כשהתותחים רועמים..

היום שוחחתי עם חברה לעבודה אחרי תקופה שלא דיברנו.

היא שאלה מה שלומי, וכשסיפרתי ש"לא משהו" היא ציינה שהבינה מבעד לשורות, או יותר נכון- מבעד ל'אין שורות' שכבר היו ימים טובים יותר. היא התייחסה למדד מרחק הזמנים בין פוסט לפוסט כמעיד משהו על מצבי. וסך הכל היא צודקת... אצלי כשמצב הגוף/ נפש מקרטע,  אין תותחים אבל המוזות שותקות.. שתיקה רועמת.

השיחה הזו אתגרה אותי לנסות לכתוב פוסט "אף על פי כן ולמרות הכל", לכתוב בזרימה של מה שיוצא יוצא, קצת בשונה מהאופן בו אני כותבת בדרך כלל.

כשאני כותבת פוסט תמיד אני משתדלת שתהיה איזו פואנטה, איזה מסר (רצוי מעודד) שמתחבר לכל אחד ושלא נשען על המצב הייחודי שלי. אני שוקלת את המילים, חושבת על השנינויות. זו בכל זאת יצירה שלי שמפורסמת לעולם.

אבל כשהעייפות שולטת בכל, והתחושה היא שכל הזמן אני נשאבת מטה על ידי המגבלות שהפכו חלק מחיי, למי יש אנרגיות ליצירה? והיומרה להעברת מסר מתקפלת לתוך עצמה, מתחבאת,הרחק בעורף. בחזית עדיין ניצבים הכוחות האחרונים שמושקעים בלהמשיך להיות בתקשורת ובאינטראקציות עם העולם, שיש בהן יותר מאשר נושא אחד - סרטן.

וזוהי בהחלט מלחמה, השתדלות יומיומית למצוא עניין בדברים, למצוא כוחות להיות חלק מכל המסגרות שהשתדלתי לייצר לעצמי, למצוא מטרות מספיק מעוררות השראה כך שהן לא תמוססנה עם התקף העייפות הבא, ותהפוכנה לעוד רעיון שלא הוגשם.

 

ומה קרה בעצם?

האמת שבבחינת המצב "על הנייר", אין שינוי משמעותי במצבי הבריאותי בתקופה האחרונה.

על הנייר בדיקות הדם אפילו מראות מספרים משופרים שמעידים שלתרופה החדשה כן יש השפעה חיובית והיא משמרת יציבות (כבר חצי שנה אני לוקחת אותה, אך היא עדיין מוגדרת "החדשה"). אז ניתן לומר שיש 'סטטוס קוו' כלשהו. עליות וירידות ברמה היומיומית אך ללא מגמה ברורה של שינוי.

על פניו זו נשמעת דווקא 'עסקה משתלמת'. אך בפועל, כנראה שזה המקור לכאב הגדול שלי. כי הסטטוס קוו הוא סטטוס קוו דפוק. בלתי מספק בעליל. כמו הסטטוס קוו הלאומי בטחוני.  

ברמה הלאומית אני מבחינה ב"יציבות" של: סבבים של ירי מדי פעם לעבר ישובי הדרום, הסלמה, מתקפה ישראלית ש'מחזירה את כושר ההרתעה של צה"ל'', רגיעה לתקופה, סבבים של ירי מדי פעם... וחוזר חלילה. כשלכל סבב כזה "תוצר לוואי" של הרוגים, פצועים ונזק – בשני הצדדים, שחיקה ותסכול.

 אצלי הסטטוס קוו כולל- בעיות עיכול 24/7, קשיי נשימה וליווי של מחולל החמצן לכל מקום, עייפות משתלטת בחלקים לא קטנים של היום ואיטיות בלתי נסבלת שנובעת מכל אלו. ימים שעוברים ונעלמים בין האצבעות בלי שאוכל בכלל לציין מה עשיתי בהם. הם פשוט קרו ואני הייתי בהם רק צופה מהצד – נחה. חסרת אנרגיה. תוצר הלוואי לאורך זמן זה חוסר מוטיבציה ומצב רוח מעוך באחוזים גדלים של הזמן; שחיקה ותסכול.

כשאני פוגשת אנשים או משוחחת בטלפון, לרוב זה לא נשמע כל כך מדוכדך. וזה לא בגלל שאני מנסה להציג או עושה את עצמי. זה בעיקר בגלל שאני לא רואה טעם בלשתף בכל הפרטים הללו, שמה כבר אפשר לומר עליהם?

