מילה טובה

ביום חמישי האחרון הייתי בבדיקת מעקב בבית החולים.

להיט. –

אם לדייק, עברתי אולטרסאונד למעקב אחר מצב בלוטות הלימפה הנגועות (=גרורות) באזור הצוואר. בילוי מפוקפק לכל הדעות, שכולל התכוננות לכל מצב – סיכוי סביר שהמצב יציב, וסיכויים קטנים שמשהו החמיר או השתפר. ובכל זאת, גם "סיכויים קטנים" הם מקור לתקווה + מתח.

הדובדבן שבקצפת הוא כמובן החוויה בבית החולים, שכוללת לרוב המתנה מעיקה.

הפעם הוכנתי מראש להגיע עם הרבה סבלנות כי צפוי עומס הנובע מהשביתה. זה כמו לשמוע את החזאי מעדכן שמחר יהיה חם במיוחד, כשאנחנו באמצע יולי. יותר חם מעצם זה שאמצע יולי?? יותר סבלנות מעצם זה שנכנסתי לבית החולים???

שביתת הרופאים. נקודה כואבת..

קטונתי מלנקוט עמדה לגבי כל סעיף שנוי במחלוקת בהסכם, אבל אני כן יכולה להעיד בתור אחת מאלו שהשפעות השביתה הן "על גבי" – שאכן, יש מחסור מאד גדול בהכל, וכיום כמות העומס בהחלט פוגעת ישירות בבריאות של אנשים: עומס באשפוז, עומס במרפאות וגם בהמתנה לתאריך לתור הקרוב.

אחת הסיבות שהשביתה מתארכת עד כדי כך היא, שהגורמים שמשפיעים- בעלי הכסף (ומכאן, בעלי הכוח) כבר מזמן לא התקרבו לשירותי הרפואה הציבוריים והכל אצלם פרטי. ושם אכן- תקבל את הרופא הטוב, בזמן סביר מאד, עם יחס אישי ובלי בירוקרטיה. ואם עושים שיקול כלכלי גרידא, בעשירונים העליונים הערך הכספי של שעות העבודה שמבוזבזות לבדיקה, שקול ואף גדול מעלות התשלום לרופא הפרטי.

ולא, זה לא כי רופאים פרטיים גובים מעט, אלא זה מבהיר כמה זמן מושקע בעניין במקרה של מי שאין לו. ועוד לא הכנסתי כאן את הערכים המוספים של הטיפול הפרטי: הנוחות, איכות השירות, איכות המכשור ובעיקר, איכות ההרגשה.

אז אצלי ערך שעת העבודה עדיין דורשת טיפוח, ובינתיים יצאתי לדרכי לבדיקה, כשבאמתחתי מאגרי סבלנות שהצלחתי לגייס. שילבתי אותה בסבלנות הבסיסית המוגדלת שפיתחתי למצבי המתנה בתור, במיוחד במקומות "מועדים לפורענות" כמו בית חולים.

הגעתי לאזור חדר הבדיקה לאחר הערכה של המזכירה שיהיה איחור של שעה.

גיליתי שמישהי מחכה כבר שעתיים ולא נכנסה. מיד נפסלה המזכירה בתור מקור מהימן.

בנוסף, הבחנתי שהרופאה, דר' כהן, יוצאת מהחדר וחוזרת כל כמה דקות. התנהגות מוזרה, אך בסיוע משפט אחד של ממתינות שונות "פיענחתי" את התעלומה: בנוסף לכל המוזמנים לאותו יום, הוזמנו עוד אנשים שלא התקבלו בימים הקודמים של השביתה, והיא מקבלת מטופלים בשני חדרים במקביל. כלומר, בזמן שאחת מתארגנת ומתפשטת בחדר אחד, היא עושה את הבדיקה לאחרת בחדר השני, וכו' וכו' – סרט נע ב-fast forward. וכך היא עוברת בין החדרים יחד עם העוזרת שלה - ויויאן (שהתגלתה כאשת מפתח בענייני סדר התור).

דר' כהן מתזזת וחוזרת ללא הפסקה במשך שעות. עוד צילום, עוד בדיקה, עוד מעקב... ובחזרה.

ויויאן, שהולכת אחריה, עונה לכל אחת מתי תורה, מתנצלת, מחייכת. שומרת על קור רוח.

בשלב מסוים אני מפסיקה לחשוב על עצמי ועסוקה בהן- הוזמנתי ל17:40 ועכשיו כבר קרוב ל-19:00. מילא אני, אבל ממתי הן כאן, ועד מתי הן עוד תהיינה? איזה מחיר הן משלמות על השביתה הזו..

