אדוות אינסופיות- מוקדש לשמחה יעל

                                                                                                             
אומרים שאין אדם שאין לו תחליף.

במובן הפרקטי של הגעה לתוצאה סופית, זה כנראה נכון.

כלומר, אין משימה שרק אדם אחד יכול היה למלא אותה.

אבל המשפט הזה לא לוקח בחשבון את האופן המיוחד בו אותו אדם- ורק הוא- היה עושה את המשימה הזו. את הסגנון האישי שאי אפשר לחקות, את הייחודיות של הנגיעה של אותו אדם באחרים שהיו סביבו בעת שנכח בעולם ובא איתם במגע. באינטראקציות היומיומיות שהיו חד פעמיות וטבועות בניואנסים המסוימים שלו. או שלה.

לפני שבועיים עזבה לנצח שמחה יעל פזואלו, מי שהכרתי בתור מקימת פרויקט 'מפחד מוות לשמחת חיים' – פרויקט של ארגון 'תובנה'. מטרת הפרויקט - הפגשת מתמודדים ומתמודדות  סרטן עם עולם המדיטציה והבודהיזם, ככלי להתמודדות עם האתגרים הגדולים של חיים עם מחלה מסכנת חיים, וכתפיסת עולם לחיים בכלל. שמחה יעל הכירה וחוותה על בשרה את התרומה של העולם הזה לחייה ולהתמודדות האישית שלה, ורצתה להעביר את זה הלאה.

הכרתי את שמחה יעל בכותרת אותה ציינתי, ובכותרות של תפקידים פורמאלים אחרים שהיו לה- אמא, בת זוג, פסיכולוגית קלינית, מנחה ב'תובנה', מרצה, חוקרת....

אבל ההכרות שלנו הייתה עוצמתית בשבילי בגלל מה שהיה מעבר לתפקיד הרשמי, בגלל מה שיעל שידרה, העבירה ונתנה בעצם נוכחות ומתוקף המילים, המחוות, והמסרים שהעבירה. עוצמתם נבעה לדעתי מהמקום האותנטי בו היא נמצאה, מהתחושה שלי שהיא חיה כל פסיק וסימן קריאה שהיא אומרת. מנקודת מבטי, היא עברה עם עצמה תהליך התפתחותי מדהים שבסופו היא הייתה בשלמות בלתי נתפסת עם הקיום, עם החיים ועם המוות. והייתה לה היכולת לדבר את זה באופן שחדר פנימה ו'עשה שכל' דווקא בגלל שעבר דרך הלב.

קשה לאמוד את כמות ההשפעה של שמחה יעל על העולם. אני רק יכולה להסתכל על החוויה שלי מולה, ומתוך כך רק לדמיין את כמות האדוות שנוצרו ושרק תלכנה ותגדלנה, את מספר השבילים שהתפתחו וימשיכו בעולם בעקבות המגע עמה.

הכרתי את שמחה יעל דרך מספר הרצאות מעוררות השראה שנתנה, ובאופן 'רשמי' (לפחות לפי האופן בו הנרטיב מסופר אצלי בראש) במרץ שעבר, בסופ"ש למתמודדים עם סרטן שהיא הייתה ממוביליו. עברתי שם חוויה מעצימה (אפשר לקרוא כאן) שהניעה את הרצון שהיה בי, להתחיל לפעול ו"לעשות משהו" למען אחרים, משהו שמשלב את נושא הסרטן ונושא המדיטציה (כשגם אני הבנתי את ההשפעה החיובית המשמעותית של מדיטציה עלי).

אם נקצר את הסיפור... יעל הייתה ההשראה שלי וגם גורם תומך בתהליכים לפתיחת קבוצת המדיטציה אצלי בבית, שהיום הולכת ונבנית – לאט, בסבלנות ובאמונה. מתוך העשייה שלי בהקשר זה כבר מתחילים להתפתח כיווני עשייה חדשים שאולי אספר עליהם בהמשך, וגם אני מתפתחת בתהליך כל הזמן, ואין לדעת מה עוד יצמח מהמפגש הזה שלי ושל שמחה יעל – כשבפועל מידת ההכרות בינינו ומספר המפגשים בינינו היו לצערי מועטים.

כמות האנשים שאת דבריהם שמעתי על ההשפעה שהייתה ליעל עליהם– בלוויה, בשבעה ובמעגלים נוספים – מביאה אותי למסקנה ששמחה יעל נמצאת ותהיה בהשפעתה ובנגיעתה בעוד כל כך הרבה מקומות, תתבטא מתוך ליבם, פיהם ומעשי ידיהם, של כל כך הרבה אנשים שבאו איתה במגע.

ובתקופה הקרובה תהיה קבוצה של אנשים שתקום ותתארגן להמשיך את העשייה של שמחה יעל בפרויקט 'מפחד מוות לשמחת חיים'. אני מקווה ומתכננת להיות חלק מהם.

אני מניחה שאם יהיה רצון תהיה היכולת ונוכל לייצר המשכיות מסוג זה. כביכול, יש תחליף.

אבל זה יהיה אחר וחסר.
זה תמיד יהיה חסר את המהות ששמחה יעל יצקה לתוכו, שהיה ייחודי ובמידה מסוימת – מופלא. מואר. יהיה משהו אחר, ייחודי בדרכו, אבל אחר.

אז לכל אחד יש תחליף ובעצם לאף אחד אין תחליף.

הרבה אנשים פגשו בדרכם את יעל, וכשפוגשים מישהי כמו יעל, שחייה היו חיים של נתינה ואהבה לאחרים – ה'אין תחליף' הזה מהדהד בבטן ובלב ומכווץ.

ובו בזמן משהו גם מתרחב. השמחה על עצם הזכות שהייתה לי להכירה, על כך שהזדמנתי להיות בתוך אחת האדוות שלה. השמחה על ההזדמנות להכיר את האופן שבו היא למדה להבין את החיים והמוות ומתוך תקווה ללמוד ממנה.

המקום הנאחז, שרוצה את מה שהיה, מתקשה לקבל את ה'אין תחליף'. את – ה"זהו, נגמר".

ומקום אחר מרגיש גם שיש יופי וקסם בהעדר החליפיות הזו, בייחודיות שהייתה של שמחה יעל, ששמורה לה אצלי בפנים – ובמובן זה היא תהיה איתי תמיד. באופן האישי והייחודי שהיא נגעה בחיי. וכך תהיה בתוך כל אחד בו נגעה – באופן האישי והייחודי שלו.

ובראייה רחבה יותר, החוויה הזו של השפעה של מישהי שבפועל לא הייתה חלק מהמעגל הקרוב שלי, הובילה אותי להבין את חשיבות תשומת הלב שלנו למעשים ולהשפעות שלנו בעולם.

לאף אחד מאיתנו אין תחליף באופן המסוים בו אנו נוכחים בעולם ובסוג האדוות שאנו יוצרים – שלרוב איננו מודעים אליהן. כל אחת מאיתנו היא פרפר קטן שמנפנף בכנפיו בקצה אחד בעולם, ואיננו מודעות לרוב לאפשרות שזה יהיה טורנדו בקצה השני (וסליחה אם זה קלישאתי אבל לפעמים קלישאות קולעות לנקודה).

ההבנה הזו היא לא חדשה בהכרח. אבל היכולת לזכור את זה ולשים לזה לב ביומיום, בבחירות שלנו מה לעשות ואיך ולהתנהג- היא היא האתגר האמיתי.

יש בהבנה הזו משהו מאד מעצים. בהבנה שכל אינטראקציה שלי עם מישהו היא פוטנציאל לקידום משהו טוב וחיובי. ובאותו הזמן יש בהבנה הזו, אם אני מוכנה להפנים את זה באמת, אחריות כבדה בכל מה שקשור לכל ההתנהלות שלי בעולם, וקודם לכך, בכוונות שלי.

אני מאחלת לעצמי להצליח לשאת באחריות הזו, להמשיך לזכור את הכוח של המפגש בין בני אדם, ולפעול מתוך מקום של אהבה, שמחה ונדיבות – בתקווה לאדוות מיטיבות בעולם.

