הודו - המסע שלפני המסע - חלק ב'

לפני יומיים סיפרתי על כל העניינים הטכניים והבירוקרטיים שהייתי צריכה להסדיר לקראת הנסיעה להודו. ועדיין נותרו גם עניינים בתוך הראש, עדיין מתנהל שם דיאלוג...

"הודו... חה חה.. הצחקת אותנו" – מדברים הקולות בראשי

"בכלל לא קפצת מעל הפופיק. מה את משועממת? מחפשת צרות. אנשים בריאים לא נוסעים לשם מחששות להיגיינה, לבטחון והשד יודע מה. אז את?"

פעם פעם- עוד לפני המחלה, הם מצאו איומים אחרים- מהתחום הכלכלי (מה פתאום לבזבז כל כך הרבה כסף?), בנושא אחריות ועבודה (אי אפשר לעזוב הכל ככה סתם, זה לא רציני ולא לגילך), בענייניים בריאותיים "רגילים". לקולות תמיד יש מה להגיד.

ופעם הם גם הצליחו להשתיק אותי כל כך מהר, שכבר הפסקתי לפתח רצונות שחורגים ממה ש"נאות".

אבל היום זה אחרת. היום אני לא נשארת חייבת-

"קפצו לי. חפשו אותי בסיבוב. לא רוצה להקשיב ואין לכם שליטה כאן על העניינים. לא אתן שתשתקו אותי כפי שקרה בעבר".

ובמחשבה קצת יותר מורבידית – "כן, אני נוסעת. מה כבר יש לי להפסיד? כאילו מישהו מבטיח לי שבהמשך זה יהיה יותר קל.."

"הו, הו.. מה שיש לך להפסיד... את החיים שלך אולי?" הקולות הולכים על כל הקופה...

"מניפולטורים שפלים" אני עונה להם.

"אתם הולכים על ההכי קיצוני, כי אין לכם שום דבר אחר ביד. מחזיקים יד של קלפים גרועים ומנופפים בהם כאילו יש שם לפחות straight flush"

כי הרי במה עוד הם יכולים לאיים? אפילו מתסריטים מבאסים אני לא נרתעת.

אני מדמיינת תסריט גרוע לדוגמא: נניח שבאמת יקרה לי משהו. קלקול קיבה עם זיהום וקוצר נשימה ואיזו פריחה לתוספת. ואסבול. ואגיע לבית חולים. ואצטרך לחזור מיד לארץ, ואצטרך להחלים. בואו נקצין עוד יותר – נניח שזה יקרה יומיים אחרי שאנחת, כך שאפילו לא אספיק ליהנות. אז יצא שכל ההתארגנות והכספים והציפיות – הכל נגוז או היה לשווא.

אבל זה לא היה לשווא כי אוכל לומר לעצמי – התגברתי על הכל, נלחמתי בכל מה שהפריע, החלטתי, התעקשתי וזה קרה. נסעתי.

וגם זו הייתה חוויה. ולא הסתדר, אבל אני את שלי עשיתי ולא נכנעתי לפחדים.

מסקנה- גם לנוכח תסריט מקום שני הכי גרוע, אני לא מתקפלת. אז במצב הזה – כל מה שנותר לקולות זה לאיים בגרוע מכל...ולגבי הגרוע מכל אני עונה להם-

"לא קונה את זה. הודו לא תהרוג אותי, זה איומי סרק. זה תסריט שהסיכויים שלו פחותים מסיכוי תאונת דרכים כאן על איילון".

אבל כאן מתחיל הקושי... במשפט האחרון, כבר יש רעד בקולי. הביטחון קצת מתערער.

כי אני לא באמת יודעת.

האמת היא שיש הרבה סכנות ואפשרויות להיפגע בהודו כשמדובר במישהו שברירי כמוני (במיוחד בתחום מערכת החיסון / מערכת העיכול) וגם אם לא מדובר במוות דרמטי על הגאנגס, איני יודעת מה יכול לגרום לי סיבוכים בריאותיים שלא יהיו הפיכים, ואין סטטיסטיקה שתשווה לי את הסיכון לעומת תאונת דרכים.

