הפעם הראשונה ש...

כשיצאתי לחופש מהעבודה (שאני עדיין במהלכו) רציתי פסק זמן שיש בו מספיק מרחב כדי לתת לדברים בתוכי לצמוח ולקרות בלי שאני אדרוש את זה מעצמי, בלי שיהיה לזה הגדרה או תכנון מסודר. שזה ינבע ממני באופן טבעי. 
זה לא קורה הרבה לאנשים מתוכננים / בשליטה מדי.

אחד העיסוקים שתפסו מקום במרחב הזה היה הכתיבה. ברובה אישית, גוף ראשון, מן יומן.

אבל לא מזמן כתבתי פוסט על אירוע קטן שקרה לי, ולפתע מעצמו, היה לי ברור שזה צריך להיות סיפור. משהו קצת אחר. ובאותו רגע גם היה לי ברור איך זה אמור להיכתב. והלכתי עם זה.. וזה היה מאד נעים. טבעי.

כבר כתבתי קטעים / סיפורונים למגירה, אבל היום אני מנצלת את הבלוג לצורך 'הפעם הראשונה שאני "מפרסמת" סיפור'. אולי בוסר, במונחים 'ספרותיים', ולא ראוי לציון מיוחד במונחים "אובייקטיבים".

אבל בשבילי, לעשות משהו בפעם הראשונה זה מרגש. יש בזה סוג של קסם. וזה הכיף שלי... להתרגש קצת.

וכל מי שקורא, יהנה יותר או פחות,  ידע שבכל מקרה, השתתף איתי ב'פעם הראשונה ש...' ומאחלת לכולנו הרבה כאלה.

----------        ---------               -------                     ----------              --------

)במאמר מוסגר, רוצה להזכיר שכרגע אנחנו עדיין במהלכו של מאבק המחאה על יוקר המחייה (או בשם שאני מעדיפה- התעוררות המעמד שלי ללקיחת אחראיות על עתיד המדינה) .אני לא מהשתדלנים האגרסיביים, ומצד שני מרגישה מחויבות ורצון לנצל את הבמה ולהזמין להצטרף(

---------                 -------------            ---------------               -----------       ------

נקודות מבט

*מבוסס על מעט מציאות והרבה דמיון

היא

הנביחות של הכלב העירו אותה ממש מוקדם. הכלב של רמי. כלב על סף הזאב. גדול, מאסיבי. כמו רמי. הוא חמוד בסך הכל אבל יכול להיות מאד מאיים בהתחלה. הכלב. גם רמי..

היא לא מאמינה ששוב היא יוצאת עם מישהו חדש. כמה פעמים אפשר להתחיל מערכות יחסים ולסיים אותם אחרי חמש דקות. מתי תהיה לה קצת יציבות? אבל רמי באמת מקסים, וכמו שאמא שלה תמיד אמרה, כדי להגיע להמשך צריך לעבור גם בהתחלה..

כשרמי הביא את הכלב אליה אתמול בפעם הראשונה, זה מצא חן בעיניה, וגם לא מצא חן בעיניה. מצד אחד זה סוג של סימן – רמי כבר מרגיש בנוח, המפגשים שלהם פחות 'רשמיים'.. אולי אפשר לנשום קצת, לשחרר קצת את שד חרדת הנטישה.. מצד שני, כלב כזה גדול בחצר כל כך קטנה. זה יכול לעשות הרבה בלאגן. במיוחד בשילוב עם ג'ינג'י, החתול שאמצה לפני כמה שבועות.

ככה זה אצלם ב'מתחם' בו היא גרה. מן 'מושב' בקצה של תל אביב, רכבת של יחידות דיור קטנות, שמופרדות אחת מהשנייה על ידי גדר שנותנת פרטיות כביכול, לך ולחצר הקטנטנה שלך. בפועל אפשר לראות ולשמוע הכל, דרך הרווחים. ירוק כמו מושב, כל אחד בחיים של השני כמו קיבוץ- אבל העיקר שקט ומנותק, ובתל אביב.

היא אוהבת את המקום מאד. אבל לפעמים קרבת היתר יוצרת אי נוחות. לפעמים מישהו נכנס להגיד שלום ויושב שעה. לפעמים היא רוצה קצת שקט, אבל לא רוצה להראות לא נחמדה. וגם כרגע – כשכל כך מוקדם - והכלב לא מפסיק לנבוח - האינטימיות עם השכנים לא מסתמנת לטובתה.

הנה גם רמי פותח עין. עכשיו שניהם ערים. יוצאים לבדוק מה העניין.

היא יוצאת לחצר ונדהמת. איך לעזאזל עבר הכלב את הגדר (בגובה שני מטר) ולמה, למה הוא נוהם על הדלת של השכנה?

