יום שבת, 23 באוקטובר 2010

פוסט ראשון יוצא לדרך..



קשה להאמין כמה זמן אני חושבת על הרעיון של כתיבת בלוג.. מתלבטת, מחליטה שכן, בודקת, חוזרת בי, קוראת בבלוגים של אחרים להתרשם, נמשכת, דוחה, מספרת לחברים ומקבלת עידודים, מתחרטת וחוזר חלילה...

כיצד התחיל הרעיון להתגלגל לי בראש מלכתחילה? זה התחיל מעדכונים חודשיים שהתחלתי לשלוח לחברים ולמכרים לגבי מצבי והקורות אותי. כשחיידק הכתיבה החל להתרבות בתוכי מיד עלתה השאלה – למה לא בבלוג? למה להישאר "מאחור" בקבצי word במייל? ולמה לסגור את מסגרת הקוראים ולא לשתף בסיפור שלי עוד אחרים שבטח יתעניינו.. (ולא נכחיש שגם מרכיב תשומת הלב והפנטזיה להפוך ללהיט ספרותי נמצאים אי שם ברקע).
אבל המשמעויות הנוספות של החשיפה הן לא פשוטות. האם אני באמת מוכנה לשתף (פוטנציאלית) כל 'עובר אורח' וירטואלי בפרטים אישיים וחוויות? באיזו מידה אני מוכנה לשחרר שליטה ולראות מה יקרה?
ועוד: מתוך עמדת נחיתות עלתה השאלה - מי אמר שמה שיש לי לספר יעניין אחרים?
ובאותו הזמן ממקום קצת מגלומני- אולי לא בא לי להיות עוד אחת מתוך אלפים רבים מאד ששולחים את פנימיותם לחלל הרשת ודבריהם ייבלעו איפשהו בתהום הנשייה.

ומתחת לכל הדברים הללו נחבאה שאלה אחת גדולה, שיושבת עמוק בבטן- המקום בו קורים הדברים האמיתיים..: באיזו מידה אני מסוגלת לקבל בעצמי את עצמי ואת מצבי. המשמעות האמיתית של הצהרה החוצה לאחרים היא היותה עדות להצהרה פנימית. זו הסיבה שכשמחליטים על דיאטה, שלב חשוב בהצלחה הוא לעדכן בזה את הסביבה. זה מראה על קבלת האחריות.

אבל כאן צריך לקחת צעד אחורה, להסביר כמה פרטים לקוראים ה"חדשים", ולהזכיר ל"וותיקים", על למה התחלתי לעדכן חברים, ומה היה עליי לקבל...

אז ככה, אין דרך קלה לספר את זה. תמיד כשאני מספרת למישהו חדש אני מרגישה שאני הולכת להפיל כאן תיק כבד. אני מתה לתת לו רמזים כדי שהוא לא יחטוף שוק. אבל עוד לא מצאתי דרך טובה לעשות את זה, ובמקום אני אומרת לעצמי בראש כמה פעמים: "הוא ילד גדול, הוא יתמודד..".

אני חולת סרטן. סרטן נדיר שנקרא: סרטן בלוטת התריס מסוג מדולרי (MTC); סרטן מפושט (= יש גרורות בכמה מקומות בגוף) וחשוך מרפא. כלומר, כימותרפיה לא משפיעה עליו, אין טיפול אחר, ניתוח זה משהו שכבר לא רלוונטי כשיש גרורות, וכיום מה שמוצע זה תרופות ניסיוניות שבכלל נועדו למחלות אחרות (סרטן הכבד והמעי.. עוד סוגים של תענוג מפוקפק).  

גיליתי את זה בדצמבר 2007, למרות שבדיעבד סימנים למחלה היו כבר ב-2001. במשך כל השנים הללו סבלתי משלשולים קשים שלא זוהה מקורם (בדיעבד, תופעת לוואי של המחלה) ולכן אובחנו כ'תסמונת המעי הרגיז'. וכבר בינואר 2004 התגלה אצלי קריש דם בריאות (שמשמעותו שאז כבר אפילו היו גרורות בריאות) אבל תמונת ה-CT שבוצעה לא הייתה ברורה ולא עלו על זה... והיו עוד כל מיני סימנים ורמזים אבל הם לא התכנסו לכדי משהו שרופא הצליח לאבחן (כמו הסיפור על שבעת ההודים העיוורים שכל אחד מהם דמיין אחרת לגמרי איך נראה פיל, כי כל אחד מישש חלק אחר).

