יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

זו הייתה תקופה..

מזמן. מזמן לא כתבתי. לא כתבתי לעצמי. לא כתבתי לפרסום. פשוט לא כתבתי..

הרהרתי קצת בסיבות לכך. אין לי מה להגיד? אין לי כוח להגיד? אני מדחיקה משהו מעצמי?
אבל לא הרהרתי יותר מדי.
מן תקופה כזו, של הימנעות מהעמקה. מהעמקת יתר לפעמים.. ניסיון להיות בפשוט.

זו הייתה תקופה של מנוחה. מנוחה פיזית וקצת ניסיון למנוחה מנטאלית, למנוחה ממחשבות על מה הלאה. תקופה של להיות.

זה התחיל מכפייה, לא הייתה אפשרות אחרת. חזרתי מהודו באמת באמת חולה. דלקת ריאות קשה, שמתיישבת על גוף שגם ככה נזקק לכל טיפת אנרגיה לצורך קיום יומיומי, לא משאירה הרבה ברירות.
במצב הזה לא נשאר מקום לחקירה, התבוננות, או הסתבכויות מנטאליות. הכל היה פיזי לגמרי. זה היה קשה ביותר, ובו בזמן היה בזה משהו טהור, באופן שאני לא זוכרת מהעבר. איכשהו, במקום הכי נמוך היה משהו ממש גבוה. יש רק גוף, כאן, ועכשיו.

בהמשך התחזקתי קצת, ועדיין הופתעתי כל יום מחדש לגלות כמה מעט פעילות נדרשת בכדי להחזיר אותי חזרה למיטה לעוד מנוחה ועוד מנוחה. וכך עברו עוד ועוד ימים. קצת איבדתי את הספירה..

עברו החגים, וכבר נכנסנו לנובמבר. עוד שיפור קטן ועוד התקדמות, ועדיין במקום מאד מפוזר, מרחף, ובזרימה יחסית קלילה. זה בא לידי ביטוי ביכולת שלי לצפות, ואפילו ליהנות, מתכנית או שתיים של 'המרוץ למיליון' ו'בית ספר למוסיקה'. הביקורתיות שלי על התוכניות הללו פינתה מקום לענן הצמרירי שבתוך הראש.
זה היה מן שלב ביניים, מצב מעבר בין שהות בבועה של פיזיות וזמן עומד מלכת, ובין העולם שבחוץ, שהחיים קורים בו. העולם החיצוני נראה לפתע מאיים, תזזיתי, שאינו נח לרגע, משימתי וחסר נשימה. רק המחשבה על לצעוד חזרה לשם נראתה מסוכנת ומיותרת. ובכל מקרה – טרם זמנה. אז הבנתי שנדרש עוד זמן, ולא כדאי לזרז את מה שצריך להבשיל מעצמו.
סבלנות! ביקשתי מעצמי. סבלנות...

בתקופה הזו החלו גם להשתחרר מחשבות ותחושות יותר קשות ומסובכות. על חולי, על מוות, על המסלול שעובר ביניהם. שדים מהסוג שלא נעים לפגוש. אני מניחה שבאופן טבעי, תקופות של חולשה פיזית מעוררות את השדים הללו יותר בקלות. החוויה של גוף שאינו יכול למשימות היומיומיות הפשוטות, היא חוויה מטלטלת.
מעבר לזה, בתקופות כאלו יש פחות אנרגיה בכלל, ולכן גם פחות אנרגיה לתחזק מנגנוני הגנה.

על פניו המפגש עם הנושאים האלו נשמע לא טוב, ובאמת, בטווח הקצר זה מקום קשה ומדכא להיות בו (..אפילו כתיבת המילים 'העיסוק במוות' מתגלה כקשה ומנוסחת מחדש בתור 'הנושאים האלו'; בדומה לחרדה מהמילה 'סרטן' שכתבתי עליה בעבר).
התגלית הגדולה היא היתרונות לטווח הארוך שבהצפת פחדים– ולהלן הסוד שכבר ידוע לרבים:
כמו המכשפה מהקוסם מארץ עוץ, שהמים שנשפכו עליה המיסו אותה כהרף עין, כך גם השדים המפחידים שבתוכנו, נעלמים כשמזמינים אותם לעלות ומסתכלים להם בעיניים (בלשון פחות מטפורית- נותנים לעצמנו לחוש את הפחד באמת ועד הסוף). ואחרי שמתאוששים מקרב המבטים המתיש נותרים עם הרבה אנרגיה שבעבר הושקעה בלשמור את השדים דחוסים אי שם בבטן. אנרגיה טובה ומחזקת.