כרגיל, כמו בכל דבר שקשור למצבי, רב הנסתר על הנגלה.

כרגיל, כמו בחיים בכלל- יש אי וודאות. תמיד. תמיד.

ובפרצה הקטנה הזו, במרווח הקטן בין "אומץ וגבורה" ובין "טיפשות" או "חוסר שיקול דעת",  חודרים הקולות ומשפיעים. זה כל מה שנדרש כדי להפוך ציפייה מתרגשת לציפייה מתוחה. ובימים האחרונים, אני אכן מתוחה.

בצבא קוראים לזה צל"ש או טר"ש. אותה החלטת מפקד – לבחור כיוון פעולה יותר נועז ולוקח סיכון – יכולה להסתיים בכך שיקבל צל"ש או בכך שייענש ויחזור לדרגת טוראי ראשון.

הכל תלוי בתוצאה של הפעולה.

אבל השיטה הזו אינה הוגנת. כי את ההחלטה מקבל המפקד לנוכח הנתונים שלפני הביצוע. הוא אינו יכול לצפות את העתיד, לכן שיפוט לפי התוצאה עושה לו עוול בעת כשלון.

בכלל בחיים אנחנו נוטים להלקות את עצמנו ולהתחרט על דברים כי הם לא הסתדרו כפי שתכננו, ונדמה כאילו ההחלטה הייתה שגויה. זאת אותה טעות, אותה הטיה.

שהרי אם קיבלתי את ההחלטה הכי טובה שידעתי לאותו רגע- היא נשארה טובה גם אם דברים התפקששו בסוף. זה לא אני, זה המפגש עם הבלתי ידוע.

וכך אני משננת לעצמי שוב ושוב, גם לגבי ההחלטה על הנסיעה. את ההחלטה לנסוע קיבלתי בהינתן מה שאני יודעת, ומתוך הבנה שאני מסתכנת- אך מעריכה שזה שווה את זה. שזה מה שאני זקוקה לו. ולכן זו הייתה החלטה טובה ללא תלות במה יקרה בסוף.

לצערי, אני עדיין זקוקה לשינון. זה עדיין לא חלק בלתי נפרד מהלך הרוח שלי.

הקולות בתוכי יודעים את זה. ותופסים על זה טרמפ (טרמפ על כביש 6- פחות סיכוי לתאונות..). מנסים בכל יכולתם "להגן עליי".

דרך אגב, זה נכון. הקולות הללו הם לא רעים מלכתחילה, הם פשוט over protective.

ובכל זאת, בשלב זה הם לא תורמים אלא רק מפריעים וצריך ללמוד להעמיד אותם במקומם.

וזאת אני עושה על ידי בחינת העובדות:

בשורה התחתונה של המעשים, העובדה היא שעוד 3 ימים אני בהודו.  

העובדה היא שהפעם, העזתי ויצאתי מאזור הנוחות, הלכתי כנגד ה"הגיון" והקשבתי ללב.

הקולות בתוכי הם כמו קדאפי ברגעיו האחרונים – צועקים הכי חזק לפני הסוף שלהם...

ועכשיו הגיע הרגע לעשות mute, ופשוט לנסוע. פשוט..

ומילה לסיום בכיוון אחר לגמרי, במוצ"ש הקרוב יש הפגנה כהמשך למאבק החברתי. הפגנה גדולה. לצערי, אני לא אהיה שם כי עדיין אי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת.

אבל דווקא בגלל זה אני מציינת את הנושא כדי להזמין כמה שיותר לקחת חלק. אם אתם מאמינים במה שעומד מאחורי המאבק, אל תתנו לקולות שלכם בראש למנוע זאת מכם (אותם קולות ספקנים שכבר "יודעים" שבכל מקרה שום דבר לא יעזור ובעצם הם עוד מנגנון להגן על עצמנו מאכזבה. אותם קולות שאם הייתי מקשיבה להם לא היה נולד הפוסט הזה..)