העניין בפשטות: למרות שמקור הסרטן היה בבלוטת התריס, לא הייתה שום הפרעה לתפקוד שלה ולא היה שום שינוי בגודלה, אז לא עשו קשרים בין כל התופעות כדי להבין שמדובר במחלה הזו, במיוחד נוכח העובדה שהמחלה נדירה כך שרק רופא ממש חד (כמו גיבורנו הטלוויזיוני house - למי שמכיר..) עשוי לזהות אותה.
זה מהמקרים האלה- המוזרים, הנדירים, שקוראים עליהם בעיתון.
זו אני, הפרצוף מאחורי הסיפור שקוראים עם הקפה, שגורם לצער, לצקצוק בלשון. למחשבה שקופצת ש- 'הכי חשוב הבריאות', במקביל לעוד שאיפת הרגעה מהסיגריה שמסמלת את האמונה הבסיסית שכולנו מחזיקים בה כדי לשרוד: 'לי זה לא יקרה'. זה מה שנקרא: הworst case scenario, מה שמתכוונים כשמנסים להרגיע אותך כשאת עצבנית ואומרים לך- "קחי בפרופורציה, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".
המעניין הוא שדווקא היום, אחרי שבאמת קרה לי ה"הכי גרוע", אני הרבה יותר לוקחת בפרופורציה, יותר רואה את מה שטוב, ובמקרים רבים מבחינה בדברים בהם שפר עלי גורלי וחושבת על כמה היה יכול להיות לי הרבה יותר גרוע...  מוזר? לאו דווקא.. כנראה יש משהו משחרר בלעמוד מול ה'הכי גרוע', להסתכל לו בעיניים, ולהמשיך להיות עם גב זקוף.
ומה זה גב זקוף? מה זה אומר בתכל'ס? איך נראים החיים שלי היום?

לשמחתי, למרות הכוללניות של המחלה שלי והתמונה המאד מדאיגה על הנייר, ההשפעה על חיי היומיום שלי הייתה יחסית קטנה (החיסרון של העובדה שלא עלו על מצבי לפני, הוא היתרון כעת)- אני לוקחת מספר כדורים ביום (בעיקר הכדור הניסיוני שנראה שמסייע בשמירת מצב המחלה יציב), אני מזריקה זריקה אחת ביום בגלל בעיית קרישה (תוצר לוואי נוסף של המחלה), אני סובלת מבעיות עיכול באופן קבוע, וכן מקשיים בנשימה במאמץ (המטרד המרכזי שלי כרגע בחיים – כי פוגע בתפקוד בסיסי כמו לטייל טיולים קצת יותר מאתגרים ולעלות הרבה מדרגות ולרוץ לאוטובוס וכו'. מזל שיש לי רכב...אפרופו חצי הכוס המלאה..). אני נמצאת במעקבים אצל מספר רופאים, ופעם בחצי שנה מבצעת CT / MRI / אולטרסאונד לבדוק את קצב התקדמות המחלה. השיער שלי שהיה מקור גאוותי הפך מעט דליל, מתולתל ולטעמי לא מחמיא. ועוד כהנה וכהנה תופעות. לא משהו שאי אפשר לחיות איתו.
ביומיום אני מרגישה טוב, עובדת כמעט כמו מקודם, משתמשת בשירותי רפואה לא קונבנציונאלית שונים ומקפידה להכניס בחיים דברים שעושים לי טוב.
כמובן, שלמצבי יש משמעויות רבות – מפחידות ומטרידות – לגבי העתיד, אבל זה כבר חומר לפוסטים רבים בהמשך..
ובכל זאת, קשה להתעלם מהשאלה המפחידה שעל קצה הלשון: מה הסטטיסטיקות למקרה כזה?

