זה פוסט שהולך ללכת רחוק. לחשוף דברים שנוגעים כואבים באמת, ודווקא לא בענייני חיים ומוות. לקח לי זמן להחליט לפרסם אותו. לא ברור לי אפילו למה החלטתי שכן. אולי מתוך אמונה באפקט הפרפר (משלוח סיפור קטן מתל אביב, יכול להזיז הרים ביפן.. או אולי לפחות להזיז בתוך ראשים ולבבות).
כנראה שהחלטתי ללכת על זה בעיקר מתוך התפיסה החדשה שאני מאד מתאמצת לממש:
עדיף להתחרט על מה שעשיתי מאשר על מה שלא...
זה פוסט שהולך לשאול שאלות נוקבות - על האפשרות להיות חולת סרטן, שכרגע לא חוזים שיעלם, ובתוך המצב – למצוא קשר, בן זוג, אהבה.
כי מה לעשות, הסרטן הזה תפס אותי "לא מוכנה".. בסטטוס אישי של רווקה. ועכשיו כל בן זוג פוטנציאלי מקבל שניים במחיר אחד- אישה ומחלה, הכל כלול. מי מצטרף לטיסה?
על אף המאמץ להישאר אופטימית, אני מתוודה שבנושא הזה רמת האמונה שלי מחבלת לי בסיכויים, כי אני מראש לא מאמינה שמישהו ירצה להכניס ראש בריא למיטה חולה... תרתי משמע.
ומקור חוסר האמון שלי כואב בפשטותו ובעוצמתו: אני פשוט חושבת על עצמי במצב ההפוך. ואין דרך יפה להגיד את זה; כשאני בוחנת את עצמי וכיצד הייתי נוהגת כ'בריאה', התשובה אינה מאד מהוססת..
לו אני הייתי פוגשת אותי, כנראה הייתי מעדיפה לא לפתח את הקשר. לו מישהו היה מציע לי להכיר בחור מקסים, חכם, מוכשר ורגיש.. ו..גם, מה לעשות, חולה בסרטן שלב 4 עם גרורות, הייתי מוותרת על ההצעה. גם אם היו טורחים להבהיר לי שהוא מאד אופטימי, ושסך הכל מצבו יציב כבר שלוש שנים. מה זה שלוש שנים? אני מחפשת פרטנר לחיים. אז ייתכן שהייתי מרגישה צער, ואפילו אולי קצת רע עם עצמי, אבל בסופו של דבר, למה לי? למה לפתח רגשות כלפי מישהו שתוחלת החיים שלו לא ידועה, אבל בתחזית לא מעודדת, כשאני יכולה למצוא מישהו אחר שגם יהיה חכם ומקסים וגם, איך לומר..- בריא.
בסיסי, לא?
ולא. לא מצאתי דרך ליפות את זה.
"אבל רגע", אני מתווכחת עם עצמי, "מה עם כל הטיעונים הלוגיים לגבי חוסר הוודאות של העולם? מי מבטיח שמישהו בריא היום לא יחלה מחר? או יהפוך נכה לכל החיים בתאונת דרכים, או שיחטוף איזה סיבוב וישתגע? איזו ערובה יש לנו על משהו?"
זה אחלה טיעונים בשביל וויכוח תיאורטי; לא סתם הייתי פעם חלק ממועדון וויכוח (Debating)...
אבל מה לעשות.. זה לא תופס מים כשבאים לבחור עם מי לצאת.
וזוהי רק ההתחלה. כי אם לא נפגשתי עם אף אחד, עוד לא הספקתי להיפגע...
עכשיו נתקדם לשלב הבא, שהרי מי אמר שכל אחד שאצא איתו חייב לקבל את התיק הרפואי שלי עוד לפני/ במהלך הפגישה הראשונה? בואו נניח שהשמטתי את פרט המידע הזה לצורך ההתחלה.
"מחשבה הגיונית" עצמי עונה לי, "למה להציף את הכל לפני שבכלל ברור שיש כאן מישהו ששווה את ההשקעה? יצאתי למספיק דייטים שהסתיימו מספיק בקלות אחרי פעם או פעמיים- גם בלי להכניס עיזים גדולות כמו סרטן".
אבל כאן מגיע המלכוד 22, המעגל הבלתי נפרץ של ביצה ותרנגולת... ולמה?
כי מי יהיה זה שאותו אשתף בפרטים המכבידים (והמשתקים לעיתים)? כנראה שזה יהיה מישהו שסוף סוף מספיק מוצא חן בעיני בכדי שארצה באמת להמשיך את הקשר. ואם הוא כבר מוצא חן בעיני במידה כזו, אז כנראה שממנו יהיה באמת קשה להכיל את הפגיעה במידה והוא יחליט שלא מתאים לו (ומהסיבות שכבר הסברתי לעיל, הסיכוי שזה מה שיחליט גבוה. מאד).
אז אין לי איך לנצח. ככל שיתחיל משהו יותר טוב – יכאב יותר כשהוא ייחתך. יכאב יותר להרגיש איך נדפקתי פעמיים- גם יש לי סרטן, וגם אין לי זוגיות- ואין לדעת מה יגרום שתהיה.
בשלבים מסוימים שכנעתי את עצמי שבין כה וכה אני לא רוצה. אבל גם את השקר העצמי הזה אני לא מעוניינת להחזיק. וכל פעם אני משננת לעצמי – שגם כשהסיכוי נמוך, אם את רוצה איזשהו צ'אנס לזכות בפרס הגדול, את חייבת לעשות את הצעד של לקנות את כרטיס הפיס; למרות שמחירו הוא מחיר רגשי גבוה. ולכן אני חייבת להמשיך לנסות ולמצוא את האדם שכן יוכל להתמודד עם האתגר (ועוד לא נכנסתי לאתגר שהוא אני, שאחרי הנכונות לקבל את הסרטן, צריך להתמודד גם איתו...).
