פוסט שנכתב בלי לדעת לאן

כבר כמה שבועות שלא כתבתי. התגעגעתי. רציתי לכתוב ודגדג לי באצבעות. רציתי לכתוב ולא יצא.

זו תחושה מוזרה בשבילי. בדרך כלל המילים יוצאות בקלות. וזה אפילו תהליך די מסודר.. יש חוויה שקורית לי, נולד רעיון, יש מסר - ואז פתאום הדפים מתמלאים ביותר מילים ממה שתכננתי.

ובזמן האחרון לא מצליחה להתמקד, שום אמירה לא מחודדת, מין כאוס בראש.

יש חלקי מחשבות, רגש כזה ואחר, משחק מילים שמושך את תשומת ליבי. אבל כשאני פונה לראש שידווח על הדברים בכתב מסתבר שמישהו יצא להפסקה. אין תשובה.

וזו דווקא תקופה מלאת חוויות. קורים לי דברים שמייצרים אצלי תגובה רגשית חזקה. לאו דווקא אירועים קיצוניים או מסעירים יותר מהרגיל, אך איכשהו הם נוגעים בי יותר. יש הרבה יותר רגש בבטן, ואיכשהו העושר הזה הוא ביחס הפוך ליכולת הביטוי.

אבל לפתע מתעוררת בי הבנה...

אולי זה הכי טבעי. אולי כשזה באמת מהבטן, המילים הם כלי שרק יעקר את העוצמה.

ופתאום מתעוררת בי התרגשות קלה..

אולי הדבר אליו אני שואפת ובו השקעתי עבודה עצמית מתחיל לתת את אותותיו: השאיפה למעבר מלחוות את העולם דרך הראש, בכמעט 100% מהמהות שלי, אל חוויה שיש בה גם מהבטן, מהלב, מהאגן – חיבור אל הגוף.

וככל שזה פחות שכלי זה פחות מעובד.

וככל שזה פחות מעובד זה פחות מילולי.

אבל זה גם יותר עוצמתי, עם יותר צלילים וצבעים. האירועים הם אותו דבר, אבל איכשהו יותר.

הנה שוב זה לא מצליח להסביר את עצמו. הנה זה עובר לי מעל הראש כמו ציפור, מאד ברור בבטן אך עילג על הנייר.

זה לא רק אני שבכאוס. התחושה היא שזה כל העולם שלנו על סף הכאוס הזה. זה באוויר..

כאן בארץ מנסים לשמור על שליטה. להפגין יציבות אל מול רוצחים חסרי לב, פיגועים, גראדים ושאר מיני טילים שבאים לנו מכל עבר. עוד אמצעי הגנה ועוד מנגנוני התרעה לעצור את ההפתעה הבאה. אבל פתאום זה נראה לי כמו מאבק עקר, עוד סיבוב עד לפעם הבאה, כשכמה משפטים בין אנשים באיראן יובילו כמשק כנפי הפרפר לטילים אי שם במועצה אזורית זו או אחרת. וגם בפעם הבאה פרשנינו לענייני 'אני ארגיע אתכם כי אני יכול לנבא את העתיד' יסביר מה יהיו הצעדים הבאים של כל הנוגעים לדבר.

בעולם הערבי שסביבנו, אנחנו בתוך תקופה שתיכתב בהמשך בספרי ההיסטוריה. עוד לא ברור מה ייכתב שם. אבל בתור מתבוננת מהצד זה ממש מרגיש כמו גל חסר שליטה ששוטף את האנשים, עוצמה אינסופית אנושית שמתפזרת לכל עבר, שגם אותה קשה באמת להסביר במילים.

ועם כל הכבוד לתהליכים של בני אדם, הטבע שוב הוכיח לנו כמה מגוחכים הניסיונות שלנו להרגיש שולטים בעולם. כאן מרחוק אנחנו מסתכלים על המסך בתדהמה, ולמי שנמצא כעת ביפן העולם אף פעם לא יהיה מה שהיה רק לפני שבועיים. גל עצום של אנרגיה בא וסחף איתו מציאות ובנייה של שנים על שנים. במספר דקות קרסו הגנות – מנטאליות ופיזיות - של אלפים רבים של אנשים. אנשים שבכוח ההכחשה שיש לכולנו האמינו שיש סדר בחיים שלהם.

כל האירועים הללו נחווים במשקפיים שלנו כרעים ומזיקים. ולא במקרה. איך אפשר אחרת?

אך האם הם מיותרים? האם אנחנו יודעים מה ההשלכות של כל קובית דומינו שנופלת ומפילה את זו שאחריה?

את ההבנות לרצף של הדברים, לדרך שנבנתה ומה ההיגיון הפנימי שבה – יודעים רק לפעמים, וכמעט תמיד בדיעבד.

יש כאוס. כאוס בעולם. כאוס באוויר. כאוס בראש שלי.

ערב רב של תחושות שרצות לי בגוף אך לא רוצות להתארגן לפוסט מסודר, קוהרנטי, בשליטה.

אז במקום להלחם בזה ולנסות לארגן את זה, החלטתי לתת לזה להיות. ולתת גם לפוסט כזה להיוולד. לפעמים לא ברור לאן זה ילך ומה בדיוק הפואנטה, אבל יש משהו בתוכך שיודע שלדרך הזו יש הגיון פנימי ששווה לתת לו להתקדם גם בלי שתביני. זה כנראה נכון לגבי פוסטים. אולי זה נכון לגבי החיים בכלל..