חוזרת מהודו ושוברת שתיקה

הודו – סיכום ראשוני מאד

חזרתי. הרבה זמן עבר מאז שכתבתי. הרבה.

השהות בהודו הביאה אותי לכתוב, אבל שום דבר לא התבשל לפוסט. בהודו מבשלים בתבלינים אחרים...

יש הרבה מה לספר על הנסיעה להודו; הנסיעה הייתה מלאת חוויות שחלקן עוד תסופרנה. ראיתי מקומות, פגשתי אנשים והיו גם אירועים מכוננים. ייתכן מאד שאני אפילו לא יודעת עד כמה..

אך בבסיסה, truth be told, זו הייתה נסיעה קשה. ההתנהלות היומיומית הייתה קשה מאד פיזית. לא היה שום קושי שלא צפיתי, אך את העוצמה של הקשיים לא תיארתי לרגע.

הייתי חלשה מאד והירידה במשקל – שהחלה בארץ – המשיכה ואף בקצב מהיר מקודם.

הנשימה הייתה לי מאד קשה בכל מקום שלא היה שטוח לגמרי (ורוב המקומות בהם טיילנו לא ענו על ההגדרה של שטוח).

בשילוב עם גשמים רבים- תוצר התמשכות עונת המונסונים יותר משנה רגילה - המשמעות של להימנע מלתכנן קדימה קיבלה משנה תוקף. כל יום קמתי בבוקר, מבלי לדעת- איך ארגיש היום, כמה זמן אוכל להסתובב לפני שארגיש חסרת אנרגיה לחלוטין (חצי יום? חצי שעה?...) ומתי יגיע הגשם הבא (והאם הוא יימשך חצי יום או חצי שעה?).

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי חלק ניכר מהזמן במצב נייח: יושבת או שוכבת וצריכה לנוח.

זמן רב עבר עליי בבתי קפה אותם "חרשתי" לעייפה, קוראת, בוהה, מתאמצת לפתח תאבון.

במקרים רבים - בגלל צרכי ניידות – מצאנו את עצמנו במקומות הלינה הכי מרכזיים, ולעיתים הכי "ישראליים" – בדיוק המקומות ההפוכים מאלו שהייתי בוחרת לעצמי במצב רגיל.

את הנוף המדהים זכיתי לראות בעיקר כשאני סטטית (מה שאיפשר לי לגלות עד כמה הוא זז) או מתוך נסיעה בריקשה / מונית. 

ואת רשימת ההמלצות והאתרים הרבים שאספתי מכל חבריי היקרים, שוחרי הודו למיניהם, נאלצתי לקפל ולשים עמוק בכיס. לשמור לנסיעה הבאה. אפילו אטרקציות קטנות וקרובות (לדוגמא, מפלים שהדרך אליהן מבחינת אדם במצב בריאותי רגיל היא כ-15 דקות הליכה) לא היו אפשריות מבחינתי.

Fuck it – מסעדות שהיו בקומה שלישית לא היו אפשריות מבחינתי.

בשלב מסוים חדרה בי במלוא עוצמתה ההבנה עד כמה הטיול שלי הולך להיות אחר. אחר מאד משל כל מי שעימו דיברתי. לכל אחד יש טיול שונה וייחודי לו, ונדרש ממני להפסיק להשוות, להפסיק לנסות לטייל את הטיול של אחרים (ליהנות במקומות שהם נהנו, להתלהב ממה שהם חשבו שהכי יפה, להתנהג איך שהם התנהגו כדי "לחוות את הודו 'נכון'...").

משם היה יותר קל לעבור לשלב הבא של – לקבל את מה שיש. לנסות ולראות איך נבנית חוויה משמעותית גם כשלא זזים, גם כשאין יותר מדי כוח לדבר עם אנשים, גם כשכואב כאן ומציק שם.

ומשם – לאט לאט – נבנתה החוויה שלי. עם העליות והירידות, ההתמודדויות וההנאות, והרגעים המשמעותיים של הטיול שלי – שאין ספק שהיו ייחודיים. כאמור, חלקם עוד יסופרו בהמשך.

תהליך החזרה לארץ היה ארוך ורב שלבי (מרישיקש לדלהי, מדלהי לעמאן, יום שלם במלון בעמאן בהמתנה וטיסה לתל אביב). כך ניתן לי קצת זמן לעבד.

לעבד מספיק בשביל לסכם, שמצד אחד- טוב שכבר הגיעה השעה לחזור הביתה; המשימה הזו גדולה מדי על הגוף שלי כרגע.

מצד שני, לא הייתי מוותרת על הנסיעה והיא הייתה חשובה.

למרות הכל, השגתי בה את מרבית הדברים שביקשתי-

לראות את הודו ולחוות משהו לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי, מחוץ לידוע ולמוכר,

לעשות את בדיקת הגבולות שלי,

לבחון את עצמי את 'מבחן האומץ' שלי – גם אם יש בו משהו שנראה מהצד ילדותי,

ולהתחבר לאיזושהי רוחניות וכוח אמונה – מהלך שמתגלה כחשוב ומהותי לכוחות הריפוי שלי.

מעבר לזה, הודו – דווקא בגלל שדחקה אותי לקצה – הבהירה לי את מה שבארץ הצלחתי להסתיר מעצמי, לגבי המונח סדרי עדיפויות. על סדרי עדיפויות אי אפשר רק לדבר. צריך גם לעשות.