ככל שעבר הזמן הייתי קצת יותר "על קוצים". כמובן גם, שקבוצת נשים שכולן מחכות קרוב לשעתיים, או שיודעות שעוד צפויה להן המתנה שכזו, יכולה להיכנס למירמור קבוצתי שהוא סוג של פצצת זמן.

אך נשארתי יחסית מאופקת, סובלנית. וכך גם אלו שלידי. אחת לפרק זמן מישהי מלמלה שזה מטורף מה שהולך כאן, אבל שהרופאה עוד יותר מסכנה מאיתנו. איכשהו – אי אפשר היה לכעוס. היה אפקט "מנטרל כעס" בחיוך ובשלוות הנפש של דר' כהן, משהו בהליכה האסרטיבית אך הרגועה, שמבהירה שהכל תחת שליטה, וכולנו נלך היום הביתה – עם תשובה ביד. היה בהתנהגות שלה משהו מהפנט. אי אפשר לומר שהיינו מרוצות. אך אולי הפכנו מעריצות.

סוף כל סוף, ב19:45 (!) הגיע תורי...

דר' כהן נכנסה, כולה מחויכת. זכרה אותי מלפני שלושה חודשים.

מבחינה שאני צרודה, ואומרת- "זה כנראה המיתר" (מיתר הקול הימני שלי שגם בפעם הקודמת משך את תשומת ליבה.. ).

אין כמו משפט אחד מהסוג הזה, שמבהיר שאני לא עוד תיק, שהיא יודעת מי אני ומה הסיפור הייחודי שלי. שהיא תבדוק אותי כמו שצריך.

היא מחליפה משפט עם ויויאן שמציינת את הבחורות הלחוצות בחוץ.

"נו, זה לא נורא, כמה עוד נשאר, עשר בנות?"

"שמונה" עונה לה ויויאן, עייפה אך מרוצה.

"זה הכל?... נו יופי" היא מחייכת (תזכורת- שיחה זו מתנהלת קרוב לשמונה בערב!).

ואז אנחנו עוברות לבדיקה.. בדרך היא שואלת לשלומי, ומה בעצם הטיפול בי כרגע.

היא משווה לבדיקה הקודמת, ומסכמת שאין שינוי. מעודדת אותי שזו תוצאה טובה, שמצב יציב זה חשוב. משבחת את ההתמודדות שלי. 

אני קצת בהקלה, קצת באכזבה, אומרת שכמובן, התקווה שלי היא לשיפור.

כמובן..

כן נכון, יש עוד שמונה בנות בתור. אך היא בחרה להשקיע עוד 30-60 שניות בלראות גם את האדם שמולה.

אין לי מושג איך מתמחרים את הדקה הזו, שכלל לא הייתה "רפואית".

זמן הוא לא כסף, ועלותו משתנה. ולפעמים אי אפשר בכלל לקנות אותו.

האמת שבאותו ערב איחרתי למפגש חשוב שהתחיל ב-20:00.

הגעתי אליו רק ב- 20:30, עם הרבה צער על האיחור.

אבל לא היה בי כעס. להיפך. הייתה בי תחושת הוקרה, אמפתיה ואמונה בטוב.

אולי זה נשמע קיצוני, אבל כך באמת הרגשתי.

קיבלתי הוכחה נוספת לטענה שהחוויה היא רק בחלקה תוצר של המצב האובייקטיבי (שבינינו- היה מצב חרבנה לכל הנוגעים לדבר).

דר' כהן הייתה סוג של מנהיגה. היא עיצבה את הלך הרוח של כל מי שהיה סביבה, בזכות התנהגותה, דבריה – ובעיקר דרך מה ששידרה.

חשוב לזכור גם חוויות כאלו. בסביבה כמו בית חולים ציבורי, בו יש כל כך הרבה פוטנציאל למתח, חרדה, מירמור וכעס, אפשר גם אחרת.

כשכתבתי על רופאים ושירותי הרפואה בבלוג הזה בעבר – לא חסכתי שבטי. יש משהו מנחם בלהתלונן.

אבל כיף לי לכתוב גם על מה שטוב. הרבה יותר כיף משחשבתי...

האירוע כולו היה תזכורת משמעותית להשפעה שיש לנו רק מעצם האופן בו אנו מגיבים למצב החיצוני.

עכשיו נותר לי למצוא את דר' כהן כדי לשלוח לה link לפוסט. ושתעביר גם לוויויאן..

-