אנשים ששומעים על מצבי הבריאותי בפעם הראשונה נוטים להיות מאד מופתעים ומתרשמים, מהחיות שלי, מהפעלתנות ומדרך ההתמודדות שלי. מילים כמו גבורה, כוחות ואומץ בולטות מאד. כולם מתפלאים מכמה שאני "חזקה". וכמובן, יש בזה משהו שמאד נעים לשמוע.
פתיחת הבלוג, דרכו התוודעו עוד אנשים לעניין, הובילה לגל תגובות מפרגנות מסוג זה. והתחושה של הגאווה הפנימית הייתה מוכרת.
אבל באופן שלא צפיתי הייתה גם הרגשה אחרת. פתאום היה מבהיל ומאיים לקרוא ולשמוע עד כמה אני חזקה וגיבורה. זה לא היה נשמע בכלל קשור אלי. הפער בין הסופרלטיבים ובין ההרגשה שלי היה גדול ומאד לא נוח.
אני לא גיבורה. ולא עד כדי כך חזקה. ובתקופות מסוימות מאד קשה לי. קשה לי בגלל מצבי הספציפי, וקשה לי בגלל הדברים "הרגילים" בחיים- העומס בעבודה שמציף אותי, (והפער בין הרצוי למצוי בנושא זה), הסדנה שלא הלכה טוב, הרכב שצריך לקנות בגלל התאונה לרכב הישן, הדייט הלא מוצלח וכו'.
קשה עם מחשבות מפחידות בסגנון – מתי יבוא "הבום", מתי תבוא הנפילה וכבר לא יתאפשר לי להיות טרודה ביומיום; ולא קל עם מחשבות על ההפסדים שמצבי אולי גורר (מהאפשרות לטיול מיטבי לכת ועד לדברים הגדולים של החיים כמו הקמת משפחה). קשה להדחיק ומצד שני קשה להיות בזה, ולתת לזה להיות. תמיד קיים החשש- האם לתת למחשבות מקום יוביל אותי לטבוע בזה?
וקשה לדבר על זה. וקשה להיות עם זה לבד.
ואני מפחדת המון. לא מתחשק לי ללכת לשחות כי אני מגלה שקשה לי לנשום. וזה מפחיד. ופתאום יש לי כאב בחזה שמזכיר קצת את התחושה כשהיה לי קריש בראות – וזה מלחיץ. והרופאה בעלת הפרצוף המודאג לא אומרת לי בביקור הפעם שאני נראית טוב, וזה מדאיג. בפעמים קודמות היא תמיד אמרה את זה. אז אולי אני לא נראית כל כך טוב. ואולי זה מרמז על משהו לא טוב...
ומסתבר שעוד מכר של מישהו נפטר מסרטן וזה מאד מדכא, ומעורר את השד שאני מנסה להשאיר כל הזמן בבקבוק. אני יודעת (בראש) שעדיף לשחרר את השד מהבקבוק, להסתכל לו בעיניים וללמוד לחיות איתו בשלום. טוב אולי לא לחיות איתו בשלום, אבל להיות בשלום עם עצמי – איתו. קל להגיד. קשה, קשה מאד לבצע.
אני במסע יומיומי שהולך קדימה ואחורה בדרך לשלום הזה (מזכיר תהליכי שלום אחרים...).
ובמסגרת המסע הזה, אני מנסה להיות באיזון בין הדברים, וזה בורח; ואני מנסה לשים את בריאותי במרכז וזה בורח, ומנסה לאכול בריא וזה מצליח רק בערך, ולהתמיד בשחייה קשה. אני מזכירה לעצמי לקחת בפרופורציה כי מי אם לא אני אמורה להיות ממוקדת במה שחשוב – ובפועל אני לוקחת ללב גם כשאין סיבה. יש עוד דרך ארוכה בין המקום בו אני נמצאת למקום בו אני רוצה (או חושבת שאני רוצה) להיות. ולעיתים שואלת את עצמי: איך יכול להיות שאפילו נבוט כמו מחלה לא מצליח לזרז את קצב ההליכה שלי בדרך הארוכה... ומצד שני, מזכירה לעצמי להסתכל אחורה על החלק במסלול שכבר צעדתי, להתרשם גם מאורכו ולעודד את עצמי ולשמוח. כן.. בתוך כל זה לשמוח.
