מה צריך ומה בא לי - ואיך כל זה קשור למובארק...

גם את הפוסט הזה התיישבתי לכתוב קצת "כי צריך". הקול הפנימי שאומר: "נו כבר שלושה שבועות לא כתבת... אם לא תכתבי אנשים יישכחו מזה, לאט לאט זה יתמוסס, אל תוותרי לעצמך.. את מתעצלת...". קול די כעוס, שופט. לא במיוחד ידידותי.

אבל אם לא בא לי, ואם אין לי חשק וזה לא בא טבעי, אז בשביל מה? זה בשבילי או בשביל אחרים? ולמה בכל זאת?

סבתא שלי מספרת על עד כמה זה קשה כשאתה זקן. מספרת על הקושי לקום בבוקר כשאין חשק, ואין יותר מדי בשביל מה. אבל גם מדברת על הכוחות שלה להכריח את עצמה לקום ולקחת את הכדור ולהתחיל את היום. "כי אחרת.." היא אומרת, "אחרת אני אפסיק לקחת כדורים בכלל. ואז, עד שאני אקום... וכבר לא יהיה לי כוח לחתוך את הסלט ולהקפיד לאכול, ואז.. וכבר לא...  ואז אני ארד וארד.." (ככה היא קוראת לזה).

זה התיאור שלה לטיעון המדרון החלקלק. שאם אתה מוותר לעצמך בקטנה, הכל יתפרק.

זו גישה אחת. גישה ששומרת על סבתא שלי באופן מעורר הערצה. היא מקפידה להקפיד על סדר היום, על התזונה (למרות שלטענתה אין לה תאבון כלל) ועל התנהלות קבועה שתשמור אותה מתפקדת. במידה מסוימת, היא משאירה אותה בחיים.

גישת הצריך יכולה להיות מקדמת. ככה התמדתי בדיאטה ושמרתי על המשקל במשך שנים; כך סיימתי לימודים בהצלחה וכך סיימתי דוקטורט. מצד שני, כך נשארתי בחוג בלט במשך 9 שנים (כן, כן- תשע שנים רקדתי בלט- בלי כשרון מיוחד) למרות שאי שם בדרך כבר לא ממש נהניתי.

גישת הצריך משרתת, אבל בשלב מסוים אני הופכת להיות משרתת שלה. זו שיטה שדורשת העסקה של שוטרת פנימית נוקשה, שמוכנה לעבוד שעות ארוכות, כולל שעות נוספות, בנאמנות רבה לתפקיד. בגישה הזו יש הנחת יסוד שאי אפשר לסמוך על עצמי, ש'יצר האדם רע מנעוריו' ולכן אם לא יהיה שוטר, לא יזוז כלום.

גישת ה"בא לי" שואלת שאלה פשוטה: מה בא לי? יש לי חשק, אז אלך על זה, ואם אין לי חשק – אז כנראה שלא. זו הילדה הקטנה, הספונטאנית, שלא חושבת על מחירי טווח ארוך, שנמצאת בהווה, לטוב ולרע – ומה שיהיה יהיה. מאד ייתכן שהיא משיגה פחות במשימות הדורשות עקביות והתמדה. אבל נראה שהיא הרבה יותר נהנית בחיים.. היא מסתכלת בהערכה רבה על הדוקטורט, אבל זה לא בשבילה.

באופן לא מפתיע, אין לי יותר מדי חוויות לספר על הגישה הזו. ניסיתי ליישם אותה כמה פעמים בחיים. בהרבה מהמקרים, השוטרת הפנימית שלי "חתכה את המסיבה" מוקדם, כי היה צריך לקום למחרת לאיזושהי מחויבות. במקרים אחרים השוטרת הייתה שם אחר כך במשפטי "אמרתי לך ש..". נראה שבשלב מסוים למדתי שלהקשיב למה בא לי איכשהו תמיד יוביל אותי בהמשך לרגשות שליליים, והפסקתי להקשיב. הילדה הקטנה התבקשה להשתתק שכן היא כל כולה ייצוג של חוסר אחריות / עצלנות / וויתור עצמי. היה הרבה יותר קל ונגיש לשמוע את שבחי הסביבה על ההישגים.

לא תמיד התשובה הטובה היא לעשות רק מה שבא. אבל החשיבות של הגישה הזו, היא בחיבור ל'אני רוצה'. ההתנגשות האמיתית היא בין מה "אני צריך" / "אני אמורה" ובין מה "אני רוצה". והרצונות הפנימיים העמוקים שלנו – הם מה שנותן כוח, חיות, מוטיבציה, חלומות וחיבור לעצמי.

