לעצור ולשים לב, לעצור ולהגיד תודה

תיאבון. תחושה מסוימת של רעב, של רצון לאכול. של חשק, חשק לאכול. חשק...

מחשבה על מאכל מסוים וחוויה גופנית של רצון לחוש את טעמו.

אכילה. ההנאה שבסיפוק הצורך של הרעב, בסיפוק התיאבון. מעין תחושת הישג, הקלה ורגיעה שמתפשטת בגוף כשהאוכל פוגש את החשק, כשהיש פוגש את המקום החסר וממלא אותו.

שובע. תחושת הכבדות הקלה, הנינוחות הנעימה, הגוף המעכל. שקט.

כל כך פשוט, כל כך טבעי וכל כך מוכר לכולנו..

כל כך שם שהוא כבר לא שם. קורה כל הזמן, כמה וכמה פעמים ביום, מחזוריות שאיננו מפנים לה תשומת לב. כתוצאה מקצב חיים חולה מרבים לאכול בחטף, בעמידה, כדרך אגב;

כתוצאה מהתרבות המעוותת מרבים לאכול מתוך אשמה, מתוך שנאה עצמית וחרטה;

תאבון בריא. פשוט ונקי.

כל כך לא פשוט, כל כך לא מובן מאליו.

הכלל הידוע תקף שוב, אינך יודע כמה דבר הוא יקר עד שאתה מאבד אותו.

שנים רבות אני חיה במצב של בעיות בבטן – שלשולים, כאבי בטן וסתם אי נוחות. תמידית.

מדהים למה שאפשר להתרגל. היות ואתה גר רק בתוך הגוף שלך אין לך בסיס להשוואה ועם הזמן אתה שוכח איך דברים הם כשהמצב הוא תקין. כשזו הפחתה הדרגתית באיכות החיים היא פחות בולטת, מן זליגה לקצת פחות וקצת פחות...

אז אכלתי. ושלשלתי.

שלב האוכל בבטן היה החלק הפחות כיף, אך בדרך כלל לפחות שלב האוכל בפה היה משמח.

לאורך השנה האחרונה התחיל להעלם לי התיאבון וזה השתלב, באופן לא מפתיע, עם ירידה איטית והדרגתית במשקל. בשלב מסוים התווספה בחילה פה ושם, ואולי קצת יותר מפה ושם.. יותר ויותר התמודדתי עם התחושה שאני לא מסוגלת לאכול.

כאמור, ככל ששינוי הוא יותר איטי, הוא פחות מורגש. אבל את זה כבר הרגשתי. ותמיד היה גורם מתזכר של המשקל הממשיך לרדת. גם הוא לאט, לאט, מאות גרמים.

פה ושם.

אבל בהחלט פה. 

בסופו של דבר החוויה היומית הפכה להיות חיפוש מתמיד אחר משהו לאכול, ואפילו תחושת רעב, אך בלי כל חשק או מוטיבציה להכניס משהו לפה. דמיון קדימה של האכילה לא הוביל לתשוקה המיוחלת, ה"טבעית" אלא לדחייה, גם כשניסיתי לדמיין דברים מפתים במיוחד.

זה עשוי להישמע קצת מתפנק ומוגזם- מה הסיפור לדחוף קצת אוכל.. בפועל, זה ממש, ממש קשה. קשה להבין את זה. קשה להסביר.

ולמרות שמדובר בתהליך פיזי לגמרי רק היום אני רואה בבהירות את השפעתו המכרעת על הנפש.

היום אני יודעת עד כמה כוללני ורב עוצמה התהליך, עד כמה הוא מחליש ומדכא את הגוף, ועד כמה הדיכוי הגופני הזה הוא טורנדו הוליסטי ל-mind, לנפש ולרוח.

באופן כביכול אבסורדי אך בעצם ההכי הגיוני שקיים- גיליתי את זה מתוך קבלת מתנת התיאבון מחדש – ולו לזמן קצר.

בניגוד לשינויים מזעריים לאורך זמן, שינוי עוצמתי בפרק זמן קצר הוא משהו שמשאיר רושם.

ומאז שובי מחו"ל, דווקא בתוך מצב חולשה ודלקת, נכנסתי למהלך תזונתי שהתחלתי כבר בהודו, שמטרתו שיקום יסודי של מערכת העיכול. מהלך שאני מאמינה בתוכי שהוא נכון ויוביל אותי לאן שאני מכוונת.

