יום ראשון, 9 בפברואר 2014

מפלצות יוצאות לאור

בפוסט הקודם  סיפרתי על ביופסיה שהייתי צריכה לעבור, שנאלצה להידחות ברגע האחרון. אז הזמן עבר כפי שהוא עובר, והיא הגיעה בסוף- שבועיים אחרי התכנון המקורי (למי שרוצה להזכר בפוסט 'שני מעילים דוקטורט ותקווה' - http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2013_12_01_archive.html)

ואפילו מצאתי הסבר לשאלה- מדוע היקום "ארגן" דחייה כששלח מקרה חירום שנכנס בתור שלי. במהלך השבועיים שחלפו הסתבר שהתכנון היה לעשות לי ביופסיה מהחזה, ואילו אני התעקשתי שזה צריך להיות מהצוואר.

לו היה מתבצע ההליך בתאריך המקורי, הוא כנראה היה מתבצע מהחזה והיה קצת מורכב. ההתעקשות שלי השתלמה כי כשזה מהצוואר מדובר בהליך לא נורא, שגם כמעט ולא דורש החלמה. (אין כמו הסבר קוסמי טוב לתהפוכות המציאות).

ובכל זאת, על אף היותו הליך פשוט "אובייקטיבית", החוויה לא הייתה פשוטה בשבילי. היות וזו הייתה הרדמה מקומית בלבד, יכולתי לחוש כל מיני תחושות מוזרות ולא נעימות. במקביל, יכולתי לשמוע את שיחות הרופאים, שבהתלהבות גוברת דלו בלוטות לימפה נגועות מהצוואר שלי, אותן הם שאבו עם מזרק.
אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי יכולה לחשוב שהם משחקים באיזשהו משחק מחשב וכל פעם מכוונים ("קצת ימינה, תבואי מלמטה.."), "יורים", ואז מעודדים עצמם בשביעות רצון ("תפסנו אחד טוב, יש הרבה חומר.."). 

הייתי עסוקה מאד בלהתרכז בנשימה, בלעודד את עצמי ובלהתאמץ להיות גיבורה. אבל אי אפשר לומר שהילדה שבתוכי הייתה מרוצה. היא לא רצתה להיות שם ולא רצתה להיות גיבורה, אלא רק לבכות ולהתמרד ולדרוש שיעזבו אותה.

היא לא עשתה את זה. היא הושתקה והתבקשה להתנהג יפה. והיא הקשיבה (כמובן), אבל לא אהבה את זה. ועל אף שהיא מכירה את חווית ההשתקה מהעבר, הפעם היא לא נשארה דוממת, וחזרה להזכיר לי שמדיניות ההשתקה לא ממש מקובלת עליה.היא בחרה להזכיר את זה על ידי שיתוף פעולה עם הגוף. הגוף, יודע להבהיר את עצמו ביתר שאת כשמתעלמים ממנו:

כמה ימים אחרי שהביופסיה עברה, ועל פניו, נשכחה, פיתחתי כאב ראש שמיאן לעזוב במשך מספר ימים. לא הבנתי מאיפה זה בא, ומה לעשות כדי שזה יעבור. ואז הגעתי לטיפול שלי אצל ניר (אסתרמן - http://www.nirest.co.il/), ואמרתי לו שהוא חייב לעזור לי. הוא שאל, ואני סיפרתי לו את החוויה של הביופסיה, אותה שחזרתי בעצם בפעם הראשונה. עם קצת עזרה נפתח הפרץ, ויצאה כל הג'יפה..
כל המתח והפחד העצור נבכה החוצה (כן, אני יודעת – אין כזה פועל 'נבכה'. המצאתי.). הילדה שבתוכי קיבלה את רשות הדיבור והיא ניצלה אותה כמו שצריך.

הפלא ופלא, לאורך אותו יום הלך ונעלם כאב הראש. כך, כמו שבא.
קיבלתי עוד תזכורת לכך שמה שעושים לו קווץ' ודוחפים פנימה, סופו לצאת החוצה, או להיתקע בפנים ולעשות שם די הרבה נזק... עוד חיזוק להבנה שהדרך להתגבר על פחד היא להסכים לתת לו להיות.

ואחרי כל המתח והבלגן סביב ביצוע הביופסיה, נשאר החלק היותר חשוב שהוא הבדיקות שלצורכן היא נעשתה. 
אז ה"חומר הטוב" שהוציאו רופאיי הנאמנים נשלח לארה"ב, למעבדות שניסו לבדוק מהו המבנה הגנטי של הסרטן הספציפי והמיוחד שלי, בתקווה שאולי ישנה תרופה שפועלת על המוטציות הרלוונטיות אלי, גם אם זו תרופה שבכלל לא מיועדת לסרטן מהסוג שלי (ואולי לא לסרטן בכלל). פלאי הטכנולוגיה מציעים לנו אפשרויות באמת יצירתיות, וזה נהדר שיש הרבה כיוונים לחקור, אבל כבר מראש הוזהרתי שהסיכויים שמשהו ייצא מהבדיקות הללו הוא נמוך מאד.