סיבה לחיות.

הבלבול בין בא לי ובין רוצה, והחשש לרצות משהו שמתנגש עם מה שצריך, הובילו אותי לאורך החיים למדיניות סתימת פיות של חלקים חשובים מאד בעצמי.

And guess what?

"המשטר" הדיקטטורי הזה הצליח במשך שנים רבות.

מה שעבד למובארק במצריים, עבד גם אצלי. אבל כמו במצריים, גם בתוכי, קולות שמושתקים סופם להתעורר ולבטא עצמם – לאו דווקא בצורות הכי בריאות.

במצריים האנשים יוצאים לרחובות. האלימות מתחילה לגאות. לכולם ברור שיש כאן משהו גדול, רק עדיין לא יודעים מה תהיינה ההשלכות.

ואצלי, קשה אפילו לאתר מה התוצאות של ההשתקה הזו. אני מקשרת אותה לשנים של תחושה של "הכל בסדר, הולך לי כל כך טוב בחיים – אז למה אני לא מרוצה"; אני מקשרת אותה לחוויה של חיפוש אינסופי אחר מה החלומות והשאיפות שלי – מבלי יכולת לענות;

האם ניתן לקשר אותה למערכת חיסון מוחלשת שמובילה לגוף "מזמין" מחלות?

גם אצלי ברור לי שיש כאן משהו גדול, ועדיין לא יודעים מה תהיינה ההשלכות.. אבל כשמשהו מתחיל לצעוק, זה קורא ליותר תשומת לב, ולפעמים מתחילים להקשיב. ואני התחלתי להקשיב. התחלתי לעצור, לתת מקום לשאלה "מה בא לי" ולחכות לתשובה. לפעמים אני ממש צריכה להתאמץ כי הגוף/ הנפש שלי לא יודעים לענות (או שיש להם חוסר אמון ביכולת ההקשבה שלי לעצמי...). ויש משהו מאד מספק בלתת לעצמי את מה שבאמת התחשק לי.

ושיעור יותר חשוב שאני לומדת הוא דווקא על המצבים בהם אני לא יכולה לקבל את מה שבא לי. בעבר חלק מתהליך ההשתקה כלל את הטיעון ש"בשביל מה להעסיק את עצמי בשאלה על מה בא לי, אם גם ככה אני לא יכולה לקבל את זה". היום אני מתחילה להבין את החשיבות הגדולה של עצם הידיעה והמתן ביטוי לחשק. וגם את החשיבות של לתת ביטוי לאכזבה על מה שאי אפשר.

זה לא סוף העולם. כנראה שהרבה פחות סוף העולם מהשתקות.

אולי השוטרת הפנימית שלי – כמו מובארק- בתהליכי הדחה; אולי אצלי תהיה יותר סימפטיה והערכה אליה, שבכל זאת לקחה אותי להרבה מקומות טובים ומוצלחים.

אולי לא אזרוק אותה לגמרי, אבל בהחלט צריך לקצץ לה סמכויות

שינויים מרחיקי לכת קורים במצריים. אולי גם אצלי.

בעוד פחות מחודשיים אני יוצאת לחופש כמעט מלא מעבודה. חופש ארוך.

עדיין לא ברור מה אני הולכת לעשות בו. אבל אני מקווה לפתח הקשבה ונכונות לתת מקום לכל מה שיעלה. גם את מה שבסוף אעשה, וגם מה שלא אוכל לקיים (דוגמא טובה מחזירה אותי למצרים..- ממש ממש היה בא לי לנסוע לסיני... וכנראה זה לא יקרה, למרות שאולי פתאום יבוא שלום. ושיביא איתו כבר את משיח שלא בא..)

בתכנון הראשוני של החופש התחלתי להגדיר המון משימות ש"צריך" לעשות בתחום הרפואי / התזונתי/ הנשימתי. השוטרת הפנימית התחפשה לאחות בית חולים עם חזות של מורה ליוגה..

מאז שהסבו לכך את תשומת ליבי, אני מנסה להישאר בחוסר תכנון ולחכות ולהקשיב למה שיבוא.

עוד צעד ועוד צעד בתהליך... the long and winding road...

לא סתם אני קוראת לזה מסע.