אז למה אנחנו לא עושים את זה כל הזמן?

אודה ואומר, שהתיאור הנקי לעיל הוא תיאור תיאורטי ראוי ונכון בעיני לגבי דרכי ההתמודדות האפקטיביות עם שדים... אך הביצוע הוא סיפור אחר, קצת יותר 'מלוכלך'. שהרי, כולנו מכירים את הפער העצום בין התיאוריה לשטח. ולשהות עם הפחד מבלי לברוח זה לא קל בשום אופן. ולכן, בפועל, אני מאמינה שבינתיים רק נגעתי בקצותיו של הקרחון והדרך עוד ארוכה.
הקושי הגדול הוא להאמין ולבטוח שהשדים חלשים בהרבה בהשוואה לרעש שהם עושים, שבעצם זה רק רוחות רפאים אבל אין שם שום חומר ממשי. הקושי הגדול הוא להאמין שהקרב יהיה רק קרב מבטים ולא יותר...קרב שאשרוד אותו, מבלי 'למות מפחד'.

היות והתקופה הזו הייתה גם תקופה של אימון בחמלה ובקבלה, אני מקבלת באהבה גם את האומץ שהיה לי להתנסות במספר 'קרבות מבטים', ומקבלת גם את הגבול אליו הגעתי, בהנחה שהגוף והנפש שלי יודעים מה המינון הנכון בשבילי.

אכן, זו הייתה תקופה של תרגול מתמיד של חמלה כלפי עצמי וקבלת עצמי והמצב. ככה כמו שהוא. בלי שיפוט, בלי התמרמרות. קבלת החולשה וחוסר היכולת לעשות יותר מדי. קבלת העזרה הצמודה לה נזקקתי. קבלת עצמי בשיא הסמרטוטיות, בה אני ישנה חצי יום, מתגאה בכך שאכלתי מנה שלמה של אורז ומצליחה לצעוד קילומטר שלם (בחצי שעה לפחות). אהבה לעצמי גם כשאני לא תורמת כלום לעולם: לא יצרנית, לא נותנת ורק מקבלת, לא 'מצדיקה את קיומי' בשום דרך, לא משיגה שום הישג. אפילו לא כותבת פוסט לרפואה...

הרבה סבלנות צריך, לתת לימים ולעוד ימים לעבור. ימים שנראים כמו גוש זמן שעובר ללא טעם ותוחלת, לעיתים מבלי לחוש שום שינוי או התקדמות. בשלבים הראשונים עוד היו תאריכי יעד שסימנתי "לסיום העניין". אחר כך נאלצתי להרים דגל לבן ולהבין שלא שואלים אותי, והגוף ייקבע את הקצב שלו. אני יכולה לעשות רק את מה שאני יכולה לעשות (לנוח, לאכול, להשתדל להתעמל- גם אם זה רק לחמש דקות, להשתדל לצחוק הרבה..) והשאר יבוא כשיבוא.
שוב, ממש לא בפעם הראשונה במסע, הגיע תרגול בהתמודדות עם חוסר וודאות, עם צחוק על חשבון קונספטים כמו תכנון או לוח זמנים..

"הייתה תקופה".. ולמה בלשון עבר?
במידה מסוימת אני עדיין בתוך "תקופה" (בעצם, אנחנו תמיד בתוך "תקופה". רק שבדרך כלל אנחנו יודעים לאפיין אותה רק בדיעבד). היום אני יכולה להביט אחורה ולראות שהסבלנות משתלמת (וגם האמונה שהסבלנות משתלמת – היא משתלמת). אני מרגישה יותר טוב, כבר מזמן פוגשת חברים ומכרים, מתרגלת יוגה ומדיטציה בקבוצה, כבר מתחילה בהתעניינות בדברים שקורים בעבודה, ועוד דברים- טריוויאליים יותר ופחות.
ועדיין נדרשת עוד המון סבלנות. למשקל שיעלה, לנפח הנשימה- שאולי ישתפר ואולי לא, לכאבי בטן שהולכים ומתמעטים, למה שכבר קיים ולמה שעוד יבוא.

וכל דבר כנראה מגיע בזמנו, כשלא חוסמים אותו מחד, ולא דוחקים בו מאידך.. וכשממשיכים להאמין.
הנה, גם הפוסט הזה הגיע בסוף...
תודה לכל המפרגנים שעדכנו אותי שהם מחכים לו.

חג אורים מלא ניסים לכולם. רק לא לשכוח לבקש..  

2 comments:

  1. רוני היקרה,
    אם יש נס שכרגע העולם זקוק לו זה כנראה בריאות בשבילך. הנה אני מבקשת :-)

    השבמחק