המון תובנות יש לי על רופאים ועל בתי חולים ועל כל הרעיון של רפואה.. אחת מההבנות הראשונות שלי בעניין הייתה ההתמודדות עם שאלת הפרוגנוזה (=מה ניתן להניח יקרה בהמשך). וזו המסקנה: אם את שואלת את הרופא מה האחוזים ומה אומרת הסטטיסטיקה, והתשובה היא "כל אחד הוא ה-100% של עצמו", את יודעת שמצבך לא משהו.. (גם אם זה 'אתה' זה רלוונטי).
יש משהו מן האמת בתשובה הזו של הרופא – מדובר במחלה מאד נדירה, עוד יותר נדירה בגיל שלי, וישנם אנשים שחיו עם המחלה במשך שנים ארוכות, כך שלסגור את העניין בכמה מספרים זה לעשות עוול. מצד שני, הנתונים היבשים מראים שבמצב שלי תכולת החיים המצופה לא נוטה להיות הרבה מעל 10 שנים. כאמור, יש הרבה פחות וגם יותר.
אני חושבת שמעולם לא העליתי על הכתב מספר שנים קונקרטי לשאלת העתיד. לכתוב כזה דבר זה קודם כל לעכל כזה דבר. ולא, זה לא קל בכלל, גם אם אין לך בעיות עיכול מיוחדות. האמת שגם כשאני כותבת את זה כרגע אני מתרעמת ומתכחשת ומתעמתת.. ולמרות שלי 'זה כבר קרה', גם אני מחזיקה חזק ברעיון ש'לי – "זה" לא יקרה'. לא בזמן הקרוב.
וזו האמונה הפנימית שלי (שנבנית גם על הרבה דברים שקראתי), שגם במצב הכאילו חסר אונים והדטרמניסטי שהסטטיסטיקות של הרפואה הקונבנציונאלית מציעות לי, יש לי הרבה איך להשפיע על מצבי. שהגישה הקונבנציונאלית מנסה לטפל רק במרכיב הגופני, כשחלק ניכר מהעבודה צריך להיות על המרכיב הנפשי, הרוחני והמנטאלי- שהוא שלי ובהובלתי. שבו אני לא מכונה חסרת רצון והשפעה שגורלה תלוי כולו ברופאים, במומחיות שלהם ובתרכובות הכימיות שהם מציעים לי.

ונאמרו כבר דברים רבים על כוחה של המחשבה והיותה בוראת מציאות, אבל לא מזמן נתן לי מישהו מטאפורה יפה ופשוטה שנשארת איתי (וסליחה לכל המומחים בארטילריה על אי הדיוקים במטאפורה זו): המטאפורה של טיל השיוט. לטילי השיוט של פעם היה יעד ש"כתוב עליהם", יעד שאליו הם מכוונים ולשם הם יגיעו בקו ישיר. כך גם לכל אדם יש בתוכו טיל שיוט, ועל המצח שלו הוא כותב לאן הוא מכוון. ואם הוא באמת בכל מהותו מכוון לשם – הוא יגיע (כמו הטיל). אם הוא רואה את זה בעיני רוחו באופן ברור וחד משמעי, הדברים יסתדרו כך שהתמונה שדמיין תתקבל במציאות. גם אם כרגע הוא לא יודע בדיוק איך זה יקרה.
אז בתוכי בתוכי בטיל השיוט שלי, יש משהו שיודע שאני אמורה להיות כאן עוד מספיק זמן, ואני לא הולכת להיפרד בעתיד הקרוב. אני לא יודעת כמה זמן, אבל מספיק.

וכל עוד אני כאן, המשימה המרכזית היא להפוך את השהות למיטבית והמשמעותית ביותר. עניין הכמות הולך ומפנה מקום לעניין האיכות. ועל בסיס העקרונות הללו אני משתדלת לחיות. מדובר במסע משמעותי של שינוי תפיסות, הרגלים, הנחות יסוד והתנהגויות. וזה לוקח לי הרבה זמן. אבל זה קורה. ובזה רציתי לשתף...
וכנראה הרצון והצורך לשתף בזה הלכו וגברו על עשרות הטיעונים שעלו נגד הרעיון של לכתוב בלוג (דוגמא קטנה: מה לגבי אנשים שאולי לא מתאים לי שיידעו את מצבי, מה לגבי אלו שיגלו דרך הכתוב את מה שלא סיפרתי להם, מה לגבי לקוחות, עמיתים ועוד אנשים שלראייתי- הידיעה על מחלתי עשויה להשפיע על יכולתם להסתייע בי באמת.. וזו רק טעימה).