כבר יצא לי לקרוא כמה וכמה ספרי "מסע" – של אנשים שחלו והחלימו מסרטן, ושל אנשים שגם בלי מחלה עברו מסע של צמיחה. אלו ספרים מעוררי השראה, ובו בזמן תמיד הם מעוררים בי סוג של תרעומת. תמיד חיפשתי את הפירוט של השלבים שהיה קשה, שלא הלך, שהיו נסיגות. הסתכלתי על עצמי מולם ושאלתי את עצמי: "מה דפוק אצלי? איך זה שהם 'התעוררו', השתנו, מצאו את ה'הארה' וכו'.. ורק אצלי הכל קשה, הולך לאט, לפעמים מרגיש בכלל תקוע.
ואז הסתכלתי על שני הפוסטים שכתבתי, וראיתי את הגבורה, את התובנות, את ההשתנות. והרגשתי פתאום שהפכתי להיות בסגנון אותם כותבים. מוזר היה למצוא שם משהו שיצא מתוכי ופתאום מתנכר אלי..חשוב לציין, כל מה שכתבתי היה אותנטי ואני מאמינה בו. אבל כנראה שחלק ממה שכתוב נמצא עדיין בשלב ההתכווננות ופחות בשלב היישום. זה מקום לשאוף אליו אך הוא דורש עבודה יומיומית והנסיגות הן חלק מהספיראלה של ההתפתחות. ולא לספר גם על העבודה העצמית, על הרגשות הפחות נעימים, והקושי – זה לתת תמונה חלקית. מרחיק אותי מהכתיבה של עצמי. אף פעם לא השלמתי עם חלקיות.
חלק נוסף במשוואה הוא הקוראים. ה"קהל". האם אני רוצה 'לבאס' את הקוראים? כמה יתחשק לאנשים לשמוע על קושי וכאב? לרובנו קשה להיחשף לפחדים, לאיומים ולכאבים של מישהו אחר, בעיקר כי זה משפשף את הבקבוק שבו סגור השד שלנו.
האם אני רוצה להכאיב לאחרים? להסתכן בלהרחיק אותם מהבלוג... בלהרחיק אותם ממני?
כולנו – גם אני וגם הסביבה – חיים הרבה יותר טוב עם הגבורה והחוזק. זה מרגיע.
אז זהו, שזה לא ילך. אם זה לא יהיה אני על כל המימדים, באותנטיות, לא תהיה לזה זכות קיום.
בסיפור הזה לא נדלג ונקצר את החלקים הפחות נוחים. אבל כנראה שאני אצא מזה מחוזקת. בתקווה שכך גם כל מי שיצטרף אלי. כל אחד מישיר מבט לפעמים לשדים שלו. וזה מאפיין את הגבורה. גם אם המפגש בשדים כולל צער, בכי וכניעה זמנית לכאב, שעל פניו הם סממני החולשה.
אז המשימה שלי זה להרשות לעצמי להיות גם חלשה- כחלק מהחוזק. ועוד משימה זה להרשות לעצמי להראות את זה החוצה. ולהאמין שזה לא מבריח. אולי זה אפילו.. לא יאומן.. מקרב.
תודה רוני,
השבמחקמרגש מאוד,שולחת הרבה אהבה,
תמר
רוני יקרה
השבמחקתודה על השיתוף. כל פעם מוצאת עצמי נרגשת ונפעמת מכושר הכתיבה שלך, הכוח שבך, המודעות והכנות. שולחת לך אנרגיות מחזקות ומאמינות.
גלית
רוני, כחלק מה-"קהל" אני חייבת להגיד לך שאני מאוד מאוד נרגשת, מאוד מסוקרנת ומאוד שמחה שאת מאפשרת לנו לדעת מה עובר עלייך.
השבמחקתודה תודה תודה וחיבוקים חמים.
עדי.