בתוך זה משתלבות תרופות טיבטיות חדשות שבאמונה – יחזקו גם כן את המערכת ויסייעו ב"מאמץ המלחמתי".

ובתוך תקופה זו חוויתי הקלה. חוויתי תקווה. חוויתי חוויה של תאבון.

הייתי רעבה. מאד. והיו ארוחות מסוימות שממש התחשק לי לאכול. לדוג': ביצה עין, פרוסת חלה עם גהי (=חמאה מזוקקת- קונספט הודי, למעוניינים..) וכוס תה. ארוחת מלכים.

והגוף שלי קיבל את האוכל בשמחה.

היה לו קצת כבד, זה לא היה מסע carefree מלא, אבל הוא התעורר לחיים באהבה והייתה גם חוויה של שובע ומנוחת השובע.

איני יודעת מה התמהיל המדויק של תרופות, הוויה, אנרגית ייקום ומצב גופני שהביאו למצב, אך זו הייתה המציאות. הימים האלו היו דווקא הימים שבהם הייתי חולה ועל פניו היה ניתן לצפות שאני אהיה ברמת אנרגיה ומצב רוח נמוכים. מה שהיה בפועל היה הפוך. החוויה הגופנית לוותה בהתרוממות רוח כללית ובתחושת עוצמה.

תחושות שלא התאמצתי להרגיש, שלא נצרכתי "לשכנע" את עצמי שהן שם או לעשות עבודה מנטאלית ולחשוב חיובית. זה היה פרץ טבעי שאפילו אני הופתעתי ממנו והוא לא התקשר רק לאוכל אלא באופן כללי לאושר.

ושוב עברו עוד כמה ימים... וכמו שידוע לכל בודהיסט, מתקדם כמתחיל, הכל חולף ומשתנה כל הזמן, וכך השתנה שוב מצבי.. אך הפעם לא הייתה שם הדרגה. ללא הסבר נראה לעין, לפתע השתנתה המגמה ושבו אלי כאבי הבטן וקצת בחילות, ועדיין יש תאבון אך חווית האכילה לא נעימה אלא מרתיעה, ומלווה כל העת במורא מפני הבחילה הבאה.

ובהינף יד נלקחה ממני המתנה הישנה-חדשה. או אז, רק אז, הבנתי מה חשיבותה של מתנה זו. הבנתי הבנה של הגוף ולא הבנה תיאורטית רעיונית. הבנה של הוויה.  

אז עכשיו זה ככה, ואין לדעת מה יהיה השינוי הבא. התקווה שישתפר שוב תמיד שם. והמשימה שלי היא לקבל כל מה שיבוא. אני מקבלת אותה באהבה (לרוב) ולא שיתפתי כדי שיצטערו בשבילי.

הפעם לא שיתפתי כאן רק בשבילי.

מרגישה שלהתנסות שלי יש משמעות נוספת שאני רוצה לממש כלפי אחרים. יש לי קריאה אליכם, אתם שבחרתם לקרוא. וזה יוצא ממני כצעקה (אוהבת)...

תעצרו. 

תעצרו רגע בכל יום ותשימו לב. 

תשימו לב לחוויה הזו של החשק לאכול. תעצרו ותתענגו עליה. תגידו תודה על התחושה.

ותעצרו עוד רגע בזמן שאתם אוכלים. ותשימו לב שאתם אוכלים. ותשימו לב לטעם של האוכל. ואל תדברו בפלאפון במקביל. אל תדברו במקביל. אל תקראו, אל תחשבו על מה יש לכם עוד חמש דקות, חמש שעות, חמש שנים. אל..

ומה כן? כן תשימו לב.

תשימו לב שהאוכל טעים.

תשימו לב איך הוא נכנס בתוככם וממלא אתכם, ובונה את הגוף שלכם.

תשימו לב איך משתנה התחושה שלכם מרעב לשובע וכמה זה יפה, טבעי, אך לא טריוויאלי!!!!! תשמחו.

תשמחו מעצם זה שזה קורה. ותנשמו. תנשמו בין ביס לביס. תשומת הלב הזו היא מקור לאושר אמיתי.

זה לא חייב להיות ארוחת מלכים, או משהו יוקרתי.

זה אולי סתם הסנדוויץ' של הבוקר, או היוגורט של אחר הצהריים.

זה רק עניין של לעצור. לעצור ולשים לב. לעצור ולהגיד תודה.