יום שני, 25 במרץ 2013

האוגרים והמוסרים


חשבתי שלכבוד פסח אכתוב על חופש, יציאה מעבדות לחירות, אביב...

אבל באופן מפתיע, התגלגלו הדברים לכיוון אחר, ואני רוצה לשתף בחוויה שעברתי לקראת החג, חווית ההתנקות...
אני לא מתכוונת לתהליך המפרך של ניקוי הבית לקראת החג; אם להתוודות, אני לא לוקחת חלק בפסטיבל הזה. אבל כן יש משהו באווירת החג וברצון שיהיה קצת יותר נקי ומסודר, שהוביל אותי לנסות להתחיל לעשות סדר בניירת.

יש לי תחושה תמידית של כמויות ניירת – מקצועית, אישית וכללית – שעולות על גדותיהן. יש לי מספר מקומות אחסון בבית למסמכים שונים ומשונים, חומרי לימודים, עבודה (והיו הרבה שנות לימודים והרבה שנות עבודה) ובשנים האחרונות, גם ניירת הולכת ומצטברת – בתחום הרפואי.
וכאן המקום לציין שאני דווקא אדם מסודר, מתייק כזה, ופחות או יותר מודעת לאיפה יש סיכוי למצוא ואת מה.. ובכל זאת, כמות החומר שנאספת עם הזמן גורמת לי תחושת חנק והצפה.

זה גם המקום לעשות איזושהי הבחנה בסיסית שקיימת בעיני- בין הטיפוסים ה'אוגרים' ובין אלו ה'מוסרים'. בין אלו שחשוב להם לשמור כל מסמך או תיעוד - "כי בטח מתישהו נצטרך" ו-"לא זורקים דברים כאלו.." ו"וואו, איזה ערך נוסטלגי יש לזה.." ובין אלו שנפטרים מדברים בקלות, בלי סנטימנטים, ולפעמים הם מופתעים לגלות שהם צריכים ללכת לחפש מאיפה להשיג העתק של תעודה שהם צריכים, אבל יש להם הרבה יותר מקום בארון, ואולי גם במוח.

אני – כמו שניתן לנחש – מהאוגרים.
אמנם לא מהאובססיביים שבהם, אבל יש לי את זה עמוק מהבית (אבא שלי עדיין שומר מחברות מבי"ס יסודי. בדירת 4 חדרים..). מכיוון שכך, תהליך הפרידה שלי מדברים שכתבתי, אספתי, סיכמתי הוא לא תהליך פשוט, ובכל זאת, לכבוד החג החלטתי לפחות לעשות צעד בכיוון.
כך מצאתי את עצמי משקיעה מספר שעות בסידור הקלסרים הרפואיים שלי- שהגיעו כבר לשלושה במספר. בסופן, אכן צומצם לשניים וגם יש סיכוי שאצליח למצוא מסמכים שאצטרך.

בפעולת הסידור הזו, אכן יש תחושה של התנקות, של להפטר ממטען עודף ומכביד. ובאותו הזמן זה הפך לטיול בכל השלבים שעברתי מהקריש הראשון בריאות- עוד ב-2004 – שאחריו כלל לא אבחנו אותי נכון, ומשם לסוף 2007, לקריש הנוסף שאחריו בירור ארוך שהוביל לאבחנה הנדירה והמצערת. ומשם, עקב בצד אגודל, חמש שנים של תוצאות בדיקות על בדיקות, סיכומי אשפוז, סיכומי רופאים, קבלות על הוצאות לעוד הדמייה, מסמכי ביטוח לאומי, ועוד חוות דעת ורופא מתחום ההמטולוגיה, אנדוקרינולוגיה, אונקולוגיה, גסטרו.. (בלי לוגיה) – כמו מכת ארבה של מסמכים.
פתאום הכתה בי ההבנה, שכל דף כזה הוא בדיקה שעברתי פיזית, אשפוז שבאמת היה, תרופה שבאמת בלעתי ועוד תור לרופא שחיכיתי... זה די הדהים אותי והחריד אותי לחילופין. כמה זמן "שעון" נמצא מאחורי כל הדפים הללו? כמה רגשות? ועליות וירידות.. וזה עוד לא כולל את הטלפונים של התאומים לקראת כל הבדיקות, והנסיעות לקחת תוצאות, והמאבקים לאישורים כספיים, ועוד ועוד... מדהים שבתוך כל זה הצלחתי לשלב גם קצת זמן של לחיות.

והכל מסתכם בערימת ניירת שיושבת לי על השולחן, מחכה להתמיין. מי הולך? מי נשאר?

