החניה שהכניסה אותי למלחמה

כבר כמה חודשים טובים שיש לי תו נכה.

בתחילה לא אהבתי את הרעיון, אך בשלב מסוים זה כבר לא היה משהו ש"מנצל" את מצבי, אלא זכות נחוצה לי מאד, ובלעדיה אני מתקשה להגיע למקומות.
כשאני צריכה להגיע למקום שאין לידו חנייה צמודה באותו רגע, יש לי שתי אפשרויות- או שמישהו יחנה בשבילי במקום אחר (ואחר כך יצטרך להביא לי את האוטו לקראת הנסיעה חזרה) או שאני פשוט אאלץ להמתין עד שחנייה תתפנה.

אז קודם כל, גיליתי שלפעמים לעמוד ולחכות בנקודה זה יותר יעיל מלעשות סיבובים על סיבובים במציאת חנייה (וזה נכון ללא קשר לתו נכה).

מעבר לזה, גיליתי שתו נכה זה להיט. אם כבר הופכים את הלימון ללימונדה – אז אין ספק שתו נכה זו לימונדה איכותית.

אבל גם גיליתי שמצב של המתנה לחנייה הוא מצב מעורר מתח, במיוחד בארצנו הקטנטונת וה'חצופה', בה אם תמצמץ לרגע יתפסו לך את המקום אחרי שחיכית בצד בסבלנות 15 דקות. והסיטואציה ההשרדותית הזו מוציאה ממני צדדים מאד לא מפרגנים, שבשפה 'אקדמית' נקראת תגובת 'הלחם או ברח' (fight or flight). ואם מתרגמים באופן חופשי – כמו חיה..

פתאום אני כבר לא האדם הסבלני, המתחשב.. פתאום זה או אני או הוא. במצבים מסוימים ויתרתי ואמרתי לעצמי – שטויות זה רק חנייה, אבל לאורך זמן מתגברת התחושה ש:"מטפסים עלי" (ומה פתאום שיטפסו עליי?) ושאם לא אלחם על זכותי ואצפור ואתנהג כרומאי, אני לא אחנה בקרוב.

מאד לא כיף לגלות שנכנסתי למקום של מאבק, לנקודת מבט של מלחמה.

האמת הלא מפתיעה היא, שה'חיה' שבי היא עדינה, יותר סנאי מנמר... אבל גם סנאי לפעמים עצבני.

השבוע היה עוד יותר לא כיף, לגלות שתחת המשקפיים המותקפות/תוקפות המציאות לעיתים מספרת סיפורים מעוותים...

השבוע נסעתי לבנק. החנייה של הבנק היא מעין מפרץ של שתי שורות חנייה שכביש צר ביניהן, והוא מקביל לשורת בתי עסק, ביניהם כאמור, הבנק וכן סניף של קופת חולים כלשהי.

המפרץ צר. לכן כשעומדת מכונית בכניסה אליו (בין שתי שורות החנייה), זה חוסם מכוניות אחרות מלעבור.

כשהגעתי, היו שתי מכוניות בכניסה למפרץ, ממתינות בטור לחנייה שתתפנה.

הבנתי שכל החניות תפוסות (כולל חניות הנכים...) וחיכיתי לתורי בסבלנות (הסדר היחסי הרגיע את שד "אף אחד לא יתפוס לי" לשלב זה).

אחרי כמה דקות התפנו שתי חניות, וכך הפכתי להיות ראשונה, ממתינה בכניסה למפרץ למיטיב הבא שיועיל לסיים ענייניו ולפנות לי מקום.

אה... וכמובן שקצת חסמתי את המעבר לכניסת מכוניות אחרות. אבל זה די ברור לא? אם אכנס יותר פנימה, אפספס כל יוצא פוטנציאלי מהחניות שכבר יהיו מאחורי – לטובת אי אלו ממתינים לחנייה שיגיעו אחריי. והרי אם אין חניות מתפנות, גם כך אין לאחרים מה לחפש בתוך המפרץ לפני שאני אחנה.

בעודי ממתינה, מגיע מצידי רכב, צופר ודרך החלון צועק לי בקול מאיים

"תני לי לעבור"

בבת אחת רמת האדרנלין עולה, יצר הלחימה שלי מתעורר, ואני מתחילה להתווכח –

"אבל אין עוד חניות"

"תני לי לעבור!!!"

"אני ממתינה כאן כבר עשר דקות, אני אמורה להיכנס לחנייה.. אין לך מה.."

"תני לי לעבור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

כאמור, יצר הלוחמה של סנאי בשילוב התחושה שהשיחה לא מתקדמת, הוביל אותי,

עצבנית ומתוסכלת, לתת לרכב לעבור, כשאני מבחינה שמאחורה ברכב יושבים אישה וילד בוכה.

כמה דקות אחר כך, עדיין ממתינה, אני קולטת את הגבר עם הילד על הידיים רץ לקופת החולים. הוא נראה קצת היסטרי (גם המבוגר וגם הילד) והכתה בי התובנה שכשהוא ניסה להיכנס למפרץ הטרידו אותו דברים אחרים מאשר אם הייתי שם קודם או לא.

אין לי מושג מה הוא עשה עם האוטו...

הגבר הזה לא היה כל כך וורבלי ברגע האמת. השיחה בינינו הייתה יכולה לקדם את התזוזה שלי מהדרך בצורה יותר יעילה.

ובכל זאת, ברגעי לחץ אמיתי של אנשים, ייתכן שמיומנויות תקשורת זה קצת יותר מדי לבקש.

בשלב ראשון לאחר האירוע מצאתי את עצמי מתגוננת בפני עצמי- איך יכולתי לדעת? סך הכל לא רציתי לצאת שוב פראיירית.. ועוד ועוד נימוקים מסוג זה. שבינינו, היו 'עוברים' את משפט האדם הסביר.

אבל תחושת החמיצות לא עזבה אותי. תחושה שכניסה למצב נפשי של מלחמת קיום מוציאה ממני תגובות שאני לא אוהבת להסתכל עליהן.

עוד היה מעניין לראות כיצד אותה התרחשות, מבעד לעיניים שלי, שרואות רק את המציאות המצומצמת שלי, היא התרחשות כל כך שונה מבעד לעיניים של האחר (כמו אותו בחור שבטח קילל אותי ואת כל הישראליים הדפוקים ובטח הבנות שלא צריכות להיות על הכביש ומי יודע מה עוד...).

המציאות המצומצמת, היא מנת חלקו של כל אחד מאיתנו לגבי כל דבר. 

זו לא עובדה חדשה.

המדהים הוא עד כמה בקלות אנחנו שוכחים את זה באופן די עקבי, ונשארים עם הסיפור שלנו בתור האמת שהתרחשה, בלי שמץ של התלבטות או השהייה להיזכר בעובדה שזה לגמרי סובייקטיבי.

החיים הרבה יותר מורכבים אם כל פעם אתה צריך לבדוק מה הסיפור של הצד השני (או לפחות לזכור שקיים סיפור כזה ולהיות ערני שלא הכל ידוע לך), אבל איכשהו, אולי אני מעדיפה לפעמים להפסיד חנייה בתמורה להבנה הזו.