כל זאת בהכרת תודה לכל מה שקיבלתי מסביבתי. ובהכרת תודה, בהערכה ובאהבה לשמחה יעל.

צ'ופר שעושה לי כבד בארנק

השבוע קיבלתי מתנה שאין כדוגמתה, חלום שוודאי רבים היו רוצים להגשים, כמעט כמו שיחה מאראלה.

במקרה שלי, במקום טלפון ממפעל הפיס קיבלתי מכתב מביטוח לאומי.

ובמעטפה חיכה לי כרטיס. כרטיס חדש, כרטיס קסם.

תעודת נכה.

תו נכה לרכב כבר יש לי – זה כרטיס חדש, תעודה.

מה הקסם? איפה הנצנצים? אכן תעודת נכה לא נשמעת משתווה למתנות של אראלה. אבל באותיות הקטנות על הכרטיס נמצא הסוד... חברים וחברות, מהיום בהצגת כרטיס – יש לי:

"פטור מעמידה בתור".

אמיתי, כן כן, יש דבר כזה...

אני מניחה שזה לא כולל תורות כמו קופ"ח, בנק וכו', כי אחרת היו צריכים להוסיף "פטור מישיבה בתור" – אבל מעניין, מה היה קורה אם הייתי מציגה את הכרטיס הזה, נניח בסופר. ונמשיך עם הפנטזיה.. נניח שאגיע איתו לסניף מרכזי של מגה ביום חמישי בערב. איך יתמודד עם זה הקונה הישראלי הממוצע? ומה עם התור לשירותים באמצע הצגה או בסוף סרט ארוך- איך הבנות המתאפקות תתייחסנה לפטור המודפס שחור על גבי לבן? ויצא לכם לחכות בתור לשלם על בגדים בערב חג בקניון?

מעבר לשעשוע שבעניין, הכרטיס הזה התחבר לי למחשבות שמעסיקות אותי בתקופה זו – על נכות נראית לעין, נכות שניתן להסתיר, על תגובות הסביבה ואיך לא – על עצמי..

לי קשה לנשום. לא יכולה לעשות מאמץ פיזי.

אם אני הולכת – זה לאט, ובמקרים רבים עם מחולל חמצן על הגב ומשקפי חמצן באף. כשאני איתו, אפשר להסתפק בפחות מילים, יש את התמונה.

אבל לשמחתי, יש ימים בהם שילוב של חניית נכים קרובה ומרחק סביר מהיעד מאפשרים לי ללכת ולהתנהל ללא תוספות. רק אני, ללא 'קח אוויר'.

והפלא ופלא – נעלמה הנכות.. כלפי חוץ אני בסדר. לגמרי בסדר. יש בזה משהו כיף ומשחרר, וכל כך... נורמאלי.

אבל מה שנראה כלפי חוץ זה עדיין רק כלפי חוץ. החמצן עדיין חסר, ולעיתים התחשבות הסביבה עדיין נדרשת. במצבים האלו זה קצת מסתבך.

לדוגמא הייתי בקולנוע, ובסוף הסרט רציתי לצאת דרך הכניסה כדי להגיע לשירותים בלי הרבה הליכה (אפרופו שירותים בקולנוע..). השומר, שכחלק מתפקידו צריך להוציא את כולם דרך היציאה, הגיב לבקשה שלי שלוותה בהסבר: "כי יש לי קושי בהליכה",

בשאלה: "יש לך קושי בהליכה, או שכרגע המצאת אותו?"

זה לא היה לי נעים בכלל.

ומנקודת מבטו אני יכולה להבין, לא את חוסר הטקט, אך כן את הלך המחשבה.

אותו הלך מחשבה שגורם לי אי-נוחות כשאני חונה בחניית נכים ויוצאת מהאוטו. אני מוצאת עצמי בוחנת מי מסתכל ושואל את עצמו "איך היא מרשה לעצמה לנצל תו נכה של בן משפחה ולתפוס חנייה לנכה אמיתי", ואז אני עונה לו בליבי "אין לך מושג, אז אל תשפוט אותי".

במצבים הללו נדמה שדווקא המחולל המכביד על הכתפיים עשוי להיות משחרר. משחרר מצורך להסביר, להצטדק, להרגיש נשפטת.

מה עדיף? עיניים שמסתכלות בך בסקרנות/חטטנות מלווה ברחמים או עיניים שמסתכלות בך בזלזול ובבוז על מוסריותך הירודה? ואולי כל מה שאני רואה בעיניים של אחרים זה השתקפות של פיתולי המחשבות שלי עצמי? מראות של מורכבות מערכת היחסים ביני ובין ה"נכות"?

הכרטיס שקיבלתי הוא עוד דרך להקל. ועוד דרך לתייג את עצמי.

נכות מתעתעת.

ואולי באמת אני צריכה להתייחס לזה כעוד כרטיס בארנק. כמו הארנקים של רבים – גם שלי מלא בכרטיסים: רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, תעודת אע"צ (=אזרח עובד צה"ל), כרטיס מנוי לקולנוע לב, וכו' וכו'.... ותעודת נכה. גם זה.

אולי כשאפסיק לחשוש שהכרטיס הזה יתפוס את כל המקום, בלי להשאיר מקום לכרטיסים האחרים, אולי אז הוא יהיה פחות כבד בארנק..

                                _______           ____________         _______ 

ובנושא אחר.. מנצלת את הבמה לעוד תזכורת: פתחתי קבוצת מדיטציה למתמודדים/ות עם סרטן או מחלות קשות אחרות ולמלוויהם/ן. הקבוצה נפגשת בימי חמישי לישיבת מדיטציה ושיחה. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו ש.. משתייך לקהל היעד. מה שאומר שיש הרבה אנשים שיכולים להיתרם מקבוצה כזו. אני מאמינה בתרומה הזו מתוך ניסיון אישי.

אשמח אם ההודעה תועבר על ידכם לכל מי שזה רלוונטי לו או שעשוי להכיר (במיוחד מטפלים למיניהם..). מאד אשמח לשלוח דף מסודר עם כל הפרטים למי שיכתוב לי מייל/תגובה בבלוג. ויש גם בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/151337878410393/

אני יודעת שכבר 'הפצתי' את ההודעה הזו בכמה וכמה מסגרות ואולי אני קצת "אגרסיבית" בשיווק, אבל החלטתי לקחת עצתם של אנשים שמימשו מטרות שלהם- ללכת עד הסוף עם דברים שאני מאמינה שחשובים.  

תודה,

ומאחלת לכולנו לחיות בשלום עם כל ה'כרטיסים' שלנו..

רוני

צ'ופר שעושה לי כבד בארנק

השבוע קיבלתי מתנה שאין כדוגמתה, חלום שוודאי רבים היו רוצים להגשים, כמעט כמו שיחה מאראלה.

במקרה שלי, במקום טלפון ממפעל הפיס קיבלתי מכתב מביטוח לאומי.

ובמעטפה חיכה לי כרטיס. כרטיס חדש, כרטיס קסם.

תעודת נכה.

תו נכה לרכב כבר יש לי – זה כרטיס חדש, תעודה.

מה הקסם? איפה הנצנצים? אכן תעודת נכה לא נשמעת משתווה למתנות של אראלה. אבל באותיות הקטנות על הכרטיס נמצא הסוד... חברים וחברות, מהיום בהצגת כרטיס – יש לי:

"פטור מעמידה בתור".

אמיתי, כן כן, יש דבר כזה...

אני מניחה שזה לא כולל תורות כמו קופ"ח, בנק וכו', כי אחרת היו צריכים להוסיף "פטור מישיבה בתור" – אבל מעניין, מה היה קורה אם הייתי מציגה את הכרטיס הזה, נניח בסופר. ונמשיך עם הפנטזיה.. נניח שאגיע איתו לסניף מרכזי של מגה ביום חמישי בערב. איך יתמודד עם זה הקונה הישראלי הממוצע? ומה עם התור לשירותים באמצע הצגה או בסוף סרט ארוך- איך הבנות המתאפקות תתייחסנה לפטור המודפס שחור על גבי לבן? ויצא לכם לחכות בתור לשלם על בגדים בערב חג בקניון?