התגובות של חברים לעדכונים ששלחתי בעבר- על כך שזה נוגע גם לחייהם, על כך שזה מעורר השראה, שזה מעניין – גם הם תרמו להחלטה לשתף באופן רחב יותר. ועוד מישהו שתרם, ללא ידיעתו, ולצערי הוא כבר לא בינינו כדי שאוכל לשתפו, זה בחור בשם ליאור דנגור.
לא הכרתי את ליאור, שהיה פחות או יותר בגילי, שחלה בסרטן אחר, אך שמזכיר באפיוניו את שלי (אותו חשוך מרפא, אותן אפשרויות טיפול בערך, אותה נדירות) ושהיה לו אתר שבו כתב ושיתף. אני, שנתקלתי במקרה באתר שלו, קיבלתי ממנו כוחות, תחושת שותפות גורל והזדהות, ותחושת קרבה שיש בה משהו מאד חזק בעולם בו אין הרבה אנשים שאפשר להרגיש שהם "כמוני". ליאור נפטר לפני כמה חודשים. ולמרות שלא הכרתי אותו, זה היה לי קשה. היה לי קשה בשבילו, והיה לי קשה בשבילי. האם ההודעה שקראתי באתר שלו בפעם האחרונה שפתחתי אותו (שהשאירו שם בני משפחתו), תהיה גם הפוסט האחרון בבלוג שלי?
אבל אחרי הקושי, החלטתי שבתוך המציאות הקיימת, שאיתה אין טעם להתווכח, זה בטח הרבה יותר טוב שהאתר הזה היה קיים (טוב בשביל ליאור וטוב לסביבתו) מאשר אם לא היה קיים. ולכן לליאור אני מקדישה את הפוסט הראשון הזה... (http://www.ldfc.co.il/ - האתר של ליאור).

וכך הגענו עד הלום. כמה פרטים ומידע יש בעמודים שכתבתי כאן. כל משפט מחביא מאחוריו עוצמת רגשות, מחשבות ותובנות. כמה קישוריות הייתי מכניסה כאן שמובילות כל אחת לעוד סיפור ועוד אירוע שהתרחשו בשנים הללו...
אבל אני שואפת שהבלוג הזה לא יהיה על מחלות בכלל, לא על סרטן בפרט ולא על שינויים במצבי הרפואי. אני שואפת שהבלוג יהיה תיאור של החיים שלי כיום - חוויות, התרשמויות והרהורים -שמשתלבות בהם המודעות למחלה וההתמודדות עמה, אך הן לא שולטות בהם. זאת בדומה לדרך בה אני חיה את חיי. מצבי הייחודי אולי מוסיף להם אור שונה, אך בפועל הוא בעצם רלוונטי לכולם. שהרי במהות- מה עומד מאחורי המחלה? מה האיום הגדול? מדובר בעצם בפנס מאיר שמהבהב ומזכיר לנו שכולנו נמות בסוף, רק לא ברור מתי זה "הסוף" ומה יביא אותו. זה פנס שקיים אצל כל אחד, אבל לאנשים כמוני גנבו את הסדין השחור שמעמעם את האור, כך שיותר קשה להתעלם.
אבל היות שבסופו של דבר, הסוף של כולנו יגיע, אין רגע מוקדם מספיק לקחת את המושכות ולהפוך אותם לחיים שאני מרוצה מהם.

אז ככה מגיע לסיומו פרק זמן ארוך (מעל שנה) של התלבטות על כתיבת הבלוג (אל דאגה, לא עסקתי בזה כל רגע כל יום..), והתקבלה החלטה. והתחיל ביצוע. הפוסט הראשון יצא לדרך..
בסאגה הכללית של סיפור חיי, גם יום זה יהיה יום שקרה בו משהו משמעותי.. שהיה שווה לחיות. זו המטרה האמיתית שלי, והלוואי שתעבור גם לאחרים..