ברמה העקרונית אני מאד מאמינה בלשתף ומאמינה בכוח המחזק שבעצם ההקשבה (אחרת אני במקצוע הלא נכון...). אבל במקרים רבים אני מוצאת את עצמי מעדיפה לחסוך את כל הדיכאון הזה מהשואל לשלומי, במיוחד מתוך החוויה שהיות ואין יותר מדי מה להגיד או מה לעשות, חווית חוסר האונים תהיה בלתי נסבלת לשנינו.

וכך גם לגבי הבלוג.. הבטחתי לעצמי שזה יהיה בלוג אמיתי, חודר, לא מנסה ליפייף, אבל לאורך זמן אני מגלה חוסר רצון לכתוב על הרע, על הקשה – למה 'לבאס'? מי ירוויח מזה?

ובמיוחד בתקופה הנוכחית, שה'באסה' היא חלק מהאווירה הכללית, מי צריך גם באסה אישית?

 כמו שציינתי, בעבר התפיסה שלי הייתה מאד אחרת, של 'שיתוף בכל מחיר'. ועדיין זוהי עמדה דומיננטית אצלי – כמעט סוג של אינסטינקט. אבל העובדה היא, שכל הפוסטים שנכתבו לי בראש בזמן האחרון לא עלו על הנייר.

 הנה לדוגמא, בפורום בו אני קוראת מדי פעם, מישהי סיפרה שהרבה מהפרטים על המחלה שלה היא לא מספרת למשפחתה כדי לא להכאיב להם ולהקשות עליהם יותר. והיא לא יוצאת דופן בתפיסה שלה, להיפך – היא קיבלה הרבה תגובות מחולים אחרים שהסכימו לגישתה.

בעבר, הייתי מסתייגת מאד מדבריה. בתפיסה שלי הרצון "להגן" על הסביבה היא לטווח הארוך מזיקה כי היא אוכלת את האנרגיה שלי וגם יוצרת קיר ביני לבין הקרובים שאוהבים אותי ורוצים להיות שם בשבילי. היום אני מוצאת עצמי תוהה... בנוסף, אני לא בטוחה שתמיד להעמיק בכמה שעצוב וכואב לי זה באמת 'תרפויטי'. אולי לפעמים דיבור על הדברים רק מכניס למעגל שלילי.

אז מה אתם – מהמשתפים או מהשומרים לעצמכם?

 

ובכל זאת, למען אחרים ואולי יותר מזה, למען עצמי... אספר גם משהו שיזכיר שיש במציאות חלקים יפים שצריך להיזהר לא לפספס אותם.
יש כל מיני רגעים קטנים, לא מתוכננים, שמחזקים מבלי שהתכוונו ועושים הבדל...

הסתבר לי אתמול, ששכנותיי היקרות החליטו שאם תהיינה עוד אזעקות הן תתכנסנה אצלי כדי שלא אשאר רק עם עצמי ועם האזעקה. היות ואני לא אספיק להגיע רחוק מאד ב-90 השניות של החסד בין האזעקה לנפילה, בעת אזעקה אני נכנסת לחדר האמבטיה הלא ממש ממוגן שלי (מסתבר שקירות גבס זה לא ממ"ד..) ומקווה לטוב. הסיכום שסיכמו השכנות שלי בינן לבין עצמן (הן אפילו לא סיפרו לי..) חימם לי את הלב, הזכיר לי שאני לא לבד (משהו שאני יודעת, ומשום מה ברגעים של 'שחור בעיניים' כל כך קל לשכוח) ובקיצור, עשה את שלו.

 

והיות והפוסט הזה הוגדר כזורם ולא מתוכנן, לא אחפש איזה משפט סיום מוחץ, או סיכום שמארגן את הכל באופן אסתטי כמו חלקי פאזל שנופלים למקומם.
במקום זה, מאחלת לכולנו שהאמת שבמשפט 'הכל עובר' תראה את עצמה בקרוב, ושנדע ימים שקטים מאלו. אפשר גם קצת דרמות וסערות – אבל אם אפשר, בלי תותחים...

 

תוספת-היום שאחרי....

את הפוסט הזה כתבתי אתמול בערב. ב"מציאות" של אתמול בערב.

היום היה לי דווקא יום מוצלח, סך הכל תחושה פיזית טובה, אפילו העברתי סדנה בארגון ולא התעייפתי מדי, ויש איזושהי נינוחות פנימית.  
פתאום שאלתי את עצמי האם בכלל נכון לפרסם את הפוסט? אולי הוא בכלל לא מייצג..

אבל אני בוחרת לא להתחמק. הפוסט הזה הוא חלק מהחוויה הפנימית שלי, ובאותה מידה גם ימים טובים ואירועים משמחים הם חלק מאותה חוויה פנימית. התשובה האמיתית ל'מה שלומך' היא תמיד עולם הרבה יותר עשיר מהתשובה המקובלת "בסדר"...