מעבר לשעשוע שבעניין, הכרטיס הזה התחבר לי למחשבות שמעסיקות אותי בתקופה זו – על נכות נראית לעין, נכות שניתן להסתיר, על תגובות הסביבה ואיך לא – על עצמי..

לי קשה לנשום. לא יכולה לעשות מאמץ פיזי.

אם אני הולכת – זה לאט, ובמקרים רבים עם מחולל חמצן על הגב ומשקפי חמצן באף. כשאני איתו, אפשר להסתפק בפחות מילים, יש את התמונה.

אבל לשמחתי, יש ימים בהם שילוב של חניית נכים קרובה ומרחק סביר מהיעד מאפשרים לי ללכת ולהתנהל ללא תוספות. רק אני, ללא 'קח אוויר'.

והפלא ופלא – נעלמה הנכות.. כלפי חוץ אני בסדר. לגמרי בסדר. יש בזה משהו כיף ומשחרר, וכל כך... נורמאלי.

אבל מה שנראה כלפי חוץ זה עדיין רק כלפי חוץ. החמצן עדיין חסר, ולעיתים התחשבות הסביבה עדיין נדרשת. במצבים האלו זה קצת מסתבך.

לדוגמא הייתי בקולנוע, ובסוף הסרט רציתי לצאת דרך הכניסה כדי להגיע לשירותים בלי הרבה הליכה (אפרופו שירותים בקולנוע..). השומר, שכחלק מתפקידו צריך להוציא את כולם דרך היציאה, הגיב לבקשה שלי שלוותה בהסבר: "כי יש לי קושי בהליכה",

בשאלה: "יש לך קושי בהליכה, או שכרגע המצאת אותו?"

זה לא היה לי נעים בכלל.

ומנקודת מבטו אני יכולה להבין, לא את חוסר הטקט, אך כן את הלך המחשבה.

אותו הלך מחשבה שגורם לי אי-נוחות כשאני חונה בחניית נכים ויוצאת מהאוטו. אני מוצאת עצמי בוחנת מי מסתכל ושואל את עצמו "איך היא מרשה לעצמה לנצל תו נכה של בן משפחה ולתפוס חנייה לנכה אמיתי", ואז אני עונה לו בליבי "אין לך מושג, אז אל תשפוט אותי".

במצבים הללו נדמה שדווקא המחולל המכביד על הכתפיים עשוי להיות משחרר. משחרר מצורך להסביר, להצטדק, להרגיש נשפטת.

מה עדיף? עיניים שמסתכלות בך בסקרנות/חטטנות מלווה ברחמים או עיניים שמסתכלות בך בזלזול ובבוז על מוסריותך הירודה? ואולי כל מה שאני רואה בעיניים של אחרים זה השתקפות של פיתולי המחשבות שלי עצמי? מראות של מורכבות מערכת היחסים ביני ובין ה"נכות"?

הכרטיס שקיבלתי הוא עוד דרך להקל. ועוד דרך לתייג את עצמי.

נכות מתעתעת.

ואולי באמת אני צריכה להתייחס לזה כעוד כרטיס בארנק. כמו הארנקים של רבים – גם שלי מלא בכרטיסים: רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, תעודת אע"צ (=אזרח עובד צה"ל), כרטיס מנוי לקולנוע לב, וכו' וכו'.... ותעודת נכה. גם זה.

אולי כשאפסיק לחשוש שהכרטיס הזה יתפוס את כל המקום, בלי להשאיר מקום לכרטיסים האחרים, אולי אז הוא יהיה פחות כבד בארנק..

                                _______           ____________         _______ 

ובנושא אחר.. מנצלת את הבמה לעוד תזכורת: פתחתי קבוצת מדיטציה למתמודדים/ות עם סרטן או מחלות קשות אחרות ולמלוויהם/ן. הקבוצה נפגשת בימי חמישי לישיבת מדיטציה ושיחה. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו ש.. משתייך לקהל היעד. מה שאומר שיש הרבה אנשים שיכולים להיתרם מקבוצה כזו. אני מאמינה בתרומה הזו מתוך ניסיון אישי.

אשמח אם ההודעה תועבר על ידכם לכל מי שזה רלוונטי לו או שעשוי להכיר (במיוחד מטפלים למיניהם..). מאד אשמח לשלוח דף מסודר עם כל הפרטים למי שיכתוב לי מייל/תגובה בבלוג. ויש גם בפייסבוק:  https://www.facebook.com/events/151337878410393/

אני יודעת שכבר 'הפצתי' את ההודעה הזו בכמה וכמה מסגרות ואולי אני קצת "אגרסיבית" בשיווק, אבל החלטתי לקחת עצתם של אנשים שמימשו מטרות שלהם- ללכת עד הסוף עם דברים שאני מאמינה שחשובים.  

תודה,

ומאחלת לכולנו לחיות בשלום עם כל ה'כרטיסים' שלנו..

רוני

לעשות משהו שמפחיד אותך

חודש בדיוק עבר מאז הפוסט האחרון. חודש לתחילת השנה. חודש של חגים ושל חזרה לשגרה. חודש בו לא ביקרתי בבית חולים...

הדלקות במעיים עוד לא אמרו את מילתם האחרונה, כי השבוע שוב היו כאבי בטן ו'השבתה' לשלושה ימים. אבל זה היה בבית, והסתיים בלי הרעלת אנטיביוטיקה ואולי אפשר לקוות בכל זאת, שזו איזושהי עדות לעתיד של הפחתה הדרגתית עד העלמות של תופעה אומללה זו.

חודש של יום הולדת, שעוד לא הבנתי מה בדיוק הוא אומר, כלומר, מה זה אומר להיות בת 35? מה המשמעות של זה מעבר לאיזשהו מדד חברתי של איפה אני "אמורה" להיות בחיים מבחינת הישגים, סטטוס ושאר גורמים חיצוניים שמכניסים אותנו למדדים נורמטיביים (אך ממש לא בטוח שנורמאלים).

ואני, אני מזמן כבר יצאתי מהמסלול הנורמטיבי ובחיי אני מרגישה אל-גילית, (בתרגום: חסרת גיל). ברגעים מסוימים אני מוצאת עצמי בתודעה דומה מאד לאדם שמזדקן ונמצא בשלבי דעיכה של הגוף והסתכלות "מסכמת" על החיים, וברגעים אחרים אני חוזרת ברכבת הזמן אל העבר הרחוק, כילדה קטנה שמטפלים בה באהבה ודואגים לצרכיה הבסיסיים כמו אוכל והשכבה לישון. אז נותר לי להבין שרעיונית, כרונולוגית, סיימתי 35 שנים בעולם. מעבר לזה, הכל נשאר קצת עמום.

ויחד עם היותי אל-גילית, עדיין יום ההולדת הוא זמן טוב לחגוג ולציין את עצם חיי – וכך אכן היה.

זה היה עוד חודש, שהצטרף לארבעה קודמים, בהם זה אני והסרטן – אחד על אחד- בלי הארטילריה של אף תרופה. זאת לאחר שנראה שתופעת הדלקות קשורה לכדורים שלקחתי. אז זה רק אנחנו שנינו, ובינתיים נראה שיש איזשהו איזון עדין, הסכמה להישאר בסטטוס קוו, ויש יציבות מעודדת, שבחסותה לא ממהרים להסתכן ולחזור לקחת את התרופה הקיימת או להתחיל הרפתקה של תרופה אחרת (כן, משמח לשמוע שיש עוד תרופות מאותה 'משפחה' שלא ניסיתי, ואם האיזון יופר כנראה יפנו אותי אל אחת מהן). ידוע וגלוי שזו יציבות עדינה וחמקמקה, וכמו שכבר התרגלתי – הכל יכול להתהפך ביום אחד. אבל זו יציבות שרירה וקיימת עד הודעה חדשה ואני מריעה לגוף שלי על כל יום שעובר... צריך לדעת גם לפרגן.

ובמהלך החודש הזה, גם יצאתי למסע, שהתחיל ברצון מלווה חשש, המשיך בהחלטה ללכת על זה, והסתיים בנסיעה. בתחילת המסע החשש היה גדול, ההחלטה נראתה אמיצה. לרוב אני מסתייגת כשאנשים משייכים אלי את התואר הזה אך הפעם הרגשתי שבהחלט יש מרכיב של אומץ בעניין..

