מאחורי הקלישאה 'הזמן עובר מהר כשנהנים', נראה שמסתתרת הנחה הפוכה שאם הזמן עובר לאט זה בגלל שהוא עובר עלינו בסבל- כשלא נהנים (הנחה שגויה מבחינה לוגית- למי שזוכר מהפסיכומטרי..).
כבר זמן שאני מסתכלת על דברים אחרת. לגבי כל יום שעובר אני רוצה להרגיש שקרה ביום הזה משהו משמעותי, ששמתי לב שהזמן עבר, והרגשתי אותו. במובן החיובי.
הזמן עובר בכל מקרה, השאלה היא האם השקענו בלחיות בו, או שהוא עובר- ככה מעצמו – מבלי שנשים לב.
מדובר באתגר רציני. כי יומיום שואב, שגרה סוחפת, כולם במאבק תמידי – "להספיק", והזמן באמת עובר מהר. וחוץ מזה, מה זה 'אירוע משמעותי'? הרי לא בכל רגע נתון קורים ניסים ונפלאות, חיינו בנויים מאירועים קטנים ועל פניו 'רגילים'. האתגר הוא להיות בתשומת לב, לכל מה שמיוחד ב'רגיל'.
האתגר הופך עוד יותר גדול, כשיש אירועים וחוויות שהם פחות נעימים. לגביהם הנטייה הטבעית היא שאנחנו משתדלים דווקא לא 'להרגיש' אותם, ולגביהם אנחנו ממש מעדיפים לא להתעמק ו-'לשים לב'.
אמנם מבחינתי, השאיפה הסופית היא להצליח להכיל וללמוד גם מהתקופות הפחות נעימות. כי כשמשתדלים לא להרגיש את הכאבים, מקהים את כל החושים והכל פשוט פחות חד ומרגש. זה חיים ליד ולא בתוך.
אבל בתור מי שמנסה לעמוד באתגר, לפעמים צריך גם מנוחה..
חודש וחצי כמעט לא פרסמתי פוסט. וכנראה זו הייתה תקופת מנוחה לעצמי.
בחודש וחצי שלא כתבתי הייתי בתקופה של נתק כלשהו מעצמי ומהעובר עליי. תקופה שהעברתי לעיתים בטייס אוטומטי, בלי להשתהות ולהרגיש דברים עד הסוף. כאמור, סוג של מנוחה, ואולי סוג של בריחה – ולפעמים זה אותו הדבר...
ממה זה התחיל?
למי שקרא את הפוסט האחרון, יודע שזה היה פוסט מאוכזב ואולי קצת כועס. פוסט מאוכזב מכך ששוב איני מרגישה טוב וכועס על כך שאין הרבה מה לעשות עם זה חוץ מלקבל את זה. אז כיוון שקבלה מסוג זה היא לא פשוטה, עזבתי את העיסוק בעניין ורק המשכתי לשנן את המשפט 'הכל עובר ומשתנה כל הזמן' מתוך מטרה לחזק את האמונה שבקרוב ארגיש יותר טוב.
וכך עברו הימים, במקום פחות קרוב לעצמי, לטוב ולרע.
וגם בתקופה של "מנוחה/ בריחה" נראה שהמשפט 'הכל משתנה' עובד, כי הפלא ופלא, או לחילופין, באופן מאד צפוי (למי שיש אמונה..) זה בדיוק מה שקרה. עבר והשתנה, התהפכו דברים – והתחלתי להרגיש יותר טוב...
פרסום הפוסט מתגלה כמעין סיכום תקופתי קודם כל לעצמי – מה עבר עלי בזמן האחרון?
אז לשמחתי, קרו הרבה דברים בחודש וחצי, ובעיקר, התחיל שיפור נשימתי שמתקדם לאט ובזהירות (במסגרת 'עין הרע' קצת מפחיד להעלות את זה על הכתב, אבל כשהולכים עד הסוף עם תפיסת 'הכל משתנה', כבר אין לזה חשיבות..).
כפי שלא יכולתי להסביר למה פתאום מצב הנשימה התדרדר בבת אחת, גם לשיפור אין הסבר ברור של סיבה – תוצאה.
המעשה המרכזי שלי בעניין היה החלטה שמה שיכניס לי אוויר (תרתי משמע) זה השקעה ביוגה.
לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל כולנו מכירים את הפער בין לדעת ובין לעשות.
מתוך עגמת הנפש שהייתי בה על המוגבלות שלי, קיבלתי במייל סרטון שעורר בי השראה על בחור שבתחילת הסרט נכה לגמרי, ובסופו – בזכות תרגולי היוגה – הוא רץ לעבר המצלמה..
אחד המשפטים שתפסו אותי בסרטון הוא-
"זה שאני לא מצליח לעשות את זה היום, לא אומר שלא אצליח מחר".
החלטתי שאצלי זה הולך להיות אותו הדבר. התחלתי בשיעורי יוגה שמותאמים לי, ואני מתמידה ומתאמנת כמעט כל יום. גם אני רוצה להפיץ סרטון ביו-טוב בו אני רצה ומקפצת...
למי שרוצה לראות (אותו- לא אותי..)
מעבר ליוגה, אפשר אולי בזהירות רבה, לקוות שהשיפור הזה הוא רמז לכך שהתרופה החדשה התחילה להשפיע. צילומים מסודרים לבדיקת מצב הגידול יהיו רק בסוף אוגוסט, והם נחשבים בעיני הרופאים המדד לתרומת התרופה.
מבחינתי – כפי שכבר ציינתי בעבר – מה שהכי יקבע זה איך אני מרגישה ולא איך הבדיקות אומרות שאני מרגישה..
היום אני עדיין זקוקה למחולל חמצן להליכה ולתנועה מחוץ לבית, אבל בתוך הבית הוא לרוב מובטל. והתקווה להמשך: זה שאני לא מטיילת בחוץ בלי מחולל היום, לא אומר שלא אעשה זאת מחר...
בחודש וחצי האחרונים נאלצתי לקבל את העובדה שלא נסעתי עם משפחתי לארה"ב ליום ההולדת ה-95 של סבא שלי. זה לא היה קל, בעיקר כי אחרי שהצבתי לעצמי חלום, היה קשה לקבל שלא הכל מתגשם. ומצד שני, למי שזוכר את הפוסט בו העזתי לחלום (http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2012/04/i-have-dream-to-have-dream.html), חלק מהדברים כן התגשמו ומתגשמים:
התרופה לא גרמה לי תופעות לוואי, עליתי במשקל הרבה יותר מהצפוי, יש שיפור בנשימה (ואיהנה ממנו כל עוד זה כך), ובעוד שבועיים וחצי אח שלי מתחתן ואני כבר מוכנה עם שמלה ואמונה שארגיש מספיק טוב גם לרקוד.
ויש עוד דברים משמחים שלא באו בהזמנה ישירה...
בחודש וחצי הזה, עשו אצלנו שיפוצים בבית. כתוצאה מכך נאלצתי להעביר את עצמי ואת חפציי לדירה שלי בתל אביב, ולהתארגן שם עם עזרה של המשפחה והשכנות היקרות למשך אותו שבוע. ואולם, מעז יצא מתוק, כי גיליתי שאני מסתדרת בדירה בכלל לא רע, ומקום משכני נכון להיום חזר להיות ביתי בתל אביב. כיף מאד להיות אצל ההורים שעוזרים לי רבות, אבל לחזור למקום שלי, עם החצר האהובה שלי – גם זה באופן כלשהו התגשמות חלום.
למדתי משהו על חלומות בתקופה הזו...
מעבר לכך שחשוב לחלום, כדאי לחלום הרבה ובהרבה כיוונים. לדעת מראש שלא הכל יתגשם בדיוק כפי שתוכנן, דברים יתפתחו לכיוונים נוספים וחלק גם לא יקרה, אך זו לא סיבה לזרוק את החלום עם האמבטיה. החזון הכללי הוא מה שחשוב. ואם אני מספיק ערנית, אני יכולה להבחין ולשים לב לכל מיני הפתעות נעימות שלא היו בחלום, וגם לשים לב לניסים ולנפלאות הקטנים של החיים, שכל כך קל לפספס מגובה הטייס האוטומטי.
חודש וחצי לא כתבתי. ובסופו של דבר, אני כותבת ומגלה שאני מטיפה למסרים שכבר הטפתי בעבר. ואיכשהו, נראה שאף פעם לא רע לקבל עוד תזכורת לנושא.
אני נזקקתי לה, ואולי איני היחידה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה