דיאטות

המשכים מפוסט שעבר...

לפני הפוסט של היום, רוצה לשתף את כל מי שקרא את הפוסט האחרון - מילה טובה - שהצלחתי להשיג את כתובת המייל של דר' כהן ואף לשלוח לה קישור, לבלוג ולפוסט שכתבתי עליה, ושפורסם גם בNRG (אם כי שם היא נקראת 'דר' לוי', שכן לא הייתי בטוחה מהי גישתה לפרסום - מי שמעוניין: http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/255/348.html).
קיבלתי תגובה מאד חמה ממנה, וכן מהבן שלה (!) שהפרגון שלו לאמו היה מרגש (אפשר לקרוא בתגובות לפוסט 'מילה טובה' כאן בבלוג).
אז המסקנה הסופית - שווה לפרגן, ובמיוחד כשיש על מה.

ובמעבר חד...

דיאטות


בכיתה י"א הלכתי בפעם הראשונה לדיאטנית. דיאטנית של קופת חולים. במטרה להוריד במשקל. פגשתי את יעל. אשה מבוגרת וקצת מקומטת, אבל שמורה ורזה כמובן, נחמדה אך אסרטיבית. התאים לה להיות דיאטנית. נעימה, אך כזו שתשמחי לא לאכזב אותה כשאת עולה על המשקל במיוחד אם את מהאוהבים לרצות).

הייתי נערה נמוכה וקצת מלאה. אבל אם הרבה מודעות לקצת 'מלאות' הזו.

בכיתה י"א זה כבר היה טבוע בי היות שמגיל 4 הייתי בחוג באלט, ומגיל מאד צעיר המורה התייחסה לנושא המשקל כמשהו שצריך לשמור עליו. אמנם בתחילת הדרך האמירות/ עקיצות שלה לא הופנו אליי, ובכל זאת, המסר הכללי היה ברור, ועד שהגעתי לגיל 14 (כשעזבתי את הבלט) השריטה כבר נחרטה בי היטב.

אז כשגיל ההתבגרות הגיע, ועימו תהליך השמנה קל, הלכתי לדיאטנית..

אני הייתי רצינית, לא 'קלת דעת'. לא בדיאטות כאסח שמזיקות ומובילות להשמנה נוספת. אני הייתי סבלנית, משימתית ובעלת הרבה כוח רצון. שנה אחרי, הייתי עם 9 קילו פחות (לא מעט בפרופורציות של מטר וחצי ביום טוב) ועם תודעת דיאטות/ השמנה/ נחישות – שהשתרשו בי מבפנים וליוו אותי לכל אורך הצבא והלאה. ואכן, חוץ ממספר חריגות בתקופות הטיולים, כל השנים שאחרי שמרתי ונשארתי רזה. רזה עם תודעת שמנה.

לימדתי את עצמי שאני לא אוהבת כל מיני דברים (פיצה וצ'יפס לדוגמא), לימדתי את עצמי בכלל לא להפנות מבט לאזורים מסוימים בתפריט ולא להתקרב לאזורים מסוימים בסופר.

במקרים רבים לא הפריע לי מדי להישאר קצת רעבה. ולהשביע את עצמי על ידי הרבה ירקות ויוגורט 0% שומן.

בתקופה מסוימת העדפתי לא לאכול מנה עיקרית רצינית, כדי לשמור את הקלוריות ל"קינוח", שעליו מאד התקשתי לוותר (לעומת המנה העיקרית שבה הערך התזונתי מנצח, אבל אף פעם לא 'התרגשתי ממנה'). את דפוס קבלת ההחלטות הזה אני מעדיפה לשכוח..

באופנים מסוימים זה בהחלט היה גופני- הגוף התרגל למאכלים פחות שמנים. באופנים מסוימים נבנו הרגלים, והיה כמובן גם המרכיב המנטאלי. בחורה שמנמונת בגוף רזה. בחורה עם שדון קטן ומציק, שמרים את ראשו ברגעי פיתוי, אל מול מאפה או שוקולד, ומזכיר את תחושות החרטה העתידיות..