נסעתי לריטריט ויפאסנה.

מה זה? במובן המילולי Retreat משמעו נסיגה, התכנסות. במובן המעשי, מדובר בנסיעה למעין 'קורס'. מדובר בקורס מדיטציה בו במשך מספר ימים מתרגלים מדיטציה, ובתוך כך בעצם מתרגלים התכנסות פנימה, תשומת לב, מודעות. ברמה הראשונית מפתחים את היכולת להשקיט את התודעה, להשקיט את ה'רעש' בראש. מעבר לזה, לומדים להיות עם דברים כפי שהם, להיות בנוכחות של הכאן ועכשיו- בתשומת לב לרגע המיידי, בתשומת לב לנשימה, לתחושות גוף, לרגשות.

בכדי לחדד את היכולת 'להיכנס פנימה', כל הקורס מתקיים בשתיקה של המשתתפים...

"אה, כן, הדברים המשוגעים האלה... מה זה לשתוק כל הזמן? איך אפשר לשתוק שבוע שלם"

"אה, כן – זה נשמע טוב כל השקט והשלווה הזה, אבל זה לא בשבילי"

"שמעתי על זה, נשמע כמו כת, לא?... את נורמאלית?"

שכחתי לציין- שבתחילת הריטריט מפקידים חפצי ערך אצל המארגנים, שזה כולל פלאפון ושאר אמצעי תקשורת אלקטרוניים. אז לא, גם אין תקשורת SMS. בכלל לא טורחת לשאול WHAT'S UP.

היום מורכב מכל מיני "פעילויות"..

ממדיטציות בישיבה- ישיבה מזרחית על כריות בעיניים עצומות. כן, כמו שזה נשמע.

מדיטציות בהליכה- אנשים מסתובבים בשבילי המרחב הירוק מלא העצים והשקט, בהליכה בקצב איטי, איטי מאד, עד איטי מאד מאד. בתשומת לב לכל תנועה של כף הרגל שמתרוממת, ברך שמתקפלת, רגל שנעה לכיוון האדמה קדימה וכף רגל שנוגעת באדמה בזמן שכף הרגל השנייה כבר מתרוממת. כך זה עובד.. בפשטות, בטבעיות – אבל כמה שזה מורכב ומדהים – פעם שמתם לב? (אולי משתתפי מסיבתי ביום ההולדת 34 זוכרים שהיה שם משהו דומה..)

הליכה בקצב איטי במיוחד מאפשרת גם לשים יותר לב לטבע, לכל עץ וצמח, לכל ציפור, לרעש של העלים ברוח, לשיירת הנמלים שחוצה את הדרך. פסטורלי, אין מה לומר.

למי יש זמן להתבונן על כל זה? לכולם. לכל מי שבא לריטריט.

בשביל זה הוא בא.

אין לו משהו יותר חשוב לעשות, אין בכלל מה לעשות. 

להיות. על זה מתאמנים כאן. על להיות.

במהלך היום יש גם הרצאה של אחד המורים, שמלמד ומסביר על התרגול ועל התפיסה הבודהיסטית בכל מיני הקשרים שנוגעים לחיים, לאיכות חיים, למה אנחנו מחפשים בחיים.

מצבי דיבור שכן קורים הם בפגישה אישית שאפשר לבקש עם מורה להתייעצות ויש גם מפגשים בקבוצות קטנות בהם משתפים או שואלים על חוויות התרגול (פעם ביומיים).

וכמובן, יש ארוחות. גם בהן שותקים.

כולם ביחד. וכל אחד עם עצמו, ועם האוכל – ועם תשומת הלב לתהליך האכילה.

כי לא קוראים / מסמסים / רואים טלוויזיה / ____ תוך כדי. פשוט אוכלים. פשוט.

"טוב, שיהיה, נשמע שנהנית. עדיין זה לא בשבילי..."

"כבר שאלתי אם את נורמאלית?... שלא תתמכרי לזה"

הרעיון לנסוע לשישה ימים נראה בעיני בתחילה כ"גדול עלי". קודם כל, עצם הריטריט, ההתנהלות בתוכו והמסגרת שלו הם משהו, שעד שלא מנסים לא יודעים איך זה יהיה, וזה בכל זאת אתגר.

חוץ מזה, כמובן שיש לי את "העניינים שלי". כמו מה?

-          * אי וודאות בה לא ידוע איך ארגיש מחר והאם דווקא עכשיו תחליט לבקר אותי איזו דלקת. זה כבר קרה מספיק פעמים...

-          * ענייני סוגי מזון שאני כן/ לא יכולה לאכול, שדורשים הערכות מיוחדת שונה ממה שמגישים בריטריט

-          * צורך לקבל הזנה מה'מאמה' (תוספת ההזנה שאני מקבלת בלילות דרך הווריד) כי ששה ימים בלי זה יותר מדי. מצד שני, הלינה היא בחדרים משותפים עם זרים (ליתר דיוק, זרות). ולא שאי אפשר לעשות את זה עם אחרות בחדר, ובכל זאת, זה לא נוח וגורם לי לחשיפה של פרטים אישיים שלא בהכרח בחרתי בה.

-          * אי בהירות לגבי היכולת שלי להסתובב בין החדר שלי, למתחם המדיטציה, לחדר האוכל ולכל מקום אחר במתחם. אם זה דורש הרבה הליכה (וכמובן, המילה 'הרבה' היא בעלת משמעות סוביקטיבית) – זה יכול ליצור קושי, שאפשר לעמוד בו – השאלה היא אם אפשר ללכת אותו..

אל מול כל החששות, התבהר לי שזה משהו שאני רוצה, והרצון התחלק לשניים-

האחד, רצון לקחת חלק בקורס כזה, באורך כזה, שכבר זמן רב אני שומעת עליו מחברים וכבר זמן רב מסקרן אותי והנה זמן שיש לי שבוע חופש שמאפשר + מזג אוויר אידיאלי לעניין.

השני, רצון להתגבר על פחד וחשש, להתגבר על מגבלות, שכן- הן מגבילות, אך לא חייבות לחסום. רצון למצוא את הדרך להפוך את המסובך לאפשרי ורצון לגלות שזה פחות מסובך מאשר כשזה משורטט ו"מסופר" בראש שלי.

ואכן – זה היה פחות מסובך. זה דרש הערכות, וקצת התארגנות עודפת, אבל ההערכות בפועל הייתה הרבה יותר פשוטה מאשר ההערכות בראש. כשהדברים נפתרים שם, השאר נוטה למצוא דרך להיפתר. וזוהי אמת ששווה לזכור לקראת הרפתקאות באות..

מארגני הריטריט באו מאד לקראתי- הצליחו למצוא חדר שאוכל להיות בו לבד, כך שפרטיותי נשמרה; במטבח הכינו לי את הפסטה שהייתי צריכה; במהלך היום דאגתי לשמור על עצמי ואם הייתי עייפה 'דילגתי' על ישיבה בלי התלבטות או רגשות אשמה; חלק ממדיטציות ההליכה היו בשבילי מדיטציות ישיבה על כסא והתבוננות בנוף;

בקיצור – הסתדרתי.

בסופו של דבר, קצב ההתנהלות בריטריט היה בדיוק הקצב הטבעי שלי. כשהלכתי על השביל לאט לאט ובעדינות, לא הייתי שונה מהרוב. בזמן אחר הם כנראה היו צועדים שם בקצב משולש, אבל במהלך הריטריט ההליכה שלי ב'רגיל שלי' הייתה מותאמת.

גיליתי שמבחינת "בשלות" הייתי מוכנה לריטריט כזה כבר זמן רב. שתיקה של ששה ימים באה לי באופן טבעי, כמו גם הזמן הרב שהושקע בהתבוננות, ובנוכחות.

באמת – פשוט הייתי. שום דבר לא היה משנה מעבר למתרחש באותו רגע.

עכשיו אני במדיטציה. עכשיו יש הרצאה של מורה. עכשיו אני הולכת להתקלח. כל דבר בפני עצמו שימח אותי והיה רק אותו. ואותי.

