לי זה לא יקרה

לי זה לא יקרה

משפט קטן. 4 מילים. שמסכנות את חיינו. ששומרות על שפיות דעתנו.

יש הרבה דברים שאנחנו עושים כשברור לנו שזה לא טוב בשבילנו.

לאכול "זבל" מלא שמן, לשתות קולה, לעשן, לא לעשות ספורט, לעבוד עד סף ההתמוטטות, לדבר בפלאפון ולטגן את המוח ....

אצלי אישית – זה ההרגל המגונה (באמת!) לדבר בפלאפון בנהיגה.

ומאד ברור לי איך כל פעם שאני בוחרת כן לענות לשיחה זה סכנת חיים. לי ולאחרים. וכשאני חושבת על זה בעודי כותבת אני מרגישה כמו רוצחת בפוטנציאל. ולא בלי סיבה..

אבל הנקודה המרכזית היא שרוב הזמן אני לא עוצרת וחושבת על זה. זה קשה מדי ומכביד מדי לחשוב כל הזמן על כל אסון שעשוי להתרחש. וזה עוד לפני שהפניתי את תשומת לב לאסונות שלא תלויים בי- מלחמות, רעידות אדמה..

מחלות.  

שריפות ענק.

חייהם של אלו מבינינו ש'רגישים' וערניים יותר לכל האסונות והסכנות עשויים להיות הרבה יותר מתישים ומאיימים, ואולי משתקים ומונעים חוויות מרגשות שאפשריות רק בעת לקיחת סיכונים.

ומי ש'מתוכנת' פחות לדאגות הללו, סביר שחרוטה בו איפשהו האמרה "לי זה לא יקרה".

ברמה הבסיסית אני לא אוהבת את המשפט הזה. הוא נתפס אצלי כהנחת יסוד מסירת אחריות, שמתעלמת מהמציאות, משהו careless באופן לא מוצדק. אבל האמת היא, שכנראה שמדובר במנגנון נחוץ לחיים תקינים.

לא אחדש כשאזכיר שהאדם הוא ייצור תאב חיים, הישרדותי, וכמעט בלתי נסבל בעיניו (לפחות בתרבות המערבית..) לחשוב שהוא פגיע, קטן וזמני מאד בעולם. ומצד שני, החיים כל כך מלאי סכנות. אם נעצור ונחשוב על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות כל הזמן, לא יישאר לנו זמן (ובטח שלא כוחות נפש) לשום דבר אחר.

אז איזו ברירה יש – אל מול כל האיומים, חוץ מלהקיף את עצמי במעין בועה תודעתית ולחיות – אפילו לא במודע – עם המנטרה של "לי זה לא יקרה" כהנחת מוצא.

החלק המוזר בכל הסיפור, שאפשר לומר שבסוף, דווקא לי "זה קרה".

באופן יותר מוזר, הייתה בתוכי ידיעה כלשהי, עוד לפני שהמחלה התגלתה, שזה מאד סביר ש"יקרה לי". זו הייתה מעין הסתכלות מפוקחת על סטטיסטיקות ועל ההבנה שבסוף כל אחד מתישהו יחלה או יהיה קרוב ראשוני של מישהו שחולה. ואני מצטערת אם יש כאן אמירה אפוקליפטית. זו המציאות בימינו. יהיה מי שבשלב זה יסתכל כמה פסקאות למעלה ויבין שאני מאלה ש'רגישים' יותר לאסונות, אבל זה דווקא משהו שהתייחסתי אליו בשוויון נפש, ולא מתוך היסטריה או התעסקות בלתי פוסקת בענייני בריאות. זו פשוט הייתה ידיעה כזו. קצת מיסטי...

ואם נמשיך עם הקו המוזר, אחרי כל זאת, רוב הזמן גם אני חיה בתחושת ה"לי זה לא יקרה" – לגבי כל מיני תסריטים מפחידים להמשך. (אמנם לא כל הזמן זוהי תחושתי, אבל על עניין זה אכתוב בפוסט בהמשך).

אבל כאן אני רוצה לשים את האצבע על נקודת קושי אחת בסתירה בין ההבנה הלוגית של כמות הסכנות ובין הבחירות וההרגלים ו'חוסר הזהירות' שלנו בחיים (הביטוי להנחה ש"לי זה לא יקרה"). והקושי הוא סביב הנטייה  ה"להכות על חטא"- כשכבר קורה. התסכול וההאשמה העצמית שנלווים לתהליך. כאן נכנס משפט נוסף ידוע, קצר עוד יותר (2 מילים בלבד..); אמירה מרגיזה כשנאמרת על ידי אחרים, אך מופנמת אצל רבים מאיתנו ואנחנו מפנים אל עצמנו... "אמרתי לך!!!!"  

ומשפט לא פחות "נעים": "ידעתי שזה יקרה..." . ברור שידעתי, או לפחות יכולתי לשער, כי מלכתחילה ידוע שיש הסתברות שמשהו כזה יקרה. זו לא חוכמה כל כך גדולה לדעת..

וכאן השיעור הגדול בעניין האהבה והחמלה העצמית.

באיזו מידה אפשר לקבל את מה שקרה, על כל הכאב והצער, מבלי להוסיף את כאב ההלקאה העצמית. מבלי לחפש איך יכולתי למנוע, מבלי להתחרט ולבכות על חלב שנשפך.