25 תגובות:

  1. רוני היקרה, נראה שיש לי הזכות להיות המגיבה הראשונה לבלוג שלך.
    כמעט הכול ידוע ובכל זאת ריגשת אותי במילותייך, באומץ שלך להתבונן על החיים ועל השאלות שמעסיקות אותך ואת כולנו. אני מחכה ללוות אותך בהמשך המסע שלך.
    ענבל

    השבמחק
  2. ולי יש הזכות להיות המגיב (כן, עניין מגדרי) הראשון. את זה שכבר נרשמתי להיות קורא, את יודעת. את זה שאני מעריץ, כבר אמרתי לך. את זה שמוזר ככל שזה נשמע - חייכתי בלא מעט משפטים כי האופטימיות והגישה הפנטסטית שלך מאפילים על האפילה, את זה הייתי חייב לכתוב.
    חיים

    השבמחק
  3. רוני יקרה,

    איזה יופי שהבאת את הרעיון הזה לידי מימוש. העיצוב של העמוד מאוד מוצלח והקטע הקצר בצדו השמאלי ("חיה בסרט") מעביר בצורה פשוטה ויפה את מהות הגישה שלך. מאוד מרגש.

    מקווה שתמשיכי למצוא סיפוק בכתיבה ומאחלת לך שהרבה אנשים ימצאו מענה על צריכהם דרך קריאה של הבלוג שלך.

    בהצלחה,
    הדר

    השבמחק
  4. רונצ' אהובה
    כמו תמיד אני שמחה לשמוע ממך
    ועכשיו אני שמחה על הבלוג
    זה נהדר!!!
    הרבה דברים שאת כותבת מהדהדים לי ונשארים איתי בהתמודדויות שלי
    מהממת אחת
    תודה
    אוהבת
    שיר

    השבמחק
  5. רוני מתוקה,

    כל הכבוד על הצעד.
    תמיד מרגש לקרוא את מה שאת כותבת..
    שיתפתי את הבלוג בפייסבוק שלי ואני מקווה שגם מכאן כדור השלג יתחיל להיתגלגל.

    אוהבת אותך המון!
    אורלי

    השבמחק
  6. רוני,

    שמח שהחלטת לבסוף לעשות את זה וההתחלה טובה כצפוי.

    איתי

    נ.ב יש לנו חגיגה על החשבון. צריכים לקבוע

    השבמחק
  7. רוני,

    ואוו אין לך מושג כמה נדהמתי לקרוא את מה שכתבת! אין ספק שהכתיבה מאוד משחררת (אני מכיר את זה טוב)
    בפלייבק לא יוצא לנו לדבר על נושא הסרטן כל כך אבל רציתי להגיד לך שאת בחורה אמיצה . זה בטוח מאוד קשה להתמודד עם כל העניין הזה , בעיקר מנטלית (אני חושב שהבעיה הפיזית היא לא נוראה כל כך ).

    אני פשוט מוקסם מהכתיבה שלך ואשמח מאוד לחלוק איתך את חוויותייך היומיומיות הפשוטות. אחרי הכל הם אלה שנותנות את המשמעות האמיתית לחיים.

    אמשיך לעקוב אחר ההתפתחויות.
    הלוואי שכולנו נחייה חיים עם משמעות וייעוד (אפרופו טיל שיוט..) זה מה שמחזיק אותנו בחיים שקשה.

    אוהד.

    השבמחק
  8. רוני

    פוסט מרגש ומעורר השראה!