מה שנדמה בהתחלה כמעשה 'אמיץ' היה כל כך טבעי. והימים עברו בלי שום תחושה של "מתי ייגמר".

לא הייתי מגדירה זאת כ-"הזמן טס". כל יום היו בו החוויות שלו, המשמעויות שלו והמקום שלו. ובו בזמן בחוויה הכוללת, הרגשתי שיכולתי להישאר בקלות עוד כמה ימים...

אבל כמו כל דבר, גם הריטריט חלף ועבר, ומה שנותר, כרגיל, זה לקוות שיישאר בתוכי מעט מהשקט, מנה מהכרת התודה שהייתה בי (על עצם ההזדמנות והאפשרות לנסוע, ועל האופן בו נתמכתי על ידי המורים והצוות), חלק מהיכולת להיות בתשומת לב... משהו מהחוויה.

מצד אחד, כשחזרתי הביתה השגרה וההרגלים חזרו "לשלוט" במהירות מדהימה. מצד שני, אני מכירה בחשיבות זריעת זרעים שאחר כך צומחים ונושאים פרי, ומזכירה לעצמי באמונה- שמשהו תמיד נשאר ונבנה והולך ונבנה מבפנים.

ומעבר לכל, המימוש של משהו שמפחיד, שמעורר חשש אך גם התלהבות, הוא חוויה מעצימה ומחזקת. צדק מי שהמליץ: 'עשי כל יום משהו שמפחיד אותך' (רלוונטי גם לגברים..).

אז כך עבר לו חודש, כך התחילה שנה.

ולמרות שכבר החגים מאחורינו, אסתכן באיחול שבטח יהיה הראשון לשנה זו- שתהיה לנו שנה של התנסות והתגברות על פחדים..  

ברכה לשנה חדשה

שנה חדשה היא זמן להתחדש, להניח מאחור את מה שהיה ולהשיל שקים מכבידים מהכתפיים. להתנקות, להתבונן בעיניים חדשות.

כך לפחות הייתי רוצה לחשוב, זהו הייצוג הסמלי בשבילי לראש השנה ולכן לרוב אני משתדלת להקדיש לו זמן ואוהבת "להתכונן" להתחדשות.

השנה אני לא מסונכרנת עם הזמנים, השנה מסתיימת מהר מדי וראש השנה- שמכניס את השנה החדשה- תופס אותי לא מוכנה, כמו אורח שהקדים בכמה שעות טובות למסיבה וכל הבית עוד מלא בלגן של הכנות ולכלוך שצריך לנקות.

התקופה האחרונה מאד מאתגרת. ובניסוח פחות דיפלומטי – קשה לסחוב. בחודש האחרון שוב אושפזתי לשבוע (פעם רביעית. תזכורת כללית- בעיה של דלקות חוזרות במעי הגס) במהלך האשפוז נערך דיון מומחים במצבי (כן, עשו לי את הכבוד..), הגיעו למסקנה סופית שפתרון של ניתוח אינו מתאים למצבי השברירי הכללי ולכן הטיפול היחיד שנותר הוא אנטיביוטיקה, כשכל פעם מנסים אחת יותר חזקה וליותר זמן. בתקווה שזה יעכב את ההתקפה הבאה. הפחד המרכזי בדלקות כאלו הוא שייווצר נקב במעי ואז יישפכו חומרים לחלל הבטן שיגרמו לזיהום כללי, ומשם לא ברור איך חוזרים.

שאלות בסגנון  למה זה קורה? למה בתדירות כזו? האם זה קשור לסרטן וכו' נותרות – כרגיל – ללא מענה. כבשתי גם את המחלקה הכירורגית בדגלי 'לא בסטטיסטיקה' / 'אנחנו לא יודעים'.

מסע הכיבוש ממשיך..

מצב כזה שוב מכניס פרופורציות חדשות למונח 'אי וודאות'. ובאופן הפוך, ודי מזיק, כל "סבב" של דלקת מייצר חיזוק של וודאות להנחה שעוד תבוא אחת אחריה.

ובין אשפוז לאשפוז, מנסה לאסוף את עצמי מחדש, להתארגן על היומיום, להתאפס. להתחבר למקומות שנקטעו שוב.

בתוך כל הכאוס הזה, דופקת לה בדלת השנה החדשה. אני דוחקת בה שתלך ותחזור קצת אחר כך, שתתן לי קצת זמן, אולי בכל זאת אוכל להשאיר את סאגת דלקות המעיים בשנה הקודמת. לכלול אותה ב'קללותיה' של תשע"ג. ולא רק את הדלקות אני רוצה להשאיר שם.

 בזמן שהשנה החדשה דופקת בדלת, ביטוח לאומי דופקים בחלוני- בודקים שוב ושוב את זכאותי לסיוע, לוקחים בחזרה כספים שנתנו – וגם מולם צריך להתמודד. בחלון השני דופקות הבדיקות השונות שצריך לעשות בתדירות די גבוהה, וכל הבירוקרטיות שנגררות לפניהן ואחריהן.  

ולסיום אי אפשר לשכוח את האורחים הקבועים, שמרעישים מהמרתף ומנסים להשתחל למסיבה, אלו הם כל הקולות והמחשבות והחששות סביב המציאות המתרחשת (מה יהיה? איך אני מתקדמת מכאן? איך אני מנהלת חיים/ עבודה/ כיוון? ומה אם יקרה ככה? ומה אם זה לא יקרה ככה?). אותם מכרים ידועים, לכולנו יש כאלו. אליהם אני משתדלת לנשום, מנסה להתבונן בהם, לקבל את קיומם אך לא לתת להם כוח שאינו מגיע להם. לראות אותם כמו שהם- מחשבות – יצירת הדמיון שלי שאין לה ממשות. וההשתדלות שלי מסייעת, ובכל זאת, אורחי המרתף הם שועלים זקנים ושואבי אנרגיה.

כמו שניתן להבין, השנה החדשה תופסת אותי בזמן לא מוצלח לאירוח. אבל הזמן לא שואל אותי באיזה קצב לעבור. הפנטזיה להשאיר את כל ה"איכס" מאחור ולפתוח הכל נקי כנראה לא תתקיים השנה.

ביני לבין עצמי, אני יודעת שזה לא באמת אפשרי באף שנה. אני יודעת גם שלכל אחד מאיתנו נוקשים בחלון הרבה אורחים שלאו דווקא הזמנו, והם לא מאלו שמבררים מתי נוח לנו שהם "ייקפצו".

כנראה שהדרך היא לעבור לאירוח קצת יותר א-פורמאלי; כנראה שאני נדרשת, שוב, לקבל את מה שיש ולהיות מארחת פחות פדנטית שאצלה הכל מוכן ומתוקתק שעתיים לפני בוא האורחים. לקבל את זה שאין נקי לגמרי, דף לבן לחלוטין, והשקים על הכתפיים יעברו יחד איתי גם לתשע"ד.

ואם כבר עוברים למשהו פחות פורמאלי, עולה בדעתי שמתבקש להעביר את המסיבה לחצר... שם פתוח ויש אוויר, משם יכולה להיכנס אנרגיה חדשה – שתבוא מאורחים אחרים מיטיבים יותר. שם יש אור ואולי נוסיף קצת מוסיקה. שם אפשר לראות יותר טוב גם את כל נקודות האושר שהן מנת חלקי, ואותן לא הייתי משחררת במעבר מתשע"ג לתשע"ד.

ואיכשהו, אצלי, הנקודות האלו תמיד קשורות לאותם בסיסים-

לאנשים – לקרבה ולעוצמה שאפשר לחוש מאהבה אמיתית, נדיבות ורצון להיטיב

לטבע – ליופי, לפשטות, לצבעים ולטבעיות שיש בטבע. לשילוב של העדינות והעוצמה שבו.

לאמונה ולנוכחות– אמונה בסיסית ש'הכל בסדר' והדברים זורמים בסדר מתוך הסתכלות על הרגע הנוכחי ומתוך נוכחות בהווה. 

הנקודה השלישית היא תמיד בחזקת דורשת חיזוק, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף...

