יום שישי, 31 במאי 2013

ושוב אתכם.. ושלום עליכם ועלינו על כולנו..

שוב יום שישי, שוב אני כותבת...

שוב אני בבית, כבר שבוע, ומרגישה יותר טוב. חוזרת אט אט לענייני הרגילים – כל יום בודקת את הגבולות שלי מבחינת עייפות, כוחות ואוויר. לשמחתי, כרגע אין כאבים. בדגש על כרגע.
אחרי חוויות החודש האחרון, תשובתי לשאלה "מה שלומך" מחייבת את הרגע הזה בלבד. אין שום הבטחה לגבי מה אענה בעוד שעתיים.

החוויה המרכזית שליוותה את הדלקת האחרונה הייתה הפתאומיות של הופעתה בשיא עוצמתה, וללא שום הכנה מראש או רמז של כאב כזה או אחר. רגע אחד הכל טוב, וברגע הבא התפתלות שבתוך שעות היא "זכייה" בשבוע נופש בבית חולים תל השומר. פעם אחת. ואז עוד פעם..
למה זה בא? למה זה חזר? לאף אחד אין הסבר ברור...

כשאין לנו יכולת לייצר הקשרי סיבה ותוצאה, כשאי אפשר להתכונן מראש או לעשות כל דבר כדי למנוע, הצורך ב'היגיון' מתחיל לייצר מחשבות ורעיונות מיסטיים למיניהם.
לדוגמא – כשכתבתי את הפוסט האחרון – בחלקו הראשון שסיפר על "ההתגברות על הדלקת", זה היה יום שישי. בדיוק לפני שבועיים. האם אני עושה לעצמי 'עין הרע' שבדיוק באותו זמן אני כותבת פוסט נוסף, שמספר ששוב אני מתאוששת וחזרתי לחיים?
בפעם הקודמת, בדיוק בלילה שלאחר כתיבת הפוסט חזרו הכאבים. טעות לעולם חוזרת? ביום שישי לפני שבועיים תכננו ללכת למחרת לים. כאמור, היה שינוי בתכנון והיעד הפך בית החולים.
אז אולי היום לא כדאי לי לתכנן שום דבר למחר – כדי לא לעורר את השדים...
הצד השכלתני שלנו מחייך בהתנשאות לנוכח מחשבות מסוג זה, אבל כשאין במה להיאחז, מחפשים בנרות אחר איזשהו דפוס שיסדר את הכאוס.

ובכל זאת, אני כן כותבת דווקא עכשיו, וכן מקווה לתכנן תוכניות, ומקווה לישון טוב הלילה. מבלי להתעורר מכאבים אמיתיים. ומבלי להתעורר מחרדות על "מה יהיה אם" שהן, בניגוד לכאבים פיזיים, מהוות תוצר המחשבות שלי ואין בהן שום ערך מלבד הסבל המיותר שהן גורמות. הטריק הוא לשים לב שעכשיו אני בתוך הסרט של מחשבת החרדה הזו, לשוחח איתה בנעימות ולומר – "שמעתי אותך, אבל האמת היא שאת לא מקדמת אותי, אז בואי שבי בצד ונוחי...".
דרך אגב, וודאי אוכל לקבל את הסכמת הקהל שחרדות "מה יהיה אם" אינן משהו יוצא דופן או ייחודי לחולי סרטן, כך שהטריק הזה הוא בהחלט להעברה... וכל המרבה הרי זה משובח.

וכנראה, שאם אני מחלקת טיפים וטריקים, אז באמת שחזרתי לעצמי...
ובעצם זו הייתה מטרתו העיקרית של הפוסט הזה. לעדכן שכרגע אני בסדר. כאמור, בדגש על כרגע. בגלל שזה כל כך ארעי נטיתי לחכות עם הכתיבה, אך מספר אנשים שדיברו איתי העירו שזה מידע שרצוי לחלוק. אז חלקתי, ועל הדרך הטפתי לתשומת לב לעצמנו, ולמחשבות שלעיתים אנחנו מרעילים את עצמנו בהן.

ואסיים בברכה-  
מי ייתן ונהיה כולנו חופשיים ממחשבות מעוררות סבל
מי ייתן ונדע תמיד להיות בכאן ועכשיו 

2 comments:

  1. תמיד מרגשת, וכל כך כיף לשמוע את קולך!

    השבמחק
  2. אמן ואמן על ברכותייך

    השבמחק