאחרים ולקיום בכלל – שנצליח להתקרב לטבע ולהתחזק מהאנרגיות שלו – ושנצליח להיות במלואנו.

שנה טובה.