בסוף השבוע הייתי
בים המלח, בפסטיבל שהיו בו כל מיני סדנאות. הצטרפתי לסדנת תיאטרון פלייבק, וכך חזרתי
קצת אחורה בזמן ל"תקופת הפלייבק שלי", שאולי עוד תחזור (למי שלא מכיר- תיאטרון
פלייבק זה מופע תיאטרון שמתבסס על סיפורים שהקהל מספר בזמן ההצגה, והשחקנים- בדרך
של אלתור בו ברגע – ממחיזים את הסיפור שלו).
הסדנה הייתה נחמדה
מאד, ומעבר לכך, אחד התרגילים הוביל אותי גם למחשבות קצת "פילוסופיות".
אז הנה אני חולקת...
בפתיחת הסדנא היו
תרגילי חימום. אחד מהם היה ללכת בחדר, כשכל פעם היינו צריכים לשנות את קצב ההליכה
בהתאם לספרה שנאמרה: 1 = הליכה איטית ביותר, על סף הליכה מדיטטיבית (זו הייתה
האסוציאציה שלי. המנחה הדגימה את הרעיון על ידי השוואה ל-Window
Shopping.
סביר להניח שאותה הבינו יותר טוב..). 2= הליכה איטית – משהו כמו הליכה על חוף הים... וכו'. 5 זה המהירות הגבוהה ביותר, וזה השלב שממש
הולכים/ רצים בחדר, קצת נתקלים אחד בשני ובעיקר – ממהרים. הדוגמא הייתה – כשמאחרים
להוציא את הילד מהגן.
אפשר להסתכל על זה
כמו מהלכים ברכב.
התחלנו בפעילות...
בספרות הראשונות 1, 2, היה לי סבבה. ב-3 היה בסדר, אם כי הרגשתי שזה מספיק לי. ב-4
היה לי לא נוח. ב-5 החלטתי שבמהירות הזו אני פורשת, עומדת בצד עד שיחליפו שוב את
הקצב. יוצאת לרגע מהמשחק.
לא התאימה לי כל
ההתנשפות ולא הרגשתי שזה משהו שאני יותר מדי יכולה לעשות, לא כל שכן- שאני רוצה
לעשות. זה היה שלב של פוס במשחק. (רק לפרוטוקול- את כל הפעילות הזו, ובכלל את כל
השהות בפסטיבל, העברתי כש'קח אוויר' – מחולל החמצן – נח בחדר. כיפאק הי לי!). בדיבור הפנימי שלי
שמעתי את עצמי אומרת- "מה לעשות, אצלי אין 5. פשוט אין. לא ניתן".
התחושה הראשונית
הייתה של קצת תסכול. אבל באופן מעניין, בפחות ממספר שניות, התמונה התפרשה אצלי
בצורה הרבה יותר חיובית.
זה התחיל מההבנה
שהמשחק שיש כאן הוא מאד מייצג גם לחיי בכלל. במובן הפיזי, אני כבר אף פעם לא
'ממהרת'. כאמור. לא ניתן. אני יכולה להתווכח עם המציאות ולנסות להתחיל להזדרז,
ללכת יותר מהר, להתארגן יותר מהר – וזה יעבוד לדקה בדיוק ואז יתנקם בי בהפוכה כי
אצטרך כפול זמן לנוח. אז עדיף ויעיל יותר לעשות את הדברים בקצב יותר איטי.
משם זה המשיך
להבנה, שעל פניו ביטול המהלך ה-5 בחיים שלי הוא מכפייה, אבל בתוצאה הסופית, זה
מסתבר לעיתים כרווח נקי. להתנהל בהילוך 5 זה לא נעים. פשוט לא נעים.
אצלי ההילוך ה-5
"לא עובד" אבל באופן עקרוני היה עדיף שהמהלך הזה לא היה באפשרות הייצור.
אני זוכרת מה זה להיות בלחץ, לרוץ מכאן לשם, לא להספיק ולקפוץ ממקום למקום על סף
איחור תמידי.
הבעיה שלנו- כשזה
אפשרי פיזית, איכשהו נגיע למצב הזה גם אם ממש לא התכוונו.
כשחשבתי על זה עוד,
הבנתי שהמרכיב הפיזי חשוב, אבל הוא לא המרכזי. כי גם אם אני לא יכולה לנוע במהירות
או לרוץ ממקום למקום, עדיין אפשר להיות בחוויה פנימית של לחץ. לשמחתי, אני מרגישה
שבהשוואה לעבר חווית הלחץ (להגיע, להספיק..) תוקפת אותי פחות.
אני מניחה שיש לזה
מספר גורמים, אבל אני חושבת שהראשון בהם הוא העובדה שאני באמת מרשה לעצמי להכניס
פחות דברים בבת אחת. לצעד כזה יש כמובן מחיר ברור: עושים פחות בזמן נתון. אך זהו
מחיר לגיטימי בעיני ואני מסוגלת לקבל אותו. המשמעות היא שאני מוכנה לקבל את
המציאות של המגבלה של הזמן ושל מה שאפשר להכניס בו. אני מוכנה לקבל את המציאות שבה
לא יתבצע כל מה שהייתי רוצה שיתבצע באותו יום. לקבל את המציאות, על כל העיכובים
שהיא מייצרת.