כותבת החוצה על מקורות הכוח, ובעצם מפנה את הדברים פנימה.

בכדי להזכיר לעצמי.

בכדי להתפייס עם ערב החג הזה ולהגיע קצת יותר מחויכת למפגש עם השנה החדשה...

ואולי יש עוד אחרים שרוצים להתפייס להם – עם הזמנים, עם אנשים, עם עצמם...

בסיום מילים אלו, אני רוצה לאחל לכולכם להיכנס לשנה החדשה בתשומת לב, מתוך מקום של חיבור לנקודות האושר שלכם. אם הן כרגע מתחבאות, אז לעצור ולחפש אותן, לזכור ולהזכיר אותן.

מאחלת לכולנו להצליח לקבל ככל האפשר גם את השקים שעדיין מצטרפים אלינו השנה, ולמצוא את האמונה שגם אם הם לא נעלמים ב'פוף' של קסם, הם יצליחו להצטמצם ולהתפוגג במהלך תשע"ד.

מאחלת שנצליח לחוש אהבה – לעצמנו, לאחרים ולקיום בכלל – שנצליח להתקרב לטבע ולהתחזק מהאנרגיות שלו – ושנצליח להיות במלואנו.

שנה טובה.

די, חלאס!

טוב, כבר מזמן אמרתי שלא מבטיחה גן של שושנים.. ונראה שזו תקופה שבה אני לא רואה יותר מדי שושנים. וגם לא וורדים...אני יודעת שהם שם אם אצליח להרים את הראש ולראות אותם, אבל אלו ימים שהאתגר שניצב בפניי, מפיל מאותם פנים לעיתים קרובות מדי את המשקפיים האופטימיות.

מפיל אותי באופן כללי- מותשת מהמאמץ להתרומם כל פעם. ישובה בפינה, רוצה לשים את השמיכה על הראש ולהתחבא, וזהו. בכל סרט יש רגעי שיא ושפל, אז זה הזמן לכל שותפיי למסע להיכנס איתי גם לאן שפחות נעים.

אתחיל בלציין שמבחינה "סרטנית" לא ידוע כרגע על איזושהי התקדמות משמעותית במחלה, בדיקות ההדמיה החצי שנתיות מצפות לי השבוע, ואני מקווה ומתפללת ואפילו די מאמינה שלא תהיינה חדשות מרעישות לכאן או לכאן. זה יספק אותי בהחלט.

עם זאת, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, כשסרטן ברקע, כל מיני בעיות אחרות נוטות יותר לקפוץ עליך, וגם נוטות להיטפל ולאחוז בך מבלי לעזוב. כך אני מרגישה לגבי דלקות המעיים שתוקפות אותי ללא הפסקה.

בדמיון אני רואה חיה רעה שפגשה בי, קפצה והתנפלה עליי, ותופסת אותי במלא העוצמה בכפותיה וציפורניה הארוכות; אני מנסה להשתחרר, נאבקת, נמתחת, מתקפלת ושוב מתנערת, מדברת אליה, בוכה, צועקת, מאיימת, שותקת ללא תנועה בכניעה ופשוט מחכה... אך כלום לא עוזר. היא החליטה להישאר ולהדבק אלי לתמיד.

האפשרות פשוט לקבל אותה, ובחזרה מהדמיון, האפשרות לקבל את הדלקות, כעוד משהו שהוא חלק מהחיים, נראית לי כרגע בלתי נסבלת- למרות האמונה הגדולה שלי בקבלת הדברים כמו שהם. גם התזכורת שלי לעצמי שהכל עובר, מסרבת לחלחל כרגע.

המשמעות של הדלקות הללו היא עצירה של החיים וכל מה שקורה בהם- אולי ליום או ליומיים, או לשבוע או לשבועיים, אולי בבית חולים, אולי בבית. כל פעם זה קצת שונה אבל מאד מאד אותו הדבר.

בכל פעם הפתרון של בית החולים זה להחזיק אותי שם בצום, עם עירוי לווריד של נוזלים ואנטיביוטיקה, ולחכות עד שעובר, ולשחרר אותי עם מנה גדושה של אנטיביוטיקה הביתה. אנטיביוטיקה שמחלישה אותי מבפנים ומבחינת תפקוד, ובחוויה שלי מרעילה אותי לגמרי.

לכן בכל פעם שהכאבים נסבלים והחום נשלט אני מחכה בבית בחסות אקמול ואופטלגין בתקווה שיעבור לבד- וגם זה כבר קרה כמה פעמים.

עובר.     עד ... לפעם.... הבאה....

למה זה קורה? צריך לעשות בדיקה פולשנית משמעותית יותר כדי לברר.

אז למה לא עושים? כי צריך פרק זמן של מספר שבועות להחלמה מהדלקת כדי שאפשר יהיה לבצע את הבדיקה.

אז מה הבעיה לחכות? הבעיה היא שבשלושת החודשים האחרונים לא עברו יותר משבועיים שלושה ללא התקפה חדשה.

מלכוד. רציני. מאד.    

חוסר אונים. רציני. מאד.    

ייאוש. בהתחלה לא רציני. אחר כך קצת יותר, וקצת יותר. עם כל נפילה קצת פחות כוח להתאמץ ולהיכנס חזרה לכל מה שנעצר. עם כל קטיעה, פחות אנרגיות לתאם מחדש את כל הפגישות שכבר ביטלתי. בשביל מה לתאם כשיש סיכוי גבוה שאבטל שוב. בשביל מה להתאמץ לנסות לבנות רצף של משהו – כשברור שהוא גם ככה הולך להיקטע? עוד ועוד דברים שאני רוצה לעשות נראים פחות ופחות ברי ביצוע. תכנון נסיעה לחו"ל נראה מופרך מתמיד. תכנון למחר נראה במידה מסוימת מוגזם.

יש לי הרבה משפטים, מחשבות ורעיונות שיכולים להפריך לי את קו המחשבה המדכא משהו שכרגע מקווקו לי ברחבי התודעה. יש הרבה קווים אחרים שאפשר לצייר, בצורות ובצבעים אחרים. לגבי כמה שעוד אני כן יכולה לעשות, ועל כך שאפשר להאמין שגם לדלקות יימצא פתרון, ושבכל זאת יש ימים מצוינים, ושמחה על התמיכה המשפחתית המדהימה שתמיד נמצאת שם, וחברות ו.. ו...

אבל אני במקום אחר – של להיות קצת בתוך העצב, והתסכול, וגם כעס יש שם ומיאוס – גם זה מותר, ולפעמים אפילו צריך. שומרת את משפטי הנחמה, החכמה וגיוס האנרגיות להמשך. מאמינה שעוד יהיה להם מקום. ועכשיו מקום למשהו אחר. של לצעוק "די, חלאס!!!!".

אני אצעק את זה עוד פעם, בשביל להתאוורר-

די חלאס!!!! מספיק. קצת מנוחה!!!!

ועכשיו – נשימה ארוכה... פנימה והחוצה. ושוב....

אפקט מרפא.

ועכשיו מגיע חלק שהוא בכל זאת אופטימי ומשמח. אפילו שלא התכוונתי הפעם... באמת...

וזהו גם חלק בו אשמח לעזרה בהעברת המידע לכל מי שאתם מכירים וחושבים שזה עשוי להיות לו רלוונטי, ואולי גם לאחרים שזה לא קשור אליהם ישירות אך יכולים גם הם להעביר הלאה והלאה..

במשך תקופה ארוכה אני שואפת לקיים קבוצת מדיטציה (=קבוצת ישיבה) שקהל היעד שלה הוא מתמודדים ומתמודדות עם סרטן (ועם מחלות קשות אחרות) ולקרוביהם.

מה זה קבוצת ישיבה? קבוצה שנפגשת באופן שבועי לתרגול ישיבה במדיטציה ולשיחות בנושאים הקשורים לתחום וכן לשילובו בחיים האישיים של המשתתפים.

