יום שבת, 15 בינואר 2011

לא על הלחם לבדו




שלשום הייתי בהצגה ששמה 'לא על הלחם לבדו'. השחקנים בהצגה הם חרשים-עיוורים ברמות שונות, וחלקם (בעיקר מי שחרש עיוור מלידה) אילמים. זו בהחלט הייתה חוויה מיוחדת. כביכול שונה ומרוחקת מאד מהעולם שלי- הרואה, השומע, המדבר (ומדבר, ומדבר...).
הייתה בי בתחילה סוג של אי נוחות. שאלתי את עצמי, האם הצגה מסוג זה משרתת את טובתם של שחקניה? האם כך נוצרת קרבה ושותפות בין הצופים ובין קבוצת השחקנים- שמציגים את עולמם, או שאולי דווקא הפוך; אולי זה מייצר חווית זרות – תחושה שבאנו לראות את ה"שונים" / ה"מוזרים", כמו מופע בקרקס...

כשכבר הייתי בתוך ההצגה, הבנתי שבעצם השאלה שהתחבטתי בה הייתה טמונה ההתנשאות וההסתכלות על החבר'ה הללו כעל מסכנים ומוקטנים. כפי שאני לא שואלת את עצמי במה ההצגה בה משחק שחקן הבימה 'משרתת' אותו, כך לא רלוונטית השאלה לגבי השחקנים בת שבע, מארק או שושנה בקבוצת שחקני המרכז 'נא לגעת'. וכמו שבהצגה רגילה החיבור האמיתי הוא במקום בו ההצגה נוגעת בי בחיים האישיים שלי, כך גם בהצגה זו. כי 'לראות' את ההצגה הזו באמת, ו'לשמוע' את המסרים באמת – זה אומר למצוא בה את עצמי.
אז מה מצאתי?

ההצגה מספרת על חלומות, ועל כך שגם לעיוור-חירש יש חלומות ופנטזיות ושאיפות ורצונות.
חלקם יכולים להתממש וחלקם לא. כמו החלומות שלי. כשאני מעיזה בכלל לחלום...
אחד החלומות המרכזיים שהוצגו: לאהבה, לזוגיות, לקשר - היה חלום שיורי (אחד השחקנים) העיז לחלום מבפנים ואפילו להציג החוצה, ואני בטוחה שחיבר ברשת רבת חוטים רבים מאיתנו- היושבים בקהל.

ההצגה מספרת גם על בדידות – על החוויה של להיות סגור בחושך, בשקט, בתוך העולם של עצמי עם כל המחשבות שלי, מבלי יכולת למצוא נחמה מבחוץ. ואת החוויה הזו, אני מכירה.
למרות שאני רואה; למרות שאני שומעת; בסופו של יום, מגיעים הרגעים בהם אני חווה שאני לבד, רק אני ועצמי. והמחשבות שלי. גם אם אני רואה ושומעת סביבי הרבה אנשים. וזה מרגיש כמו על סף התהום. פעמים רבות במצבים כאלו רק רוצים לברוח, להימלט לתוך משהו שיסיט את תשומת הלב, שיעסיק. מפנים את החושים החוצה כדי לא להתעסק במה שבפנים. ופתאום במהלך ההצגה הבנתי, שייתכן שאדם עיוור- חירש צריך להיות הרבה יותר אמיץ ובעל תעצומות מאדם רואה ושומע. מעבר לסיבות הברורות מאליהן וההתמודדויות היומיומיות, נדמה לי, שלעיוור חרש יש יכולת פחותה לברוח מהבדידות. אל עולם של גירויים חיצוניים: לראות טלוויזיה ולשקוע לבהייה טיפשית במשהו שירחיק אותי מעצמי; לברוח לעיסוק עם הפלאפון ברגעים שאני מוקף אנשים ובעצם לבד; להקשיב לשיחות של אחרים ..
זה כאילו מישהו יושיב אותך ויכריח אותך להיות עם עצמך. עם כל הפחדים והרגשות והשדים.
היכולת להישאר בעולם הפנימי שלי ולחוות את כל מה שיש בו זה דבר שכדאי להשקיע בו ולהרגיש אותו. בזמן האחרון אני מתאמנת על כך יותר ויותר. אבל זה לא קל בכלל. תחושת הלבד היא כלל אנושית, זה מעבר לחושים.
ובאותו אופן- הצורך במגע, הקשר והחיבור דרכו ובעזרתו, גם הוא כלל אנושי. ואיציק השחקן סיפר שזה מה ש"מרים אותו מהקרשים". במקרה שלו אין הרבה אפשרויות אחרות לתקשורת. אבל איציק, שתדע, שאני בדיוק כמוך. במגע יש עוצמה של אותנטיות, שהיא מעבר לחושים האחרים. את מה שחשוב באמת אפשר להעביר דרכו.

