חזרה לשגרה?

עונת החגים הייתה כאן והלכה לה, ועכשיו זו תקופת הכניסה ל'שגרה'...

אני מוצאת את עצמי מתקשה להגדיר מהי השגרה שלי. בתקופה האחרונה נראה שאני יכולה לענות לשאלה 'מה שלומך' בצורה ברורה רק בהתייחסות לעכשיו המיידי ביותר. המצב משתנה כל יום, ולעיתים אפילו ברמת השעות. המשמעות של זה שקשה לקבוע דברים מראש והתוכניות שלי ליום עשויות להשתנות או להתבטל ברגע האחרון. בימים אחרים אני מוצאת את עצמי בבית עובדת מול המחשב למרות שאני מרגישה עם הרבה כוח ורצון לצאת החוצה ולנצל את זה.

נדמה לי שאני צריכה להגדיר מחדש מהי שגרה בשבילי ומה אני מעוניינת שיהיה בה ; נדמה לי שאני צריכה להגדיר מחדש ציפיות לגבי מה אני יכולה ולא יכולה, וצריכה להמציא מחדש את שיטת ההתמודדות הטובה ביותר בשבילי.

אלו דברים "כבדים", ואני מרגישה בתקופה של מעיין דגירה.. יש לי המון שאלות לעצמי, הרבה אי בהירות, לצד הבנה שמלאכת 'קבלת המצב שלי' היא משימה מתמשכת ולא משהו שעושים פעם אחת וגומרים עם זה.

אני מקווה שאחרי הדגירה יגיע שלב בקיעת התשובות מהביצה ואני אבין מה אני מחפשת. כי כמו שג'ון לנון שר: "How can I go forward when I don't know which way I'm facing"

(בשיר שנקרא "How" http://www.youtube.com/watch?v=iq7rRyl04Yw ) גם אני צריכה להבין איפה הצפון שלי.

אני מאמינה בתקופות 'דגירה'. תקופות שבהם יש הרגשה שתקוע, שלא ברור מה הכיוון, שיש הרבה התעסקות וחשיבה בלי תחושה של תוצר כלשהו... ואז יש איזושהי קפיצה לא לינארית של התקדמות, של הבנות, של צמיחה.

אני מקווה שגם הפעם זה המקרה, ושבקרוב יתבשלו אצלי התובנות לגבי איך נכון לי לנהל את חיי (בהנחה שתהיה לי סבלנות לשהות עם התסכול שבתקיעות הדוגרת..).

בתהליך הזה נדרש ממני להיות ערנית שלא מדובר סתם בחששות שלי מלעשות שינויים. אני צריכה לוודא שאני לא דוחקת הצידה מחשבות ורגשות ושאני לא נשארת בתחושת חוסר שביעות רצון מבלי להצליח להשתחרר ממנה – רק בגלל נטיית הלב להעדיף את 'אזור הנוחות' של המוכר.

בקיצור, יש הרבה עבודה, שדורשת התבוננות פנימה.

וכיוון שאין לי תובנות לספר על העתיד, אפנה ואספר קצת על אירועי העבר, מהחודש וחצי שעברו, והיו כמה...

בסוף אוגוסט עשיתי צילומי CT לבדוק מה מצב הגידולים, לאחר 3 חודשים של שימוש בתרופה החדשה שאני מנסה (ששמה קפרלזה).

החדשות היו מאד משמחות: מסתבר שהיה צמצום של נפח גידול בריאות, כלומר- פחות גרורות. זו בעצם הפעם הראשונה אי פעם שהיה שינוי מסוג נסיגה במצבי. עד עכשיו המצב היה יציב, או שקצת החמיר.

כאמור, כמובן שאלו היו חדשות טובות מאד, אם כי כשאני בוחנת את תגובתי, ניתן לומר שהיא הייתה הרבה יותר מתונה ממה שהיה ניתן לצפות. כנראה שבגלל כל השינויים התמידיים אני כבר פחות מתרגשת- גם כשיש משהו ש"מתקלקל" וגם כשנראה שמשהו "מתוקן".

ב15/9 הייתה לי יום הולדת, וניצלתי את ההזדמנות לארגן אירוע (יום ההולדת היה רק תירוץ..) שקראתי לו 'מסיבתודה'. הזמנתי את החברים לערב שהוקדש להכרת תודה על מה שיש לנו. אחרי שנה מורכבת ומאתגרת שהייתה לי לאחר חזרתי מהודו, הרגשתי שיש לי המון דברים לומר תודה עליהם. מעבר לזה, שמחתי להיות גורם מעורר תשומת לב להכרת תודה גם בקרב סביבתי. לעת זקנה אני מרשה לעצמי לנסות קצת להשפיע על אנשים (כל עוד לא יאשימו אותי במיסיונריות..).

האירוע היה מאד לטעמי, מאד נהניתי ונראה היה שכך חשו גם שאר הנוכחים.

מעבר למפגש החברתי, האוכל, המוסיקה המשובחת והאווירה הנעימה ששררה, הייתה גם פעילות הכרת תודה שכללה הפעלה שמזכירה מדיטציה בהליכה (למי שמכיר) וגם דמיון מודרך על כל הדברים שיש לנו בחיים שיקרים לנו ועליהם אנו מודים.

הפעילות בהליכה הייתה בהשראת פעילות דומה שעשיתי בסופ"ש של מדיטציות בשתיקה בו השתתפתי בסוף אוגוסט. ומאז הספקתי להיות בעוד סוף שבוע מסוג זה בסוכות.

