די, חלאס!

טוב, כבר מזמן אמרתי שלא מבטיחה גן של שושנים.. ונראה שזו תקופה שבה אני לא רואה יותר מדי שושנים. וגם לא וורדים...אני יודעת שהם שם אם אצליח להרים את הראש ולראות אותם, אבל אלו ימים שהאתגר שניצב בפניי, מפיל מאותם פנים לעיתים קרובות מדי את המשקפיים האופטימיות.

מפיל אותי באופן כללי- מותשת מהמאמץ להתרומם כל פעם. ישובה בפינה, רוצה לשים את השמיכה על הראש ולהתחבא, וזהו. בכל סרט יש רגעי שיא ושפל, אז זה הזמן לכל שותפיי למסע להיכנס איתי גם לאן שפחות נעים.

אתחיל בלציין שמבחינה "סרטנית" לא ידוע כרגע על איזושהי התקדמות משמעותית במחלה, בדיקות ההדמיה החצי שנתיות מצפות לי השבוע, ואני מקווה ומתפללת ואפילו די מאמינה שלא תהיינה חדשות מרעישות לכאן או לכאן. זה יספק אותי בהחלט.

עם זאת, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, כשסרטן ברקע, כל מיני בעיות אחרות נוטות יותר לקפוץ עליך, וגם נוטות להיטפל ולאחוז בך מבלי לעזוב. כך אני מרגישה לגבי דלקות המעיים שתוקפות אותי ללא הפסקה.

בדמיון אני רואה חיה רעה שפגשה בי, קפצה והתנפלה עליי, ותופסת אותי במלא העוצמה בכפותיה וציפורניה הארוכות; אני מנסה להשתחרר, נאבקת, נמתחת, מתקפלת ושוב מתנערת, מדברת אליה, בוכה, צועקת, מאיימת, שותקת ללא תנועה בכניעה ופשוט מחכה... אך כלום לא עוזר. היא החליטה להישאר ולהדבק אלי לתמיד.

האפשרות פשוט לקבל אותה, ובחזרה מהדמיון, האפשרות לקבל את הדלקות, כעוד משהו שהוא חלק מהחיים, נראית לי כרגע בלתי נסבלת- למרות האמונה הגדולה שלי בקבלת הדברים כמו שהם. גם התזכורת שלי לעצמי שהכל עובר, מסרבת לחלחל כרגע.

המשמעות של הדלקות הללו היא עצירה של החיים וכל מה שקורה בהם- אולי ליום או ליומיים, או לשבוע או לשבועיים, אולי בבית חולים, אולי בבית. כל פעם זה קצת שונה אבל מאד מאד אותו הדבר.

בכל פעם הפתרון של בית החולים זה להחזיק אותי שם בצום, עם עירוי לווריד של נוזלים ואנטיביוטיקה, ולחכות עד שעובר, ולשחרר אותי עם מנה גדושה של אנטיביוטיקה הביתה. אנטיביוטיקה שמחלישה אותי מבפנים ומבחינת תפקוד, ובחוויה שלי מרעילה אותי לגמרי.

לכן בכל פעם שהכאבים נסבלים והחום נשלט אני מחכה בבית בחסות אקמול ואופטלגין בתקווה שיעבור לבד- וגם זה כבר קרה כמה פעמים.

עובר.     עד ... לפעם.... הבאה....

למה זה קורה? צריך לעשות בדיקה פולשנית משמעותית יותר כדי לברר.

אז למה לא עושים? כי צריך פרק זמן של מספר שבועות להחלמה מהדלקת כדי שאפשר יהיה לבצע את הבדיקה.

אז מה הבעיה לחכות? הבעיה היא שבשלושת החודשים האחרונים לא עברו יותר משבועיים שלושה ללא התקפה חדשה.

מלכוד. רציני. מאד.    

חוסר אונים. רציני. מאד.    

ייאוש. בהתחלה לא רציני. אחר כך קצת יותר, וקצת יותר. עם כל נפילה קצת פחות כוח להתאמץ ולהיכנס חזרה לכל מה שנעצר. עם כל קטיעה, פחות אנרגיות לתאם מחדש את כל הפגישות שכבר ביטלתי. בשביל מה לתאם כשיש סיכוי גבוה שאבטל שוב. בשביל מה להתאמץ לנסות לבנות רצף של משהו – כשברור שהוא גם ככה הולך להיקטע? עוד ועוד דברים שאני רוצה לעשות נראים פחות ופחות ברי ביצוע. תכנון נסיעה לחו"ל נראה מופרך מתמיד. תכנון למחר נראה במידה מסוימת מוגזם.