אני מאד מאמינה במדיטציה ובכוח שלה לייצר מרכז פנימי יציב שמצליח לעמוד באופן איתן יותר עם סערות החיים. אני מאמינה שהיא מאפשרת לחיות בשלווה גדולה יותר ובאהבה גדולה יותר לחיים. אני גם מאד מאמינה בכוח הקבוצה וביכולת שלה להיות מוקד תמיכה עצום (!!!) לכל אחד (בכל מצב בחיים). אין תחליף לקשר אישי ואנושי, ועל אחת כמה וכמה עם אנשים במצבך, שמסוגלים להבין אותך.

אני מאמינה בדברים האלה לא רק מתוך עולם התיאוריה, אלא מתוך ההתנסות המאד פרטית ואישית שלי. והחיבור בין המדיטציה לקבוצה הוא שילוב מנצח מבחינתי, "למתמודדים" עם החיים בכלל, ולמתמודדים עם מחלה בפרט.

בעקבות החיבור שלי לארגון תובנה (ארגון מרכזי בארץ בתחום המדיטציה) התחברתי לפרויקט ספציפי בתוכו (שמרכזת שמחה יעל פזואלו ששבתה את ליבי) המיועד לקהל המתמודדים עם סרטן ושאר ירקות (רקובים..). בזמנו כתבתי פוסט על סוף השבוע שנערך במסגרתו שתרם לי רבות. מתוך המקום הזה, השאיפה שלי לפתוח קבוצה הפכה למשהו שלקחתי יותר ברצינות, ולאחר תקופת התבשלות והתארגנות זה קורה באמצע החודש הזה. אמנם יש לי חששות, אבל במסגרת לנסות כל דבר והכל הפיך – אני הולכת על זה, ועוד בתקופה המשוגעת הזו, בה תכנון ליום חמישי בעוד שבועיים נראה לי כמו הימור לוטו.

זהו מספיק (חלאס- כבר אמרתי?), החיים גדולים גם מהלוטו וקיבינימאט על הכל ו.. $$%%%@@!!! (ככה מסמנים קללות עסיסיות בלשון דיפלומטית???).

גם זה חלק מהמשחק, להכניס קלפים חדשים בכל מיני הזדמנויות וזמנים – ואולי זה יעשה שינוי גם מבפנים.

אז זה מה שקורה. עכשיו רק חסרים המשתתפים/ות. אז כאמור, אשמח מאד לכל מי שיוכל להפיץ את הקישור הבא:

https://www.facebook.com/events/176142699231910/?

ואחרי כל זה... עוד שאיפה.... עוד נשיפה...

רגע עצירה, ותפילה – כאן ועכשיו..

מי ייתן וכל היצורים החיים יחיו ללא סבל

מי ייתן וכל היצורים החיים ימצאו כוחות להיות במצב כמו שהוא

מי ייתן וכל היצורים החיים ידעו אהבה

רוני

Never Say Never

וואו כמה זמן לא כתבתי.

אני חושבת שזו אחת התקופות המעניינות – התקופה הכי משתנה ו'מטורפת' שהייתה לי, ובו בזמן, הטירוף נהיה שגרה. נקרא לזה- 'הנורמאלי החדש...'.

נתחיל בעדכון בריאותי קצר..

כבר קרוב לשלושה חודשים שאני עם תופעה חדשה של דלקות במעיים. לפי אבחנת הרופאים, (שתמיד כדאי להשאיר לידה סימן שאלה) מדובר בבעיה שנקראת בשפה הרפואית דיברטיקוליטיס. מי שחווה, יודע. למי שלא – מדובר על כיסים שנוצרים בדופן המעיים, שבהם מצטברים שאריות מזון שלא "מתפנים" ובמקום זה נרקבים ובסופו של תהליך זה יוצר דלקת.

איך זה מרגיש מבחינתי? התקפות של כאבי בטן (כאילו דוקרים אותי) מתמשכים וחום שיכול גם להיות גבוה.

זה יכול לקרות מדי פעם לאנשים עם רגישות. במקרה שלי, מאז הפעם הראשונה, כבר היו חמש התקפות כאלו- 3 מהן הגיעו לאשפוז ו-2 העברתי בבית. באשפוז הפתרון היה אנטיביוטיקה. פתרון הקסם המפוקפק.. בבית הן נעלמו לבד (אך כנראה לא הבריאו).

הדבר המרתק בהתקפות שעברתי הוא- שזה מגיע בלי שום התראה מוקדמת: בערב קבעתי ללכת מחר לים, בבוקר אני קמה מתפתלת; בבוקר הלכתי לפגישה- בצהריים חזרתי עם חום מתקרב ל-38.

החלק היותר מרתק, זה העובדה שזה עבד כך גם לכיוון השני: יש כאבים וחום, ואז בבת אחת אני מרגישה שמשהו השתנה, הכאבים מפסיקים, ותוך שלוש שעות אני חזרה למצב נורמאלי, ולמחרת כבר עושה יוגה. תעלולים ופעלולים..

ובמקרה האחרון- במוצ"ש הייתי בבית קפה בכיף, טלי צלמה אותי מחויכת. ביום ד' – אחרי שאני כבר מאושפזת יום אחד, אני מכניסה את התמונה הזו לפייסבוק – ומקבלת תגובות מאד מפרגנות.. ממי שלא יכול לדמיין לרגע שבזמן שהוא/היא סימנו את ה-LIKE, אני סימנתי לאחות שנכנסה לחדר שאפשר להפסיק את האינפוזיה... נו מילא, הגלגל מסתובב ומסתובב.

אז לא, לא רואים קשר ישיר בין הדלקות ובין מצבי הבריאותי הכללי... נשמע קצת מוגזם לא? כמה עניינים יכולים במקרה ליפול על בן אדם אחד? אני בטוחה שהקשר קיים. ברמה הכי בסיסית זה כן ברור שהיות והמערכת החיסונית שלי מוחלשת, אז כל דבר קטן (שמישהו אחר היה מעביר בלי לשים לב) הופך לדלקת חריפה. מעבר לזה, אני בטוחה שיש עוד דברים שהרופאים לא יודעים, אבל מה לעשות- גם אני לא.. אז זה רק יישאר כהשערה בינתיים.

קשה לומר שאני מתלהבת מה'נורמאלי החדש', ולא כל כך מתאים לי כל חודש להקדיש שבוע בבי"ח ובבית לחקירת כאבי בטן ומציאת עולם מושגים ורחב לתיאור הסוגים השונים. לו מצבי היה אחר, היו מציעים לי ניתוח לפתרון יותר כולל, אבל במצבי זה פחות בא בחשבון. אז עכשיו אנחנו מתחילים חיפוש אחר דרכי התמודדות חלופיות שיהיו מניעתיות ולא רק מרפאות דלקת.

בינתיים הצטברו הרבה סיפורי בי"ח מעניינים וקשר מיוחד עם הצוות הרפואי של המחלקה שכל פעם אני חוזרת אליה. כבר הזמינו אותי להצטרף לסבב הרופאים היומי..

ובינתיים, ה'כוכב' הראשי, מר סרטן לא קיבל כל תשומת לב בפוסט הזה. מה מצבי בעניין? האמת שאני לא כל כך יודעת... מאז הדלקות הללו הונחיתי להפסיק לקחת את התרופה הקבועה שלי היות וגם אם אינה גורמת לדלקות, כנראה שיכולה להפריע לריפוי.

אז הומלץ לי לעשות הפסקה בינתיים- דיון מחודש בעניין צפוי בקרוב.

כבר כחודשיים וחצי שאני מסתובבת בעולם, "רק אני והסרטן שלי...", מקווה שהוא מוכן להישאר רדום ורגוע גם בלי רעלים כימיים שמחפשים אותו ברחבי הגוף. אני לא יודעת אם זה עובד, ובקרוב צפויות שוב הדמיות CT לבחינת השאלה. מבחינת הרגשה, האמת שאני מרגישה הרבה יותר טוב מאשר עם התרופה- שזה לא כל כך מפתיע נוכח כל תופעות הלוואי שלה (רעלים כימיים אמרנו?). אני די מעודדת מזה שלא היו התפתחויות קיצוניות חריגות בהרגשתי, שיעידו שיש התקדמות מהירה בתהליכים גידוליים כלשהם, אבל ברור לי ששאננות לא תעזור לי כאן, ולטווח הארוך גם התרבות איטית של גידולים יכולה להיות עוד ירידה בתפקוד, אז בקרוב תצטרכנה להתקבל החלטות חשובות. בינתיים לשמחתי הצלחתי לנתק את עצמי משאלות מה אם? ו-מה אם לא? ומה יהיה כש..?