    השבמחק
  9. רוני אהובה

    מרגש אותי לקרוא את הבלוג שלך

    חיבוק ענק, עמי

    השבמחק
  10. רוני, מזל טוב.
    הכתיבה מקסימה, עמוקה, מעניינת ונוגעת - התרגשתי, שמחתי וחשבתי...
    שולחת חיבוק גדול
    הילה

    השבמחק
  11. רוני נפלאה
    יופי שהעלית את הבלוג - לחלוק עם אחרים את חוויותיך ותחושותיך, את היכולת שלך להתמודד ולהמשיך ולראות מה שכן טוב ולהנות ככל הניתן - מי כמוני הקטנה, יודעת שדרכך זו , שעוצמתך הפנימית -מאירה גם לאחרים. כמו שהיא עולה ומעירה אותי מדי פעם, כשחולפת מחשבה או קושי. הכתיבה שלך חמה וקולחת, ואני שולחת חבוק וברכות להצלחה. בואי לבקר! אורית

    השבמחק
  12. הי רוני,
    מדהים!! הוקסמתי מהכתיבה, מיכולת העברת המחשבות והרגש בצורה כל כך צבעונית ומעניינת. ומהאומץ להסתכל על האמת בפנים.
    כמו שכתבו אחרים, החומר בהחלט מעורר מחשבה לכל אחד.
    כנראה שכתיבה היא תירפיה מדהימה, אבל צריך גם כשרון. ויש לך בשפע.
    כמובן שאמשיך לעקוב. ואעביר גם לאחרים.
    מחכה להמשך

    השבמחק
  13. הי רוני,
    מתרגש ושמח מהכתיבה והשיתוף.
    אביחי

    השבמחק
  14. תודה לכל המגיבים - זה עושה המון טוב ומוטיבציה, במיוחד כשזה בבלוג עצמו.
    אני יודעת שחלקכם שרצו להגיב לא כל כך הסתדרו. בעקרון צריך ללחוץ על המילה תגובות בשורה שנמצאת מתחת לפוסט, ואז נפתחות כל התגובות שכבר נכתבו ובסוף נפתח חלון ריק שבו אפשר לכתוב.
    לאחר מכן צריך להיכנס לאפשרויות בחלון הקטן מתחת (במקום שכתוב פרופילים ולבחור באופציה של שם- ולרשום את השם שלכם. אח"כ בוחרים 'תצוגה מקדימה', מבצעים את אימות המילים (= להעתיק את האותיות שרשומות באנגלית) וללחוץ 'פרסם'.
    אם כל זה לא עובד, יכול להיות שיש בעיה זמנית ואפשר לנסות אחר כך..
    נשמע מסובך אבל זה די פשוט!

    השבמחק
  15. בתור עוברת אורח אני יכולה לומר שהתעניינתי מאוד, נהנתי מאוד מהכתיבה שלך (שזורמת ולא מתפשרת על קטנות)

    מחכה בקוצר רוח לפוסט השני

    השבמחק
  16. רוני יקרה,
    רפואה שלמה ואריכות ימים קודם כל!
    הכתיבה שלך מאוד מעניינת, זורמת ונוגעת ללב!
    תמשיכי כך ובהמשך מצפה לקנות גם איזה ספר טוב שלך מסטימצקי..
    כמי שמכיר את הנושא, ממליץ על תרופה קסומה (מבלי להישמע מסיונר חלילה..) שנקראת: רבי נחמן מברסלב.
    אולי תורותיו לא ירפאו את מחלתך, אבל הם בהחלט יצקו תוכן ושלמות (שוב, כמי שמכיר את הנושא)לחייך ברמות שטרם הכרת. אז עם כמה שפחות ציניות, אני ממליץ שתעייני באתר של הרב ארז משה דורון, לשעבר יו"ר האגודה לפאראפסיכולוגיה -http://www.levhadvarim.com/
    ברכות וישועות תמיד

    השבמחק
  17. אחותי המדהימה!
    לאורך כל המסע שלך, אני צועדת איתך בשביל צידי, במקומות מסוימים השביל שלי צמוד לשלך, ובאחרים הוא קצת יותר מרוחק. ובדרך גם אני עוברת את המסע שלי עם עצמי. כל כך קרובה, ועם זאת לא תמיד הצלחתי להבין מה הם רחשי לבך ומה באמת עובר עליך.
    אני כל כך שמחה שהבלוג הזה נותן לי הזדמנות נוספת להרגיש איתך דברים שלא בהכרח הצלחתי קודם, לשמוע ממך דברים שגם לא שמעתי ולחוות איתך את החלקים שלא חוויתי.
    אני גאה בך על הצעד הזה, על כל משמעויותיו הרבות, ואני שמחה שעכשיו כולם יכולים לראות ולהבין בדיוק כמוני כמה גיבורה היא אחותי, כמה יש לה לתת ולשתף, ואני בטוחה שכמו שאני תמיד מוצאת מה לקחת ממך, כל מי שילווה אותך בבלוג הזה יצליח גם הוא לקחת את הדבר הזה שמדבר אליו.
    אוהבת אותך כל כך!
    חן