ובשונה מהנדירות הסטטיסטית שלעיתים אני "בוחרת" להיכלל בתוכה, הפעם הסיכויים התאימו למציאות. לא מצאו כלום. שום דבר. שום תרופה קיימת, שום תרופה בתכנון, גורנישט.

אז זה היה צפוי. וכמעט ושוב השתקתי את הילדה הקטנה שלא מבינה כלום בסטטיסטיקה והגיון, ורק מבינה ש"לא הצליח לנו". ובאסה. מאכזב. אבל אז החלטתי לנסות לשנות כיוון, ולהפסיק להיות בוגרת, ולאפשר לעצמי להצטער.
עדכנתי את ה"הגיונית" שבתוכי שלא יתקבלו משפטים בסגנון: "מה הטעם להתאכזב?.. תתעשתי על עצמך ותעברי הלאה, חבל על האנרגיה השלילית שאת מבזבזת, זה לא שזו הפתעה..".

ואחרי שהתאכזבתי. נגמרה לי האכזבה. וזה עבר הלאה. ודי. כי ככה זה- הכל עובר.

זה שיעור חשוב, ללמוד לתת לרגשות השליליים להיות, באמת להיות שם. ואני רק בתחילת הדרך בעניין הזה. 

הנטייה הטבעית שלי (נטייה די מובנת) היא לא לתת להם ביטוי, קודם כל, כי מאד לא נעים להרגיש אותם. ובטווח הקצר הרבה יותר נעים להזיז אותם הצידה ולהתעסק במשהו אחר.
ואם מעמיקים עוד קצת, אני מגלה בתוכי עוד סיבה להימנע מלשמוע אותם. תמיד יש את החשש שאם אפתח את השסתום ואאפשר יציאה, יגיחו משם מפלצות, כמויות של שליליות שתשתלטנה עליי, ואני אמצא את עצמי מתחבאת מתחת לשמיכה מבלי יכולת להתאושש. יש פחד לגלות שהג'יפה היא אינסופית.

כמענה לחששות הללו,  רצוי להיזכר, שמפלצות גדולות בחושך מתגלות כפחדניות ופרוותיות באור. וגם רגשות שליליים הם לא שד כל כך נוראי כשכבר מזמינים אותם למפגש. אפשר להיות מיודדים, וכשיש קשרי ידידות הם יודעים גם מתי לעזוב. הם ילכו ויתחלפו ברגשות חיוביים ושמחים, ואז כנראה יבואו שוב.. וככה זה.

ולמרות שאני כבר יודעת, מסתבר שצריך להזכיר את זה שוב.
ושוב. 
וכנראה ששוב. 
זה טבעו של שיעור. זו טבעה של למידה.

וכנראה שאני אמשיך ללמוד... וזו ההזדמנות גם לשתף את מי מכם שעשוי להתעניין, או שמכיר מישהו שכזה - במידע על סוף שבוע של מדיטציה, למתמודדים עם כאב ומחלה (וקרוביהם) וכן למתעניינים בנושא. לא צריך נסיון במדיטציה. 
הנושא אולי נשמע מאיים, בדיוק כמו המפלצות בחושך. וכנראה, הכוח של המדיטציה הוא בלהוציא אותן לאור.. 
הרבה מהלמידה שלי נעשתה ונעשית דרך תרגול מדיטציה והכרות עם הרעיונות שמאחוריה. לכן השתתפתי בסוף שבוע כזה בשנה שעברה, ולכן אני מתכוונת ללכת גם השנה, ולכן אני רוצה לספר על זה לאחרים..

סוף השבוע יתקיים בבית אורן בתחילת מרץ (6-8/3/14) ואת כל הפרטים אפשר לקבל באתר של עמותת תובנה: http://tovana.org.il/he/schedule/icalrepeat.detail/2014/03/06/8882/48%7C47/-

מאחלת לנו להיות בלמידה תמיד..

3 תגובות:

  1. רוני יקרה ואהובה
    נפרדנו ממך היום. הדברים שנתת לכולנו, גם דרך הכתיבה שלך כאן, ימשיכו ללוות אותנו, בדיוק כמו שכל כך רצית. בתוך כל הקושי, ואפילו ה"ג'יפה" כדברייך, חיית את החיים במלואם עד הרגע האחרון.
    אוהב. בעז

    השבמחק
  2. לא להאמין. נתקלתי במקרה במודעת האבל של משפחתה, ומיד התחלתי לחפש אם זו רוני שאני הכרתי לפני שנים, בתקופת הדוקטורט שלה. כן, החשש התגשם, זו היא. רוני, דמות עדינה וחכמה, נעימת הליכות וחזקת אופי. צר לי מאד, תנחומים למשפחה שזכתה במתנה קצרת המועד המקסימה הזו.

    השבמחק