בקיצור, לקבל את
המציאות, ולא להילחם בה.
זה לא קל למישהי
כמוני שבעבר "פיצצה" את היומן בתכנונים שכמעט עולים אחד על השני,
שהסיפוק שלה בחיים היה לא אחת תלוי בהספק, שהמדידה של כמה הצלחתי לעשות בזמן נתון
הייתה גורם משפיע על תחושת הערך העצמי שלי.
ובכל זאת, המגבלה
הפיזית הובילה לשינוי מנטאלי. והשינוי המנטאלי הזה מאפשר לי להירגע, להשקיע את
עצמי במקום בו אני נמצאת באותו רגע, ולמצוא סיפוק בדבר עצמו ולא רק בסימון V
על הביצוע שלו. כתוצאה מכך עשוי גם להתפזר הערפל סביב השאלה שלעיתים עולה בראש- מה
בעצם נותן לי סיפוק? הערפל הזה מוכר לאנשים שכל כך חשוב להם לסיים את המשימה, שהם
לא עוצרים לשאול האם נהנו מלבצע אותה.
ואם לסכם, לבטל את
המהלך החמישי אומר להצטרך לתכנן יותר טוב את הזמן וכנראה גם להכניס קצת פחות דברים
בלו"ז, לקחת יותר זמן מראש לכל מיני 'בלתי מתוכננים', לשמור על קור רוח גם
כשיש עיכובים, ו... לדעת לסלוח לעצמי על איחורים.
וזה גם אומר- פחות
להילחץ, להגיע יותר ב'רגוע', להיכנס לדבר הבא בלי להיות לגמרי במקום הקודם, ולהיות
במקום הקודם בלי כל הזמן לחשוב על המקום הבא..
אני אמנם לא ממליצה
על אימוץ מגבלה פיזית שתנטרל את ההילוך החמישי שלכם. יש להודות, שיש חשיבות לעצם קיומה של
האפשרות – במצבים נדרשים – להיות זריזים, לתפקד בלחץ, לתפעל כמה התרחשויות בבת
אחת. אבל אני כן ממליצה על בחינה מחודשת של השימוש התדיר בהילוך הזה, כי אני חושבת שרבים
מאיתנו כבר עושים לו abuse, ויש שחיקה. אני ממליצה על
אפשרות להפחית בהעברה לחמישי- ובעצם, מציעה לתכנן אחרת את מהלך הנסיעה, באופן
שמאפשר להבחין בנוף.
במיוחד עכשיו כשבא
אביב...
ובנושא אחר, סיפרתי
כבר מזמן שאני לפני בדיקות תקופתיות. ובכן, הבדיקות נערכו, והתוצאות – פחות או
יותר – התקבלו. הסיכום הוא סך הכל חיובי.
נראה שבמהלך
החודשים האחרונים לא חל כל שינוי במצב הגידולים ואולי אולי, למרות שזה מאד קשה לתת
אמירה חד משמעית בעניין, יש מעט שיפור במצב הגידולים באזור הריאות.
המשמעות היא,
שלפחות כרגע התרופה שאני לוקחת, אותה תרופה (קפרלזה) שאושרה בינואר בסל, כן עושה
את המוטל עליה במסגרת שמירה על יציבות, ולכן כל עוד הדברים יישארו כפי שהם, אני
ממשיכה איתה. בזאת היא סיימה את תקופת ה'צעירות' שלה ולכן כבר לא תיקרא
"התרופה החדשה". בכל זאת יש לה וותק של עוד מעט שנה..
ולסיום, אני מיישמת
את מה שכתבתי עליו כאן:
היות ואני מתכננת
עוד פוסט איחולים לקראת פסח, הרצון המקורי שלי היה לשלוח את הפוסט הזה כבר בתחילת
השבוע. אבל כיוון שאי אפשר לעשות הכל - ובסיומם של ימים ארוכים יחסית לכוחותיי,
העדפתי לנוח מאשר 'להספיק'- שליחת הפוסט נדחתה וכבר נושקת לחג הבא עלינו לטובה.
וזה המחיר של לא לדחוס עוד ועוד, של להוריד הילוך. התמורה היא בכך שכתבתי את הפוסט
ממקום רגוע ומאפשר. ונהניתי לכתוב.
נראה לי שהשתלם
לי...
רוני, המילים החכמות שלך גרמו לי לחשוב המון. ההילוך החמישי הוא ללא ספק תוצאה של תרבות שבה הכל מהיר וחסר סבלנות. אני תוהה אם זו תרבות מערבית בכלל או ישראלית בפרט כי מהיכרותי עם לא מעט סקנדינבים, הם חיים חיים רגועים בהרבה וזה לא מפריע להם להצליח בהמון תחומים. אני לוקחת מהפוסט שלך את הרשות לנוח ולהתפנק מדי פעם מבלי לחוש רגשות אשם על כך שדברים לא זזים בינתיים.
השבמחקחג אביב שמח!
מקסים.
השבמחקמדהים. הכתיבה הפשוטה לכאורה העבירה מסר כל כך חד וברור. הסיפוק מריבוי ומילוי משימות ולא מהמשימה עצמה מאפיין גם אותי... ומשום שזו התנהגות שסיפוק לצידה, קשה לראות עד כמה היא פוגעת באיכות החיים...
השבמחקאוהבת,
הדר