יום שבת, 27 באוגוסט 2011

הודו -המסע שלפני המסע - חלק א'


הקדמה
עכשיו זה כבר קרוב. 
עכשיו זה כבר אחרי שהכל סגור. לפחות על פניו. לפחות מה שידוע..
עוד 4 ימים אני על מטוס לדלהי. הודו.
כן. הודו. צפון הודו ליתר דיוק, לתקופה של 1-1.5 חודשים – כתלות באיך שארגיש.

רופאה אחת שאלה אותי השבוע: "מה איבדת שם?"
ואני חושבת ששאלה יותר טובה היא – מה אני הולכת למצוא שם?
את זה כמובן אני לא יודעת – אבל עוד לפני שיצאתי למסע, כבר עברתי מסע ארוך מאד כאן בארץ.
מסע של התלבטויות, החלטות והכנות.

אז איך זה בעצם התחיל?
זה התחיל בהחלטה.
אבל עוד לפני כן, זה התחיל במשהו שדגר בבטן הרבה זמן: צורך  עמוק לפרוץ גבולות, בעיקר גבולות של עצמי. צורך לטפס עוד מדרגה במעבר מ'לעשות את מה שנכון' אל  'לעשות את מה שנכון לי'.
הצורך הזה הוביל להבנה שכדאי מאד לנסוע. בנסיעות קורים דברים, יש התמודדויות ואפשר לגלות את עצמי מחדש בכל מיני אופנים. וזה הוביל לשאלה- לאן לנסוע?

הודו קוטלגה בתור יעד מאד מוצלח מבחינת אפשרות לחוות ולגלות, אבל לא בשבילי כרגע.
בכל זאת, מקום כל כך רחוק, עולם שלישי, לא היגייני, בלי בתי חולים סבירים בכל מקום. בוודאי לא ההמלצה הראשונית של אנשים שקולים.
ועם כל ההבנה הלוגית, משהו לא הניח לי בבטן. הפכתי בזה והפכתי, חיפשתי יעדים אטרקטיביים, ניסיתי להתרצות וזה לא עבד. התחושה ששאלה כל כך משמחת כמו "לאן כדאי לי לנסוע" מעוררת בי רגשות שליליים הבהירה שמשהו לא מדויק אצלי מבפנים, והמון אנרגיה נגזלת לחינם.
יחד עם זאת, החשיבה האינסופית על הדברים (ובעברית של ימינו, "החפירה") לא הובילה לשום מקום.

ההחלטה
וכך, לאחר שכבר הסתובבתי סביב העניין וחשבתי על יעד כזה ואחר, והודו כבר לא הייתה על הפרק, קרה לי משהו שלא קרה לי הרבה פעמים בחיים. פתאום- בהחלטה של לילה אחד הבנתי:
אני נוסעת להודו
לא יכולה להסביר מה קרה שם, אבל בבת אחת זה הפך פתאום ל'אמת'.
ומשם לפתע יצא ממני כוח.
זה כבר נהיה גדול ממני. כאילו נכנס בתוכי שד שלא מניח ולא שומע, לא רואה ממטר ושום מגבלה או קושי לא מעניינים אותו. זה כאילו בכלל לא היה אני.
ומזל שנכנס השד הזה. כי כשהתחילו ההכנות. החלו להיערם הבעיות. מכאן ועד פסגת ההימאליה.

ההתארגנות
כמות הסידורים, האזהרות, אמצעי הבטיחות והביטחון שאני צריכה לקחת וכמות האישורים שנזקקתי להם מרופאים, חברות תעופה ושאר גורמים מופלאים, גרמו לי לשכוח לפעמים למה בעצם רציתי את זה, ולשאול את עצמי האם זו סתם עקשנות ילדותית. אבל כל פעם מחדש עניתי לעצמי: "לא. זו לא ילדותיות".

זה הרי די ברור, שהודו היא לא רק יעד גיאוגרפי. זהו יעד התפתחותי. סמל. זה מבחן האומץ שלי. לא אומץ חיצוני, אלא אומץ פנימי, של עמידה מול החששות שלי, התמודדות עם החרדות מבלי לתת להן לנצח.
יציאה אמיתית אמיתית מאזור הנוחות.

אחרי כל דיבורי התיאוריה שלי על לשבור את הפחד ועל לתת אמון, על להצליח להחזיק באמונה ש"יהיה בסדר"- זה המבחן המעשי. לתת לעצמי להתמודד עם מצבים שבוודאות לא יהיו פשוטים, ולראות את עצמי יוצאת מהם ומסתדרת. כי אני מסוגלת.

אחרי שרבים שיתפו אותי שהם מקבלים השראה מההתמודדות שלי עם המחלה ורואים כאן סוג של 'גבורה', הגיע הזמן שגם אני ארגיש שיש בי את הגבורה הזו, את העוצמה. ולא רק צל חיוור, חזיון תעתועים שנובע מרטוריקה ויכולת התנסחות בבלוג.
אם להיות קצת פחות שיפוטית, כנראה שההסתגלות שלי לחיים המיוחדים שלי הם לא תעתועים ורטוריקה, אלא מה שאתה עושה כשאין לך ברירה. 

אבל תחושת מסוגלות, כשמה כן היא- "תחושה". 
משהו שכל אחד צריך לדעת על עצמו מבפנים.
משהו שאני צריכה לדעת. בשביל עצמי.

ועכשיו...
משלב "ההחלטה" שלי ועד היום עברו חודש וחצי.
אחרי ההתמודדות עם כל המכשלות והבירוקרטיות, 4 ימים לפני, הכל על פניו סגור.
אפשר להירגע. אפשר להתחיל להתלהב.

יחד עם זאת, מחשבות ופחדים אינם משהו שבאמת נעלם בקלות. מדובר בעבודה יומיומית.
כבר כתבתי כאן פעם, שהרבה דברים שאני כותבת הם המלצות ותובנות שגם אני עדיין לא מימשתי, וגם אני מתרגלת. 
כך שבכל זאת, אחרי כל הסידורים החיצוניים, חוזרים פנימה – לסידורים שבראש...

אבל על זה אספר כבר מחר. בחלק ב'.


2 comments:

  1. שמחה שלקחת את החחלטה, שי משהו חזק מאד בלהחליט, לדעת. אפילו בלי קשר לתוכן של ההחלטה.
    ושתהיה נסיעה טובה, ועם כל ההתמודדויות - כיפית ומעניקה בטחון.

    השבמחק
  2. רוני אני כל כך שמח שאת נוסעת.. הלוואי ויהיה לך שם טוב ותגלי בעצמך את אותם מקומות של כוח ועוצמה.. (הם קיימים בך)
    תנקי את הראש ממחשבות מרעילות ותני לשמחה להכנס פנימה..

    נסיעה טובה

    אסף (דה ג'ה וו)

    השבמחק