יום שני, 2 באפריל 2012

ההקדמה שהפכה לפוסט


הימים עוברים. עוד ימים ועוד ימים.
חברים העירו לי שהרבה זמן לא קיבלו פוסט. שזה סימן לא טוב. הם קצת צדקו.

כשעובר זמן בלי פוסט זה בדרך כלל אומר אחד משניים- או שאני מרגישה רע, או שאין לי על מה לכתוב וזה בדרך כלל נובע מהסיבה הראשונה: אני לא בטוב, לכן נמצאת כל הזמן בבית במצב חצי מאוזן, ובמיעוט די גדול של גירויים. מה שמוביל לכך שאני יכולה לכתוב מגילות על מגילות לגבי וריאציות שונות של תחושות בחילה, אבל לא הרבה על דברים אחרים. וכמה כבר אפשר לשמוע על בחילות?

זאת האמת. מדובר באחת התקופות הקשות (אם לא ה...) שהיו לי עד עכשיו. אין איך לייפות וגם אין בכך צורך. זוהי תקופה בה אני מגייסת הרבה כוחות להכיל את הדברים, ולכן צריכה עזרה מהסביבה בלהכיל את זה יחד איתי.
זה קשה, כי להכיל משמעו שאין הרבה מה לעשות, ופשוט צריך להיות.
להקשיב קצת, להצטער איתי (בלי לרחם!) לספר בדיחות שחורות ולדבר על דברים אחרים. גם אם אני פחות מדברת ויותר מקשיבה כי מעייף אותי לדבר הרבה. ולפעמים זה פשוט לשבת לידי ולא לברוח גם כשרואים שאני קצת מתפתלת כי הבטן מציקה. "פשוט" עלאק...  טוב- לא הבטחתי גן של שושנים...
ובכל זאת, כנראה ש'להיות' זה בהפוך על הפוך גם סוג של עשייה, כי זה בסופו של דבר מקל עליי. חוץ מזה, שלפעמים אני גם צריכה עזרה פיזית אז גם הצד של העשייה מטופל..

ההרעה של הזמן האחרון כוללת את ההסתגלות שלי לשני ה'חברים' החדשים שמלווים אותי, שגם קיבלו שמות, נוכח האינטימיות שהתפתחה בינינו..
הראשונה היא ממוצ'קה- ה'אמא' דוחפת האוכל, הלא היא מכונת ההזנה שכל ערב נצמדת אליי עד הבוקר. בינתיים לא העליתי במשקל במיוחד, למרות ההזנה דרך הווריד. אבל איך אמר הרופא לצורך עידוד: "לפחות את לא יורדת"... אני מאד 'אוהבת' את ההערות המנחמות שלהם, בעלות האפקט ההפוך, כי תמיד הן משלבות את כמה יכול היה להיות (ואולי עוד יהיה) יותר גרוע..
השני הוא "קח אויר" (מחווה לרחוב סומסום)- הלא הוא מחולל החמצן הנייד שיש לי כבר מזמן, אך רק בעת האחרונה נדרשתי אליו. במקור, הוא נקנה לצורך הנסיעה לחו"ל, למצב של מצוקה במטוס- מצוקה שמעולם לא הייתה. אבל בתקופה זו המצוקה היא כאן על האדמה, ולצערי, חבר זה נאלץ להתלוות אלי כשאני יוצאת וגם בבית לא מעט.

ובכל זאת, גם התפתחויות חיוביות:
קודם כל, התפתחות טבעית, תוצר מעבר הזמן, אבל שראויה לכל ציון:

הגיע האביב!!!

התפתחות ששייכת לכולנו וראויה לניצול של כולנו. אני התחלתי לנצל את זה כבר בפורים (אז גם הרגשתי קצת יותר טוב). למי ששכח, בסוף השבוע של פורים היה מזג אוויר מדהים והצלחתי להתארגן  לנסיעה ללילה לצימר מקסים בגליל המערבי. נטשתי את מכונת ההזנה ללילה ונסעתי עם טלי. טלי, שכבר ראתה אותי בהודו במצבי "בא לי למות", פיתחה את יכולותיה המולדות ב"להיות איתי", שמחה שאני נותנת לה סיבה לנסוע ואני כרגיל הייתי מוקירת תודה על הנכונות לנסוע איתי, תוך הבנה של מה זה כולל.
הצימר נשק לנוף באופן יוצא דופן ולא היה צריך לעשות דבר מלבד לשבת בחצר ולהתפעל תנאים שבדיוק מתאימים למצב. ואין ספק שנסיעה כזו היא תרופה לכל דבר. מתי זה ייכנס לסל התרופות, זה מה שאני רוצה לדעת!

בניגוד לתרופות אחרות, זוהי תרופה שמיועדת לכל אחד, אז עליי לחזור כאן על המנטרה של אנא להוציא את הראש מהחלון ואת התחת מכסא המחשב, ולהתחיל לנצל את משאבי הבריאות שהטבע מספק לנו. זה לא חייב לכלול צימר. רק שזה צריך להיות עכשיו ולא אחר כך. כי תמיד אחר כך נכנס עוד אחר כך. בעצם, שיהיה גם אחר כך. בנוסף, לא במקום..

ולהתפתחות חיובית ייחודית שלי: בעוד כשבועיים, אחרי המתנה של כמה חודשים לייבוא, שהיו אחרי המתנה של שנה וחצי לאישור השימוש בחו"ל אני מחליפה את התרופה שלקחתי במשך שלוש וחצי שנים (!) בתרופה חדשה שכולנו תולים בה הרבה תקווה. יש הסכמה גורפת שהתרופה שלקחתי סייעה לי הרבה יותר זמן מהממוצע ועם מעט תופעות לוואי, אך כבר כשנה שהיא פחות ופחות אפקטיבית. התרופה החדשה לא הקדימה את זמנה, גם לא בדקה.
על מעללי עם תרופה זו ששמה קפרלזה - עוד בטח ייכתבו מילים בבלוג. האנקדוטה הראשונה היא שאני הולכת להיות הראשונה בארץ שמתנסה בתרופה, שלא במסגרת מחקר קליני! תמיד טוב להיות ראשון במשהו..

וחוץ מזה – חג הפסח מגיע, ובאופן כללי, אני מאוהבי החגים.
והאמת, שכל הפוסט הנוכחי היה הקדמה להרהורי החג וברכות החג שלי. אבל מסתבר שאחרי תקופה ללא כתיבה, בכל זאת יש לי מה לספר. אז הנה לכם כבר פרומו לפוסט הבא שיגיע מהר מהר- כך הוא לא יספיק לתפוח ואפילו יהיה כשל"פ..

2 תגובות:

  1. אחותך הלא ביולוגית2 באפריל 2012 בשעה 8:36

    מקסימה שאת!
    תודה על פוסט אביבי במיוחד, ועל מי שאת, גם כשרע..
    ואכן סופסוף ובשעה טובה הגיע האביב, אז צפי לעוד הרבה טיולים כאלה:-)
    ועכשיו כשכתבת את שם התרופה החדשה, פתאום גם השם שלה נשמע לי קצת אביבי, לא ככה?

    השבמחק
  2. רוני,

    אני מקבלת את הפוסטים שלך ישירות למייל ולכן אף פעם לא מגיבה, אבל הפעם הרגשתי צורך להכנס לפוסט כדי לכתוב לך שאת במחשבותיי... אני מעריצה את היכולת שלך להתבונן בדברים כמות שהם ויחד עם זאת לקרוא עליהם תיגר בדרכך, יוצאת הדופן, של התמודדות.

    שיהיה חג משפחתי ושמח.
    הדר

    השבמחק