בשלבים מסוימים בטיול הרגשתי רע מאד. מספיק רע בשביל להתנער ולהבין שהפעם יש צורך ללכת עד הסוף. במהלך הטיול התחזקה בי ההבנה שהגיע הזמן להתמסרות למסגרת של מנוחה ואכילה נכונה וביצוע כל דבר שנדרש כדי להתחזק. ואסור ששום דבר יעמוד בדרכי (כולל אני עצמי).

אז את כל זה השגתי...

והמסקנה שהטיול היה ראוי ונכון, הייתה חשובה במיוחד בשלב בו הייתי צריכה להיזהר מרגשות חרטה, לנוכח מה שחיכה לי בארץ..

הגילוי שיש לי דלקת ריאות.

השיבה מהודו

כשנחתי בארץ הרגשתי ששבתי בכדי להתחבא. בכדי להתחבא מהעולם שבחוץ- עולם המחויבויות, הדרישות והאנשים האחרים. חזרתי חלשה מאד, מינוס כמה קילו וללא כוח פיזי. מעט חולה. עוד לא ידעתי שחולה ממש.

ובאותה נשימה- כפי שתיארתי, חזרתי חזקה מאד, מחודדת יותר לגבי סדרי העדיפויות, לגבי החשיבות הקריטית לדאוג בשלב זה – רק ואך ורק – להתחזקות שלי. כל השאר חייב להעלם. אז העלמתי אותו. כשאתה מתחבא מהעולם, בעצם גם גרמת לו להתחבא ממך.

אחרי חמישה ימים בארץ, אצל ההורים, בלי כוחות לעשות כלום, ועם שיעולים הולכים וגוברים, הגעתי לרופא הריאות שלי שהאיר לפחות על חלק מהסיבה לכוחותיי הירודים.

דלקת ריאות.

בדיוק מה שהכי מומלץ שלא יקרה לאדם במצבי, ובאותו זמן – משהו שמלעיזים היו אומרים שצפוי היה למי שבוחרת לנסוע להודו, במצבי... (לא אכפת לי. שיגידו)

ומאז, קרוב לשבועיים, אני מתמודדת מול הדלקת הזו, כשנקודת המוצא לא לטובתי (ריאות מתפקדות באופן חלקי בלבד, תת-משקל, ו.. אה כן, סרטן).

והתהליך הוא ארוך. מאד. בימים מסוימים הייתי ממש סיעודית (=קמה לשירותים ולמקלחת וזהו בערך. כל השאר מביאים לי, מזיזים לי, מזיזים אותי...).

לאט לאט, עם סבלנות ואנטיביוטיקה, התחיל שיפור. בימים אלו אני כבר אוכלת במטבח, מסתובבת קצת בבית, רואה טלוויזיה וכותבת גם.. 

לאט לאט אני גם מוכנה לצאת קצת מ"המחבוא". עדיין קשה לי לדבר הרבה בטלפון (זה גם מתבסס על אוויר..) אבל אני כבר מתקשרת במיילים. והנה, כבר יצא הפוסט הראשון מהתנור, ונראה לי שבימים הקרובים יבואו עוד (אולי הכל יתבשל יותר מהר, עכשיו שחזר לי התיאבון...).

ואני כבר קצת יכולה לדמיין מבקרים בלי שזה יישמע מאיים. 

ודווקא מתוך החולשה והחולי, בולט יותר שחזרתי מהודו עם חיזוק חשוב מעין כמותו – כוחות אמונה ותעצומות נפש. איזשהו עמוד שדרה פנימי שמצליח להרגיש ש- 'יהיה בסדר'. ומה שיבוא בדרכי – אוכל לו.

נדמה שמבלי ששמתי לב, הכוחות הללו הלכו ונשחקו בתקופה שלפני הטיול; האנרגיה הפנימית הלכה והתדלדלה ככל שהרגשתי פחות טוב פיזית. על פניו – טבעי שכשאדם לא מרגיש טוב, יותר קשה לו לשמור על אופטימיות.

אבל נראה לי שהחוויות בהודו הצליחו לבנות אצלי כוחות מחודשים, וכן ליצור אצלי יכולת הפרדה בין הכאב או המיחוש שנחווה ברגע הזה ובין מצב ההוויה הכללי ששומר על הידיעה (כן, ידיעה) שדברים יסתדרו.

אני לא יודעת מה תהיה עוצמת ההשפעה של הנסיעה לאורך זמן, ומה יזין את האמונה שלי ככל שהזמן יעבור. אין ספק שתהיינה עליות וירידות, ולא בכל רגע נתון אני נשמעת כל כך חדורה.

פעמים רבות אני מהרהרת בבלוג, בנרטיב ה"גבורה" שטבוע בו, ושברגעים קשים ועצובים מפריע לי כי הוא נחווה כמלאכותי.

אבל ברגעים כמו עכשיו, אני מזכירה לעצמי שיש לי כוחות כאלו. גם כוחות כאלו. וזה לא יגזול מ"זכותי" להתפרק לפעמים, ולפחד ולרחם על עצמי. לצלול, להתחבא, ולהגיח שוב.

שבתי מהודו.