כשקוראים ספרים שעוסקים בריפוי עצמי ובטיפול במרכיב הנפשי כדרך להבראה פיזית מסרטן, יש קווים /תכונות/ התנהגויות משותפות למי שנוטה לחלות, והדגש הוא על היכולת של החולה לעשות שינויים בסיסיים בחיים כדי להבריא (לדוגמא, להתחיל לדאוג לעצמך ולשים עצמך במרכז, לתת ביטוי לרגשות שלך ועוד). הספרים אמורים לתת השראה (והיא בהחלט ניתנת) אך הסכנה הגדולה שאני מצאתי בהם היא הרמיזה על האחריות שהייתה לחולה על עצם כניסתו למצב. זה מסר שהכעיס אותי, בעיקר כי הוא גם גרם לי להתחיל להאשים את עצמי ואפילו להניח שאני הזמנתי את הסרטן ורציתי בו. גם היום זה לפעמים מעורר בי תהייה, כיצד ייתכן שאני מאמינה ביכולתי להשפיע על ההבראה, ובו בזמן טוענת שלא הייתה לי השפעה על הגעת המחלה? לקח לי זמן, ועברתי תהליך של פיתוח החמלה לעצמי, היכולת לפרגן ולהניח למה שהיה. להפסיק להסתכל אחורה ולהתמקד בעיקר בקדימה. לסלוח על כל מיני התנהגויות שהיו ביטוי של "לי זה לא יקרה" ולקבל את המשפט הזה בתור כלי מסייע לחיים עם פחות משקל על הכתפיים. לקבל את זה ש"קרה" ולחיות עם זה.

ועכשיו אני עושה ספין מטורף, ועולה בנקודת המבט לרמת המדינה. גם ברמת המדינה יש כל כך הרבה איומים בכל רגע נתון שיכולים להתממש. כשקולטים את הגודל של זה, אפשר להסתכל בהשתאות ובהכרת תודה על כל יום שעובר שסך הכל התנהל כשורה.

אבל אנחנו פחות שמים לזה לב. כי כאמור, אנחנו משתדלים להדחיק את ההכרה בפגיעות שלנו וגם אם ברמת המדינה יש מי שאחראי לחשוב על כל מה שיקרה ולנסות למנוע, המדינה והאחראים – זה הכל אנשים, שגם אצלם מרכיב בהישרדות הוא "לי זה לא יקרה".

ואז קורה.

ואז קרה.

קרה לנו אסון במדינה ונשרפו לנו שטחים יפיפיים, ונהרגו אנשים.

ומי ציפה שאש כל כך גדולה תפרוץ, ודווקא אז כל גרמי השמיים יהיו "נגדינו" – ויהיה כל כך יבש (ובדצמבר!!), ודווקא אז תהיינה רוחות כל כך חזקות, ודווקא אז....מי תיאר לעצמו..?

אז מי ציפה?... לא תאמינו! כולם ציפו. עכשיו תורם של כל המומחים שהתריעו וניבאו... ואנחנו נשמע על זה בחדשות ובעיתונים... עד שתצא לנו הנשמה.

ויאפשרו לנו לכעוס (התקשורת תעזור) ונמצא את "האשמים" ונעמוד נדהמים מול השאלה- למה נזכרים רק כשקורה האסון, ועוד ועוד מאותה תדהמה – שבינינו – היא כרוניקה כל כך ידועה מראש, שהיא מעייפת עוד לפני שהתחילה.

ותהיתי ביני לבין עצמי, אולי גם כאן נוכל למצוא בתוך עצמנו יותר חמלה ופחות כעס.

לא נפחית מהכאב. והכאב עצום. אבל אולי נוכל לנסות לא ללבות את האש (זה כבר היה לנו מספיק) ובמקום נפנה את האנרגיות לשיקום ולהשתקמות, להתגייס לטובת מי ומה שצריך, להתחזק מתוך סולידריות ולא על ידי קתרזיס של עליהום בחיפוש אחר ראשים שיערפו.

חייבים להפיק לקחים. חייבים לעשות שינויים לעתיד (בדיוק כמו שמציעים הספרים לריפוי מסרטן). 

אבל אולי זה יכול להיות כשברקע אנחנו זוכרים שכולנו בני אדם, וכל אחד מאיתנו, באחריות על חיינו, חוטאים ב- לי זה לא יקרה. וכן, ברור לי שאנשים מסוימים יצטרכו לתת את הדין, כי כשאתה בעל תפקיד זה כבר לא רק החיים שלך אלא גם של אחרים שהפכו תלויים בך. אבל אולי אפשר להיות ב-state of mind אחר מזה שכולנו מכירים בכרוניקה הזו. איזשהו מרכיב נוסף של אנושיות והסתכלות קדימה. של חסד.

ייתכן ש"קל לי לדבר" כי אני לא קרובה של אף הרוג. כי אני לא פוניתי באמצע הלילה מהבית. הפעם, לי זה לא קרה. ייתכן שאני מגזימה בדרישות.

 וייתכן שלא.

והלוואי שיהיה גם קצת אור בחג החנוכה הזה. וכמה ניסים קטנים שיקרו. כן, גם זה קורה.