סופי השבוע האלה כוללים בעיקר מדיטציות ושתיקה (כלומר, המשתתפים לא מדברים בכלל. המורים כן נותנים שיעורים והסברים). למי שלא מכיר זה נשמע מוזר עד הזוי, אבל מי שניסה מגלה כמה כיף לפעמים לא להצטרך להיות חברותי, לחסוך את מאמצי ההכרות, ופשוט להיות עם זמן להיות עם עצמך.

יש להודות, שלהיות עם עצמי יכול להיות חלק לא כל כך פשוט. כולנו שמים בצד כל מיני דברים שלא בא לנו להעמיק בהם, וסופי שבוע מהסוג שתיארתי עשויים להציף את אותם "דברים", אבל דווקא ההתנקות הזו מתגלה כמנקה... (כן אני יודעת, משפט מוזר..).

כתבתי משהו על ההשראה מסוף השבוע הזה, שהובילה לפעילות במסיבה. את אותו משהו הייתי אמורה להקריא במסיבה, אבל מרוב התרגשות שכחתי... כדי להסביר על מה בדיוק מדובר, אני מצרפת את הקטע כאן בהמשך.

כמובן שבתוך התקופה הזו היו ארוחות חג, חשבון נפש (שכמו שתיארתי בפתיחה כנראה אני עדיין במהלכו), הקפות שמחת תורה, אשפוז אחד בגלל חום גבוה (שכנראה בסוף היה "רק" שפעת) ימים יפים יותר, ימים כואבים יותר (שלשולים/ קוצר נשימה/ בחילות / עייפות כתופעת לוואי של התרופה) ובסגירת מעגל... חזרה לשגרה.

כאמור, תקופה יותר מהורהרת, ולכן זהו פוסט שבעיקר 'נצמד לעובדות'; לפעמים יש גם כאלו...

אסיים באיחולי שנה טובה מאוחרים, שתהיה זו שנה של שגרה ברוכה. מה זה מבחינתי? שנה של יום יום רגוע עם מקצב קבוע שנותן שקט, ומצד שני, שנה בה כל יום מצליח להיות מיוחד, בעל ערך ותחושות סיפוק ואהבה, יום שהיה בו טעם. יום שאפשר להודות על כך שהיה.

ולסיום באמת, המילים שלא נאמרו (במסיבה), למענכם- בכתב..

הייתי לפני שבועיים בסוף שבוע מדיטציה בשתיקה, שזה אומר יומיים בהם בעיקר עושים מדיטציה, ולא מדברים. בכלל. חוץ מהמנחה שמסבירה על המדיטציות ומקיימת שיחות, שאולי יותר נכון לקרוא להן מונולוגים.

סוג אחד של מדיטציה זה מדיטציה בהליכה. במדיטציה כזו צריך ללכת לאט לאט, ממש בslow motion, ולהיות מרוכז וקשוב לכל חלקיק תנועה ותחושה בזמן ההליכה. זה נקרא להיות נוכח, חלק מהרעיון של להתמקד בכאן ועכשיו.

בערב עשינו מדיטציה כזו ואני "השתלטתי" על איזושהי פיסת דשא, עברתי למצב יחפה, והתחלתי לצעוד הלוך ושוב.

אז צריך באמת להתרכז כדי להיכנס לזה, אבל אחר כך עברתי חוויה אמיתית.

התחלתי לעקוב אחר התנועה, אחר הסנכרון האוטומאטי של הרגליים שכל רגל יודעת מתי לעלות ומתי לרדת ועד כמה – וזה דבר שקורה באופן טבעי, ויש שיווי משקל. ואז שמתי לב לכך שאני יכולה לשלוט בתנועה – להאט / להגביר / להזיז ימינה ושמאלה.

ובמקביל התחילה לי מנגינה בראש שהזכירה שכל זה כביכול פשוט, אבל בעצם כל כך לא. לא פשוט, לא טריוויאלי.

וכאן אני רוצה להעיר שהמנגינה הזו אינה קשורה למצבי הבריאותי הספציפי. אולי מצבי הפך את היכולת לתשומת לב ליותר חזקה, אבל העובדה שזה לא מובן מאליו נכונה לכולנו.

קודם כל לא מובן מאליו שיש בי מספיק כוח פיזי להעמיד משקל של גוף שלם על שתי רגליים ולהתנועע. ולא מובן מאליו שהרגליים מקשיבות למסר שהמוח שלח להם. ולא מובן שהמוח ידע מה לשלוח. וזה כל כך הרמוני וזורם כשזה עובד טוב. אבל מספיקה ציפורן חודרנית בשביל להזכיר שההרמוניה הזו היא לא מחויבת המציאות, ושהיא שברירית, ונפלאה ומפתיעה.

אחר כך שמתי לב למגע הרגליים שלי עם האדמה. לתחושה של הדשא המתחכך בכף הרגל. לעיתים התחושה הייתה נעימה ולעיתים פחות. לעיתים אפילו קצת כואבת. אבל זה לא הפואנטה. הנקודה המרכזית היא היכולת לחוש, החוויה של תחושת הדגדוג, עקצוץ.. כן, יש אנשים שזה לא עובד אצלם.

אחר כך שמתי לב לרעש מסביב. היה שקט מאד, אבל כששקט – דווקא אז שומעים כל כך הרבה רעשים.. וידעתי שעוד מעט גם יצלצל פעמון שיגיד לי שהסתיימה המדיטציה. וכל כך שמחתי לדעת שאני אכן אשמע את הפעמון. האוזן שלי תקלוט את הצליל והמוח שלי יידע לפרש אותו.

ברור לא? מדהים לא?

הגילוי המחודש של כל הפלאות הטריוויאליות הללו מרגש, והציף אותי בהכרת תודה.

את החוויה הזו של הכרת התודה, רציתי להעביר הלאה....