בחורה שגם כשהתחילה להרזות כבר בלי להתכוון, נהנתה מהחידוש ולא ראתה שום נזק בלהצטמצם עוד קצת, ועוד קצת...

היום בדיעבד – מסתבר שההרזיה הלא מכוונת הייתה קשורה כנראה ל''שותפי החדש למסע', Mr. C. – אבל אז זה היה סוג של חלום שמתגשם. תקופה בה יכולתי להתחיל להרפות, לאכול יותר וממה שבא, וזה לא השפיע ולא הפריע. אני תליתי זאת בהתעמלות שאז עשיתי יותר.

בהמשך, כשאובחנתי, הבנתי שצריך להתחיל להתמקד באוכל בריא ולהקפיד. מחד, כביכול זכיתי מההפקר וטענתי שלפחות הרווחתי משהו, שסוף סוף אני יכולה לאכול בלי לדפוק חשבון (וואו, איזו קינאה הייתה לי בבנות שיכלו להרשות זאת לעצמם כל השנים...). 

מצד שני, עכשיו נכנסו כל המגבלות והדרישות של אכילה בריאה – בלי סוכר, בלי חלב (ומוצריו), בלי קפאין, הרבה ירקות ירוקים, ועלים ועוד עלים, קמח מלא, אורז מלא, כוסמין, עדשים, שעועית, אנטיאוקסידנטים, בלי בשר / עם בשר / רק עוף/ רק דגים / רק עוף ורק פעמיים בשבוע, פשתן, עגבניות זה טוב / עגבניות זה מסרטן, אורגאני- רק אורגאני !!!! / אורגאני זה שטויות / אורגאני זה יקר, כן טופו – לא טופו, כן חלב עיזים/ מה פתאום חלב עיזים....

דדדדדייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!

בשבוע שעבר הלכתי לדיאטנית. דיאטנית של בית החולים. במטרה להעלות במשקל. פגשתי את שירלי- בחורה צעירה, בערך בגילי, חייכנית, משתדלת להתחבב, משתדלת לרצות (!).

לא כל כך עניינו אותה עניינים בריאותיים. בגלגלי העיניים שלה ראיתי את הסמל של קלוריות במקום שבדרך כלל בסרטים המצוירים רואים את סימן ה- $$.

אמרתי לה שאני לא מעכלת ירקות טריים והיא לא ניסתה לשכנע אותי לנסות בכל זאת (כמה קלוריות כבר יש בירקות). הכנסנו בדיאטה גבינות שמנות, ארוחות קבועות וכמה שיותר, גם בלילה. המליצה לי על אבקה שמוסיפים לאוכל שמוסיפה קלוריות.

הציעה לי לטבול את הלחם בשמן זית, כמו שעושים במסעדות ערביות, ולא הבינה איך זה לא מפתה אותי. קשה להבין שכלום לא מפתה אותי בימים אלו.

קבעה איתי יעד. בשלב ראשון- להעלות 2 קילו. אני לא בטוחה שזה כל כך מפחיד אותי לא לעמוד ביעד שלה.. יותר מפחיד אותי הגוף שלי. ואיך לעזאזל לעזור לו לשמור על עצמו..

זה היה ביקור מוזר. סגירת מעגל הזויה עם עולם הדיאטניות. מן טקס שמסמל את השינוי המנטאלי ב-180 מעלות, שאני צריכה להעביר את עצמי. שאריות תודעת השמנה עדיין בתוכי, מפוזרים בכל מיני פינות בגוף אחרי סוג של פיצוץ גרעיני מנטאלי. תגובות ריאקציה כימית עם יעד מופרך של הוספת משקל. בראש אני כבר יודעת מזמן שצריך להשמין וגם ניסיתי לאכול יותר. אבל מבפנים עדיין בלאגן.

ומעבר לתודעה, יש את העובדות בשטח. אני מרזה כי הגוף שלי כנראה לא ממש סופג את האוכל. וגם כי אני לא אוכלת מספיק. כי אין לי תאבון, ויש לי כאבי בטן ולעיתים בחילות. כל אלו הצטרפו לשלשולים מהם אני סובלת שנים, והשילוב הזה מוביל למצב שאני באמת צריכה להכריח את עצמי לאכול. מי היה מאמין? 'להכריח את עצמי לאכול'.

זה לא משהו שאפשר להבין כל כך. אני יכולה להעיד על עצמי, שעד לא מזמן, מתוך תודעת השמנה, הייתי מתקשה להאמין לזה או לדמיין את זה ובסתר ליבי, הייתה בי איזושהי משאלה שקצת מזה היה דבק בי.

"לא ככה כמובן", הייתי אומרת לעצמי,

 "וחס וחלילה לא מתוך מחלה, אבל מה היה מזיק אם מדי פעם הייתי שוכחת ארוחה, או הייתי רואה איזו עוגת שוקולד מפתה – ולא הייתי מתפתה... "

תודעת השמנה חזקה מאיתנו. זה גם תודעת השמן, שעליו מדברים קצת פחות אבל כיום גם לו יש מקום.

מנקודת המבט 'החדשה' אני לא מנסה לחנך לצאת מזה כי מדובר בדרך מחשבה שמתחברת למקום עוד יותר עמוק של קבלה ואהבה עצמית- שהם נושא בפני עצמו.

אבל כן הייתי רוצה בכל זאת לאחל משהו, מתוך החוויה החדשה הזו שלי.

אני רוצה לאחל לכולנו ליהנות מאוכל. זה משהו שמגיע לנו, וכיום יש מספיק סוגי אוכל בכדי להנות.

כשאתם אוכלים משהו, תלעסו, תעצרו להרגיש את הטעם, אל תאכלו תוך כדי ותבלעו בלי לשים לב.

כשאתה רעב ממש, רעב מת, קודם כל תשמח. תשמח שהגוף שלך חי ותאוותן. ואחר כך, כשתאכל, תתעכב על התחושה הזו של הרעב שאחר כך מתמלא, ותפנים כמה שזה מענג.

כשאת אוכלת משהו, תיהני ממנו – גם אם זו חריגה מהדיאטה. תאכלי בחתיכות קטנות, נהנית מכל ביס. בלי רגשות אשמה. בהנאה. ככה זה כבר לא קלוריות מבוזבזות. ואם תאכלי ממש לאט יש סבירות (לא הבטחה..) שיהיה צורך בפחות אוכל, ועדיין תרגישי את מלוא ההנאה.

כשאת רעבה – אל תתבאסי על עצמך, תברכי את זה. גם אם לא תלכי להשביע את עצמך בקופסת גלידה אלא בסלט. ואת הסלט- תעשי צבעוני ותאכלי גם עם העיניים והדמיון. ואם בסוף בכל זאת הלכת על הגלידה, אז מילא. תבחרי את הטעם שאת הכי אוהבת! ואל תאכלי מהר כדי לשכוח שאכלת את זה. תלקקי אותה לאט לאט.

ותעצרו להריח את האוכל.

באופן כללי, תעצרו. ותגידו תודה. על האפשרות ליהנות ממנו. ועל בכלל.

בדרך כלל כשאני כותבת, אני לא ממליצה / נואמת / מתיימרת להיות במקום ש'יודע יותר'.

ואולי הפעם קצת חרגתי, למרות שהשתדלתי שלא.

יש לי  עוד מסע ארוך להשכנת שלום במערכת היחסים של הגוף שלי עם אוכל, וקודם כל אני צריכה למצוא את התיאבון ולגייס אותו לשירותי מחדש. ובכל זאת, ההתנסות הזו שלי מלמדת אותי כמה שיעורים שהעדפתי לחלוק ולהסתכן בהטפה.

בתיאבון.