ההצגה סיפרה גם על תהליך אפיית הלחם. מגע הבצק, ריח המאפה וטעמו; וגם על תחושת הגשם על הפנים, והטפיחה על הכתף שדרכה העביר המתורגמן אל השחקנים את מחיאות הכפיים הנרגשות של הקהל. כל אלו הן חוויות כלל אנושיות, שדורשות משהו מעבר לכלים הרגילים שלנו להתמצאות.

בסוף ההצגה הוזמנו לשוחח עם השחקנים. זו הייתה חוויה לשוחח עם איציק, שבכדי להגיד לו שההצגה ריגשה אותי, הזזתי את האצבע שלו על דף נייר שעליו אותיות כתב ברייל (בשבילו) לצד אותיות א'-ב' (בשבילי). היות ואיציק התחרש בגיל 11 יש לו יכולת כלשהי לדבר, ולכן הוא שאל ואני עניתי על ידי החזקת אצבעו והזזתה מאות לאות. אני שאלתי באותיות – והוא ענה במילים.
וזה היה דיאלוג שמשלב את החושים- ראייה, שמיעה, מגע. ויותר מכל, זה היה דיאלוג שבו שנינו השקענו, נדרשנו לסבלנות ולהקשבה אמיתית, בה כל תשומת הלב מושקעת בצד השני.
כמה יפה. כמה נדיר – כך נדמה – בימינו מפוצלי הקשב ומלאי ההתקפות והמלחמות על תשומת הלב מכל עבר.

יצאתי מההצגה שמחה ועצובה, רואה ושומעת – ותוהה על כל מה שאני לא רואה ולא שומעת, ואיציק דווקא כן.

כשאני בודקת אותה בפרמטרים בהם אני בודקת הצגות הבימה: עד כמה נגעו בי, עד כמה יצאתי חושבת ועד כמה אזכור את החוויה, אני מחייכת בהכרה שהייתי בהצגה טובה. איזה שירות היא עושה לאיציק – אצטרך לשאול אותו.  ההצגה עשתה לי שירות, בכך שהזכירה לי את הערוצים דרכם אפשרי חיבור אמיתי – לאחרים ולעצמי.


2 תגובות:

  1. נשמעת הצגה מרגשת!!!

    השבמחק
  2. אני עוקב אחרי הפוסטים שלך בעניין רב וכל פעם אני נדהם מחדש מיכולת ההתבוננות שלך על העולם ובעיקר מהתעוזה שלך להתבונן פנימה. את מצליחה להשיר מבט ולראות דברים שאנשים בדרך כלל לא רוצים לראות ועושים כל שביכולתם כדי להמנע מהם. בזכות כושר הביטוי שלך הצלחת להעביר לי מסר, שאפשר להתחבר למצוקה שבנו בצורה אוטנטית מבלי להתמוטט, ובזכות החוויה הזו להיות שלמים יותר ולהנות יותר מהחיים האמיתיים, על מורכבותם, שמחוץ לתהומות העצב שבנו.
    מירון

    השבמחק