מיד היא נכנסת להתקף 'לא נעים לי' מוכר. הבטן מתגלגלת קצת, תחושת לחץ, דחיפות, קצת כאילו כל הגוף מתחמם. רוצה להחזיר את המצב לקדמותו במהירות האפשרית. ככה אולי לא ישימו לב.

כך זה היה כששברה את צלחת העוגיות היקרה של סבתא בגיל חמש, וכששפכה קפה על הטיוטות היחידות של הסיפור החדש של דודה חיה – הסופרת – בגיל 12, וכשסדקה את הגיטרה של דני, החבר שלה מהגדוד. אחרי חודש הם נפרדו ועד היום יש בה תהיות, האם הסדק בגיטרה סדק גם את היחסים.. והאם עדיין קיים הסדק בגיטרה, והאם עדיין משפיע הסדק בלב..

היא קוראת לרמי ופוקדת עליו במהירות להחזיר את הכלב ולהשתיק אותו. ולהחזיר את העציץ של השכנה, שהתהפך לגמרי, למקומו. היא הולכת להבהיר לו באופן ברור מאד שהכלב הזה לא יכול לבוא לכאן יותר! מקווה שהאסרטיביות שאחזה בה לא תתפוגג לטובת החשש שזה יעורר ריב..

השכנה שלה היא דווקא בחורה נחמדה ורגועה. בתחילה לא דיברו הרבה, אבל התקרבו בזמן האחרון ומצאו הרבה במשותף. לפעמים היא ממש מקנאת בה- איך היא יודעת לשמור גם על המקום לעצמה בתוך הקרנבל השכונתי. אבל בזמן האחרון כל הזמן יש פדיחות כאלו, ובסוף גם השכנה תרגיש שזה עבר את הגבול. משום מה ג'ינג'י החליט שהוא ממש אוהב את הבית שלה והוא מטפס לה על השולחן בחצר, נכנס אליה הביתה, ובאופן כללי מציק. השכנה – שלא מתה על חתולים – כבר ביקשה ממנה כמה פעמים לבוא ולהוציא אותו מהמטבח.. והייתה הפעם ההיא שהמוסיקה הייתה מרעישה מדי ועוד איזה מקרה...

והכלב הזה עכשיו, אוף. הרי אם זה היה קורה הפוך, והיא הייתה קמה לקולות כלב איימתני נוהם על דלתה, היא הייתה עושה סצנה. זה נורא מפחיד!! ואיפה בעצם השכנה? יתכן שהיא ישנה בכלל? שלא שמעה את כל זה? מוזר...

השכנה

היא הייתה שקועה בשינה, כשהתחילה לשמוע גירודים ונקישות על דלת ביתה. בתחילה לא הבינה על מה הרעש וחשבה שהיא חולמת. כשהרעשים המשיכו היא התעוררה, וניסתה לשכנע את עצמה שמדובר על כמה מהחתולים שמסתובבים אצלם ב"מתחם" כל הזמן.

ככה זה אצלם במתחם – הכל צפוף ויש אנשים, כלבים, חתולים, מיני זוחלים, כולם יחד בחברותא. סך הכל מכירים את כל השכנים וחלקם הפכו לחברים. לא בהכרח חברים שלה, אבל יש אווירה.

את עצמה היא כבר מכירה. בכל מקום מפנטזת איך תהיה הכי שייכת, ובכל מקום מוצאת עצמה ברגשות נחיתות שהיא מחוץ ל'לופ'. גם כאן זה ככה, למרות שעם הזמן גם היא לומדת לקלף כמה קליפות. אז אצלה לא באים לשבת, אבל לפחות היא מרגישה בנוח עם השכנה. יש להן שפה משותפת. לא שאפשר להשוות ביניהן. ההיא חברותית, לבבית, אליה כולם רוצים לבוא.

בגלל אווירת המושב, תחושת הביטחון האישי לרוב מאד גבוהה, גם של האנשים וגם של החתולים. אז כששמעה את הגירודים על הדלת לא חששה שאיזשהו גנב מנסה להיכנס (היא הניחה גם, שגנבים נזהרים קצת יותר לא להרעיש כל כך). ולמרות שעוצמת ההתנגשות בדלת נשמעה קצת חזקה מדי בשביל חתול, העדיפה להישאר עם ההנחה הזו ולהמשיך לישון.

כשהרעשים המשיכו וזה נהיה די מפחיד, היא לא יכלה יותר להתעלם. היא קמה להסתכל, ומהחלון ראתה כלב גדול וחזק עומד לפני הדלת שלה, נוהם ומסתכל עליה. היות והכירה גם את כל כלבי השכונה, והוא לא נמנה עליהם, היא נשארה ללא תשובה.. מי זה הזר הזה שמתדפק על דלתה בחמש בבוקר? מה הוא רוצה ממנה?