    השבמחק
  18. רוני,
    אני כנראה שייכת לאנשים "החדשים" שלא ידעו על המחלה, אומנם הכרתי אותך קצת יותר רק בשבוע האחרון ועדין הרגשתי את התיק הכבד שדיברת עליו, כנראה בגלל זה עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הבלוג ועד שהצלחתי לכתוב תגובה.
    התרגשתי מכל מילה ולא יכולתי שלא לחשוב איך מישהי שעוברת את כל זה מסוגלת לעבוד במקצוע שדורש הקשבה והכלה כאשר האחר לרוב הוא זה שנימצא במרכז. הבחירה הזו בלבד מעידה על הכוחות שיש בך, שנותנים השראה לכל כך הרבה אנשים כפי שניתן לראות בתגובות וכמובן גם לי באופן אישי.
    התלבטתי האם לכתוב לך מייל אישי ואז הבנתי שאחת המשמעויות של הבלוג היא חשיפה, שלך אבל גם של אחרים אז החלטתי בכל זאת לכתוב בבלוג ולהצטרף להתפעמות מהכתיבה, מההתמודדות ומהאומץ.

    השבמחק
  19. כל הכבוד לך רוני.
    נגעת בליבי.
    תודה

    השבמחק
  20. הי רוני
    אני קוראת ומתפעמת.
    בעיקר משלוות הרוח והאיזון הנפשי הנשקפים מתחת לשורות.
    תודה.
    אני חולת מחלה כרונית, אז מכירה את הסדין השחור שאת מדברת עליו, כשהוא אפרורי מעט.
    נראה לי שיש סיכוי שיש לי מה להוסיף לך על סמך 30 שנות התמודדות,אם תרצי לחזור אלי-
    ואיחולי אומץ לך! snorka888@nana10.co.il

    השבמחק
  21. שמחתי לקרוא את כתיבתך הזורמת, רוני. אני מרגישה ממך הרבה עוצמות, נקודת מבט שונה על הדברים ומתוך כך, פירושים יצירתיים לבעיות.
    תהני מהכתיבה ובכלל
    שני.

    השבמחק
  22. רוני היקרה,
    חזקי ואמצי, מאחלת לך בריאות ושתצליחי במאבקך שהוא מאבקם של רבים אחרים.
    אני מצידי אעזור לך ככל שאוכל.
    מיכל

    השבמחק
  23. ראתי כמה פעמים את הפוסט..
    אני חייב לציין שחייכתי הרבה יותר פעמים ממה שציפיתי..וזה לא דבר שקרה לי הרבה בזמן האחרון.
    הכתיבה שלך מכילה כל כך הרבה תובנות.הצלחתי להרגיש את זה בזמן שקראתי ואין לי ספק שיש עוד המון מאיפה שזה הגיע.

    וכן,אנחנו מכירים בדרך לא דרך..:-)

    ואולי לא לחינם הכרנו

    השבמחק
    תשובות
    1. הי ארז,
      שמחה ומודה לך על שהגבת
      ושמחה שחייכת, אין ספק שבתוך כל ה"סרט" הזה שהוא החיים, צריך להוסיף גם הומור אחרת לאן נגיע? ואני מקווה שתחייך יותר ויותר. אומרים שזה חשוב לבריאות...

      התחלתי להאמין שלכל דבר בחיים יש סיבה, ולכן בוודאות שלא "הכרנו" סתם, ואני מקווה שעוד ייצא לך להגיב על פוסטים שלי בהמשך..... רוני

      מחק
  24. חיזקי ואימצי. כתיבה יפה ונוגעת ללב.
    (עובר אורח וירטואלי)

    השבמחק