יש לי הרבה משפטים, מחשבות ורעיונות שיכולים להפריך לי את קו המחשבה המדכא משהו שכרגע מקווקו לי ברחבי התודעה. יש הרבה קווים אחרים שאפשר לצייר, בצורות ובצבעים אחרים. לגבי כמה שעוד אני כן יכולה לעשות, ועל כך שאפשר להאמין שגם לדלקות יימצא פתרון, ושבכל זאת יש ימים מצוינים, ושמחה על התמיכה המשפחתית המדהימה שתמיד נמצאת שם, וחברות ו.. ו...

אבל אני במקום אחר – של להיות קצת בתוך העצב, והתסכול, וגם כעס יש שם ומיאוס – גם זה מותר, ולפעמים אפילו צריך. שומרת את משפטי הנחמה, החכמה וגיוס האנרגיות להמשך. מאמינה שעוד יהיה להם מקום. ועכשיו מקום למשהו אחר. של לצעוק "די, חלאס!!!!".

אני אצעק את זה עוד פעם, בשביל להתאוורר-

די חלאס!!!! מספיק. קצת מנוחה!!!!

ועכשיו – נשימה ארוכה... פנימה והחוצה. ושוב....

אפקט מרפא.

ועכשיו מגיע חלק שהוא בכל זאת אופטימי ומשמח. אפילו שלא התכוונתי הפעם... באמת...

וזהו גם חלק בו אשמח לעזרה בהעברת המידע לכל מי שאתם מכירים וחושבים שזה עשוי להיות לו רלוונטי, ואולי גם לאחרים שזה לא קשור אליהם ישירות אך יכולים גם הם להעביר הלאה והלאה..

במשך תקופה ארוכה אני שואפת לקיים קבוצת מדיטציה (=קבוצת ישיבה) שקהל היעד שלה הוא מתמודדים ומתמודדות עם סרטן (ועם מחלות קשות אחרות) ולקרוביהם.

מה זה קבוצת ישיבה? קבוצה שנפגשת באופן שבועי לתרגול ישיבה במדיטציה ולשיחות בנושאים הקשורים לתחום וכן לשילובו בחיים האישיים של המשתתפים.

אני מאד מאמינה במדיטציה ובכוח שלה לייצר מרכז פנימי יציב שמצליח לעמוד באופן איתן יותר עם סערות החיים. אני מאמינה שהיא מאפשרת לחיות בשלווה גדולה יותר ובאהבה גדולה יותר לחיים. אני גם מאד מאמינה בכוח הקבוצה וביכולת שלה להיות מוקד תמיכה עצום (!!!) לכל אחד (בכל מצב בחיים). אין תחליף לקשר אישי ואנושי, ועל אחת כמה וכמה עם אנשים במצבך, שמסוגלים להבין אותך.

אני מאמינה בדברים האלה לא רק מתוך עולם התיאוריה, אלא מתוך ההתנסות המאד פרטית ואישית שלי. והחיבור בין המדיטציה לקבוצה הוא שילוב מנצח מבחינתי, "למתמודדים" עם החיים בכלל, ולמתמודדים עם מחלה בפרט.

בעקבות החיבור שלי לארגון תובנה (ארגון מרכזי בארץ בתחום המדיטציה) התחברתי לפרויקט ספציפי בתוכו (שמרכזת שמחה יעל פזואלו ששבתה את ליבי) המיועד לקהל המתמודדים עם סרטן ושאר ירקות (רקובים..). בזמנו כתבתי פוסט על סוף השבוע שנערך במסגרתו שתרם לי רבות. מתוך המקום הזה, השאיפה שלי לפתוח קבוצה הפכה למשהו שלקחתי יותר ברצינות, ולאחר תקופת התבשלות והתארגנות זה קורה באמצע החודש הזה. אמנם יש לי חששות, אבל במסגרת לנסות כל דבר והכל הפיך – אני הולכת על זה, ועוד בתקופה המשוגעת הזו, בה תכנון ליום חמישי בעוד שבועיים נראה לי כמו הימור לוטו.

זהו מספיק (חלאס- כבר אמרתי?), החיים גדולים גם מהלוטו וקיבינימאט על הכל ו.. $$%%%@@!!! (ככה מסמנים קללות עסיסיות בלשון דיפלומטית???).

גם זה חלק מהמשחק, להכניס קלפים חדשים בכל מיני הזדמנויות וזמנים – ואולי זה יעשה שינוי גם מבפנים.

אז זה מה שקורה. עכשיו רק חסרים המשתתפים/ות. אז כאמור, אשמח מאד לכל מי שיוכל להפיץ את הקישור הבא:

https://www.facebook.com/events/176142699231910/?

ואחרי כל זה... עוד שאיפה.... עוד נשיפה...

רגע עצירה, ותפילה – כאן ועכשיו..

מי ייתן וכל היצורים החיים יחיו ללא סבל

מי ייתן וכל היצורים החיים ימצאו כוחות להיות במצב כמו שהוא

מי ייתן וכל היצורים החיים ידעו אהבה

רוני