מיותר. פשוט מיותר

.

                                                                  *****      ******     *****

ואחרי תיאורי העובדות, נעבור לחלק השני של הפוסט, משהו עם קצת יותר אווירה, איזה סיפור טוב...

כפי שמי שעוקב אחריי יודע, כבר די הרבה זמן אני הולכת ומתחברת לתרגול מדיטציה ולהעמקה בדהרמה הבודהיסטית. במסגרת התהליך הזה, אני משתתפת בהרבה פעילויות של ארגון 'תובנה' שעוסק בנושא, ואף חברתי לפרויקט שנקרא 'מפחד מוות לשמחת חיים'.

זהו פרויקט שמהווה נישה ספציפית של מדיטציה ופעילויות לקהל יעד של מתמודדים עם סרטן ומחלות אחרות.

במסגרת הפרויקט כנראה תתחיל להתקיים קבוצת ישיבה (=קבוצה שנפגשת פעם בשבוע לישיבת מדיטציה ושיחה משותפת) בבית שלי לקהל היעד הנ"ל. קבוצת הישיבה היא סיפור לפוסט אחר...

בינתיים רוצה לספר על שבת תרגול (=פעילות של יום שלם, נחשו באיזה יום.., של מדיטציות/ שיחות דהרמה ושאר פעילויות קשורות לנושא) שהתקיימה בשבת האחרונה במסגרת הפרויקט.

זוהי שבת שציפיתי לה כבר זמן מכל מיני סיבות. אמנם ב'נורמאלי החדש' שלי אני נזהרת מאד מציפיות, ובכל זאת, החדש הזה הוא עדיין נורמאלי, על כל המגבלות שיש בנורמאלי- כולל לפתח ציפיות.

ביום ג' בבוקר, עם כאבי הבטן שפרצו בעוז, הבנתי שהשתתפותי בשבת מוטלת בספק. ביום ה' בבוקר, כשעדיין הייתי עם כאבים, כבר התחלתי בתהליכי שחרור, פרידה ו'אבל' מנטאלי מהשבת הזו. העובדה שבדיקות הדם באותו יום העידו שמדדי הדלקת שלי עדיין מאד גבוהים חיזקה את ההבנה.

לעומת זאת, ביום ו' בצהריים- הרגשתי את שלב השינוי שסיפרתי עליו קודם- השלב שבבת אחת אני מרגישה יותר טוב, ושהסוויטץ' לעבר חזרה לשגרה קרוב מאד. אבל היות וסוף השבוע כבר נכנס (ולא משחררים מבי"ח בשבת) וגם כך עוד צריך לעקוב אחר מצבי, אז לא התעסקתי באפשרויות אחרות מעבר להעברת הזמן בשבת בבית החולים.

יחד עם זאת, עלה בדעתי שזה ממש חבל, כי אם הייתי בבית, בטח הייתי הולכת לשבת התרגול.

קמתי בשבת בבוקר, עדיין מרגישה ממש בסדר, ותחושת ההחמצה בגרוני, למרות ניסיונותיי לעודד את עצמי ש"זה רק עוד שבת תרגול" ו-"כנראה יש איזו סיבה קוסמית לגלגולם של דברים..".

בביקור הרופאים, בעודו שואל אותי מה שלומי, מריע הרופא (החמוד) יהונתן ואומר לי-

"רוני, המדדים שלך בבדיקת דם חזרו לנורמה, איך זה יכול להיות?"

נוכח ההכרות עם הגוף והרגשתי הכללית לא הופתעתי מתשובת הרופא.

"אז מה- אני הולכת הביתה?", שאלתי כשהתשובה כבר די ברורה לי.. כמובן שאת זה לא התאפשר ליהונתן לעשות- כי כאמור שבת. אבל בתוכי כבר עלה הקול שאמר, יש גבול, אני לא נשארת כאן אם אני מרגישה מספיק טוב ללכת למקום שרציתי להיות בו.

החלטתי לתכנן את בריחתי הזמנית. חיפשתי כפית כדי לחפור מנהרה מתחת לביה"ח, אבל היו רק כפיות פלסטיק. חשבתי על בנג'י מהקומה השנייה (כבר יש לי ניסיון בבנג'י ממאה מטר, אז מה הבעיה?) אבל לא היה לי חבל. בסוף החלטתי באלגנטיות לעדכן שאני יורדת לעשות סיבוב ולהיות עם חברים ושאחזור יותר מאוחר – מתוך הנחה שלא ממש ישימו לב להיעדרות של כמה שעות. כשעברתי ליד עמדת האחיות לדווח על עזיבתי את השטח, קיבלתי הנהון קטן ותו לא. ראיתי זאת כשתיקה כהסכמה, בסגנון- "באמת את צודקת, מה יש לך לעשות כאן, רוצי רוצי..."

עם כסא גלגלים וחברה שעזרה, יצאתי אל האוטו ונסעתי לשבת התרגול.

הגעתי ומאד נהניתי בחלק הראשון. אבל בהפסקה גיליתי מספר שיחות שלא נענו שהעידו שדווקא כן שמו לב בבית החולים להעדרי. והם לא כל כך אהבו את זה (כבר התרגלו אלי והתגעגעו).

התחילו לצעוק עלי על סיכונים וביטוח ושאר ירקות, מה שקלקל קצת את שלוות הנפש של המדיטציה.

נו, איך הסיפור עד כה?

מי שמכיר אותי טוב והסיפור הזה נשמע לו קצת מוזר שירים יד עכשיו...

אכן, זה לא בדיוק איך שהסיפור התנהל. אבל הרהורי בריחה מהסוג שתיארתי כבר היו לי לא פעם בבית החולים באשפוזים השונים (גם הפעם) ומעולם לא מימשתי. אולי הגיע הזמן. בינתיים, הסיפור במציאות היה הרבה יותר ידידותי (ואולי גם פחות מעניין?) לכל הנוגעים לדבר.

נחזור אחורה (rewind, rewind, rewind) – ונעשה STOP בשלב של השיחה שלי עם הרופא יהונתן, שהוא כאמור חמוד וגם מכיר אותי כבר ואת תסכולי נוכח הדלקות החוזרות.

אחרי ששאלתי אם אני הולכת הביתה והוא אמר שלא, אז ציינתי שפשוט יש היום אירוע שרציתי להיות בו. עוד לפני שהספקתי לבקש, הוא הציע:" את רוצה חופש?" (גם הוא בתוכו ידע שיכולתי ללכת הביתה לולא בירוקרטיה..)

אז הרהרתי כמה דקות אם אני רוצה....

סתאאאם...

נכנסתי חזק לפנטזיות מספרי סיפורים. כמובן שקפצתי על המציאה, ואכן יצאתי לחופש עד הערב והשתתפתי בחצי השני של שבת התרגול המדוברת.

ומה לומר, היה שווה את החצי. היה שווה בגלל שהיה מעניין, ומעשיר, ומרגש. פגשתי המון אנשים שהפכו חלק מהמעגל שלי בתקופה האחרונה וחיבקתי אותם בשמחה, וגם הכרתי חדשים. והיה שווה לחוש את ה"ניצחתי"- את עצם זה שהייתי שם. קצת קצת כאילו סוף של סרט ש'הטוב ניצח בסוף', אבל שקרה באמת ולא היה פארסה הוליוודית.

נסחפתי קצת? אולי. אין לדעת מה הייתה בדלת המסתובבת ואילו הפתעות היו מחכות לי אם הייתי נשארת בביה"ח. ובכל זאת.. גם להיסחף קצת זה כיף. פעם הבאה נלך על להיסחף הרבה...

אז אסכם את המסקנה הסופית בקצרה:  Never Say Never

אין לדעת מה יילד יום. והכי טוב, להתחיל לקבל את זה שאין לדעת, ולהצליח להשתנות לפי מה שנולד...

אהבה לכולם

רוני