האם חשוב עכשיו התיעוד של תוצאות בדיקות דם מחודש ינואר 2009? ובדיקת תפקודי ריאות ממאי 2010? היו עוד עשרות בדיקות מאז.. וכך לגבי כל מסמך ומסמך. חשבתי שמלאכת ה'מסירה' של הדפים למיחזור תהיה קלה. אבל לא כך היה. בסופו של דבר יש כאן תיעוד של מסע, ורק אם אשמור את כל הדפים ניתן יהיה לספר את הסיפור במלואו. לראות את הדרך. להתרשם מכל מה שעבר.
מצד שני, מי אמר שכדאי לחזור ולספר את הסיפור הזה? מה הטעם בהסתכלות אחורה- האם לא עדיף לחשוב קדימה? האם לא צריך באמת להשליך את הישן כדי להתנקות עד הסוף ולפנות מקום לחדש?

בדילוג קטן, אני עושה 'קפיצת זיכרון' לנסיעה להודו. הייתי שם אצל מטפלת 'רוחניקית' כלשהי, שעשתה איתי תהליך של ניקוי פנימי להוציא את כל המשקעים הרגשיים מהעבר. מאד זרמתי עם ההנחיות שלה כמעט על הכל, אבל היה משהו שהיא ביקשה ממני לעשות, שבאותו רגע היה לי ברור שלא אעמוד בו, וזה הנכיח לי בעוצמה את דרכי ההסתכלות השונות האפשריות על החיים.
כחלק מהרעיון של להיפטר מכל השלילי והמכביד שנמצא בתוכי מתוך העבר שלי, היא טענה שעליי לזרוק / לשרוף יומנים וכל דבר שכתבתי בעבר. להיפטר מכל החפירות שעשיתי לדפים, מכל התיאורים הציוריים על מה שהציק לי ששיתפתי את "יומני היקר" לגביהם, בין אם על הנייר האמיתי או על מסך המחשב.

הרעיון הזה נראה לי מופרך ובלתי נתפס. העבר שלי יקר לי, על כל מכאוביו ורגעיו היפים. בשונה ממסמכים רפואיים, בדפים הללו טמונים גם אנרגיה רגשית ומחשבתית. היסטוריה פנימית. ובעצם, זאת בדיוק גם הבעיה שבהם... הם כוללים את ה'חמץ' שלי וגם את הטהור, את ה"לכלוך" והניקיון כאחד. והם כוללים את המסע שלי ברבדים משמעותיים, בדומה, ואפילו בעוצמה רבה יותר מהמסמכים הרפואיים.
יש איזשהו היגיון עוצמתי בהצעה שלה, אולי לאחוז בזיכרונות העבר מפריע מאד ביצירת עתיד אחר, נקי. אולי לא לזרוק זה לא לשחרר באמת! להתנקות. אולי פינוי המקום בארון הוא המפתח לפינוי המקום הפנימי.

ואולי, השאיפה להתנקות עד הסוף, לעשות הפרדה מוחלטת בין חמץ וכשר, בין עבר ועתיד – היא אשליה.
אולי כבני אדם אנחנו בשילוב מורכב יותר.
אולי כדי להתנתקות מהחלקים הכואבים בעבר שלנו, איננו צריכים לנסות להיפטר מהם, אלא עלינו לעבד אותם מחדש, ולקחת מהם את הטוב למען ההמשך.
שהרי – האם לא זה מה שאנחנו עושים בסיפור ההגדה אותו אנו מספרים ומשחזרים כל שנה? חוזרים אל העבר להיזכר בו, כדי לצאת לעתיד מחוזקים?
בסופו של דבר, כנראה שמבחינתי ההתנתקות האמיתית אינה בשריפת מה שהיה אלא בקבלה שלמה שלו מתוך מקום חומל ואוהב. לחבק אותו ובו בזמן להבחין שהוא אינו שולט בי ואינו מונע התקדמות לשינוי.

הכל טוב ויפה במסקנה הזו, מלבד כך שהיא אינה פותרת לי מצוקה אחת – מצוקת המקום בארון...
ובכן- you can't win them all…

רוצה לאחל לכולם חג שמח! חג של ניקוי פנימי וחיצוני, של יצירת זיכרונות שנשמח לחיות איתם
לנצח, והמון אהבה – בחג אבל לא רק.

2 comments:

  1. חג שמח גם לך רוני!
    מאוד מזדהה לגבי כל מה שכתבת. אני עברתי דירה 4 ימים לפני ערב פסח ולמרות שנפטרתי מהרבה דברים, עדיין מוצאת את עצמי עם הרבה מקום חסר לאחסון כל חומרי הלימוד שלי (שהם גם המקצוע שבו אני עובדת ולכן לא רוצה לזרוק...) וכן, גם לי יש הרים שלי ניירת רפואית לצערי הרב שאני מתלבטת מה לעשות עם חלק ממנה. האם באמת צריך תוצאות של בדיקות דם מלפני 4 שנים כשאפשר היום לראות הכל באינטרנט?
    התלבטות.
    חג שמח והרבה בריאות!

    השבמחק
  2. הי רוני , מזדהה לחלוטין.
    אני סיגלתי לי דרך בשנה האחרונה להימנע עד כמה שאפשר מאגירה, להקדים תרופה למכה.
    שמת לב שהסרטן לא נוכח כאן!
    חג שמח

    השבמחק