ויש בקרב חברותיי את המחזיקות בשבילי את האמונה, שמזכירות לי שיש הרבה סוגים של אנשים, ולא כל ה'בריאים' נוהגים ובוחרים באופן בו אני הייתי נוהגת במצבם. כן. זה נכון. אך מסייע רק במעט.
מספיק כדי לשמר אמונה מינימאלית ואנרגיה להמשיך לנסות.
חשבתי כמובן גם על האפשרות לחפש מישהו שנמצא במצבי או במצב דומה. ואני לא פוסלת.
אבל אני חייבת להודות שהתחושה סביב חיפוש כזה היא של סחורה סוג ב', שיכולה להתאים רק עם עוד סחורה סוג ב'. כביכול העבירו אותי לעולם ה'אחרים', שחייבים להתמזג רק עם בני מינם. וחוץ מזה, אני לא בדיוק יודעת מה זה אומר בתכל'ס, כי מסתבר שאנשים במצבי לא מסתובבים בכל מקום עם שלטים; נהפוך הוא- לרוב נראה לי שהם די מתחבאים.
אז אחרי שלב השיח המעמיק ביני לבין עצמי... מה בתכל'ס?
בשלב ראשון אני עובדת על שינוי הפרדיגמה ונקודת המבט שמכניסה למעגל של נבואה שלילית שמגשימה את עצמה. אפשר להשתמש במילים אחרות לגמרי כדי לתאר את המצב – וזה ישמע הרבה פחות מסכן וקורבני.
בשלב השני, אני חוזרת ומשננת לעצמי את המנטרה החדשה שלי.. (מי היה מרוכז וזוכר?) – שתמיד מתחרטים יותר על מה שלא ניסינו מאשר על מה שכן – ולכן עדיף לנסות ולהסתכן בפגיעה, מאשר לא לנסות בכלל.
בשלב שלישי, אני מרשה לעצמי גם קצת להצטער ולהתעצב. כי זה באמת עצוב. ואני לא רוצה להתעלם מהעצב ומהכאב. לפחות זה להרגיש. לפחות זה לא להישאר קהה.
ובשלב הרביעי, אני מרשה לעצמי גם לכתוב על זה. וללכת עם מה שיש בתוכי עד הסוף....
בשלב החמישי- אני ממשיכה לחפש אמונה. אה, וגם אהבה.
היי
השבמחקראיתי בסדרה "בקרוב אהבה" התמודדות בדיוק עם נקודה כזו-יחסים בין בריאה לחולה. לא יודעת באמת מה הסיכויים ולא יודעת באמת איך מתמודדים והאם מספרים בהתחלה או בסוף..מה שאני כן יודעת שאני נהנית(לא בטוחה שזו המילה..)לקרוא את הדברים שלך והם מהדהדים לי עוד הרבה זמן אחרי..
תודה.
זה באמת מקרה עצוב אבל תיהיי חזקה! גם אני עברתי את המחלה הנוראית הזאת והחלמתי היום אני בת 20 כ9 שנים אחרי ב"ה...הכרתי מישהו והבנתי שהוא חתך בגלל שהוא גילה את זה אנשים פשוט לא מבינים שעל כל 4 3 חולים ושזה יכול לקרות לכל אחד אני מאוד נפגעתי כי אני לא מצורעת אני עובדת בקרוב מתחילה ללמוד לתואר במשפטים ונראת טוב.! אחרי מה שעברתי אני צריכה לצידי גבר שיעריך יכבד ויפנק אותי הרבה יותר!
השבמחקרוני יקרה,
השבמחקכרגיל אני קורא באיחור. בכל אופן הדברים שכתבת חזקים מאוד.
הכנות שלך, המוכנות לא לייפות ולא לנפות, מאוד מרגשות.
כמה קשה למצוא אהבה, בכל מצב. למצוא בן זוג זה אולי קצת יותר קל, אבל אדם כמוך לא יתפשר על פחות מאהבה (כך אני מתרשם). וזה, כאמור, לא דבר שכיח ממילא, ובטח שלא במצב של מחלה.
לדעתי כל אדם עורג לאהבת אמת. הרבה אולי מדחיקים או שוכחים בשלב מסוים (בעקבות הכניעה ללחצי היומיום, שגם עליהם כתבת כמובן). אבל זה תמיד שם. גם כשחולים. גם כשכבר זקנים מאוד, והרבה פעמים בן הזוג איננו. ואולי דווקא במצבים החשופים הללו, כשהנשמה יותר גלויה, יותר על פני השטח, פחות מכוסה בשטויות של היומיום ושות' - הצורך הזה הופך להיות ברור הרבה יותר. אלא שבמצבים האלה אני גם מבין שזה נהייה יותר קשה למצוא.
יכול להיות שלנשמה מספיק עצם זה שהיא שם, שהיא לא קבורה עמוק, שהיא יכולה לנשום ולהאמין. אבל תענוג גדול אני בטוח שזה לא.
עוד יש לי יותר משנה של בלוגים לקרוא, אז אני מקווה כל העת שדברים השתפרו - גם פיזית וגם רגשית (זוגית). אבל גם מנסה להזכיר לעצמי שזה לא מה שהכי חשוב. כי אם זה היה - אז אם הדברים לא השתפרו האכזבה והייאוש עצומים. אז מסתפק בתקווה ובאמונה. וממשיך ללוות, ממרחק של זמן ומקום.
גידי