הוא היה די מפחיד, ומצד שני היו לו עיניים טובות. הסתכלה עליו, הוא הסתכל עליה. שניהם עם פרצוף של סימן שאלה. היא לא ידעה כיצד להגיב לשילוב התחושות המוזר של כלב- פחד – למה אני? – אולי הוא זקוק לעזרה? – אני עייפה ורוצה לישון – מה קורה כאן???

אחרי דקה של עמידה חסרת אונים.. ובהעדר תשובה משמיים- חזרה למיטה.

קשה לומר שחזרה לישון.

הכלב המשיך להרעיש, ובשלב זה הוסיף נביחות. כך שמחוץ לדלת, היו נביחות, ובתוך הראש שלה התפתחו נהמות לגבי הצעדים הבאים האפשריים. להבריח אותו? ואיך? ומצד שני- אולי לפתוח את הדלת ולתת לו לשתות? קול שלישי (אצלה זה לעולם לא נגמר בשני צדדים בלבד) התחיל לחשוש שהכלב הזה ירצה 'לאמץ' אותה, ומה תעשה אם היא לא רוצה לאמץ אותו, וקול רביעי שתוהה מה מרתיע אותה כל כך באפשרות של לדאוג לבעל חיים – יצור חי ואוהב?

בכלל, חשבה לעצמה, אני מרוחקת, קרה, לא יודעת להביע רגש. לא פלא שהיא בלי בן זוג. כבר הרבה זמן. הנה- אם משווים לרגע לשכנה שלה- היא בחורה חברותית, נעימה, ועובדה שהיא גם אוהבת בעלי חיים. אספה אליה חתול ומגדלת אותו. חתול חמוד, סקרן. שגם מבקר בחצר בכל הזדמנות. אבל אני, חשבה לעצמה, לא אתן  לו להיכנס אלי הביתה. למה לא בעצם? והנה הכלב הזה.. בטח אם הוא היה נובח בדלת של השכנה היא הייתה יוצאת אליו ונותנת לו מים. והיא ישר נרתעת, חוסמת, לא פותחת את הדלת כי אין בה מספיק רגשות... לא פלא שההיא יוצאת שוב עם בחור חדש, גברים בטח רודפים אחריה.

עומס מחשבות וקולות - כלביים, מצפוניים וחרדתיים – הביאו אותה לצעד אסטרטגי חדש.. לקום ולסגור את הדלת של חדר השינה. אולי זה יעזור לה לא לשמוע. אולי זה ייעלם. אולי תצליח להתחפר בתוך הפוך שלה עד הבוקר...נתמודד אז, היא אומרת לעצמה. באור הכל יותר פשוט.

בשלב מסוים היא שומעת מישהו בחוץ משתיק את הכלב על ידי "שששש...." ארוך ואסרטיבי. איזו הצלה!  טוב שיש שכנים.

אותו "ששש..." התאים גם מאד כתגובה לכל הקולות הפנימיים.

אחר כך כנראה נרדמה וכשקמה בבוקר כבר לא היה שם אף אחד. לא ליד הדלת, לא בחצר. לא בסביבה.. הנה שוב היא לבד..

ג'ינג'י-

וואו.. ממש חם היום... ומשעמם... לאן נעלמו כל החברה? כל אחד מוצא לו את פינת הצל שלו ומחכה לשעות אחר הצהריים כדי להתחיל לזוז. ככה זה אצלנו במתחם.

גם אני לא זזתי מהשולחן הזה כל היום. אני מת עליו.

אה, הנה בעלת הבית היקרה שלי.. הי מותק, אני כאן אצל השכנה, רוצה לבוא??

מצחיקה זו.. היא אוהבת אותי ממש. למרות שלפעמים היא כועסת שאני עושה בלאגן..

או, הנה גם השכנה מגיעה, מה שלומך? תנסי לסלק אותי היום או שכבר תתני לי להישאר על השולחן? הרי שנינו יודעים שברגע שתכנסי הביתה אחזור לכאן, אז אולי נוותר על המשחק הזה? לפעמים נדמה לי שהיא אוהבת את משחק ה"לך מכאן" יותר ממני. גם היא מצחיקה..

נראה לי שהיא גם אוהבת אותי, למרות שהיא משחקת אותה hard to get.

הן מוזרות אלו. במיוחד כשמקשיבים לשיחות שלהן. לפעמים זה מדהים לראות כמה כל אחת מהן מתנהלת בעולם אחר, באיזה סרט משלה. אנשים זה עם מוזר.

גם עכשיו הן במן שיחה מוזרה, על הכלב שביקר כאן אתמול;

אחת עסוקה בזה שלא נתנה לו לשתות, השנייה עסוקה בלהתנצל על הרעש שהוא עשה..

כל אחת חושבת שהסיפור סובב סביבה. והסיפור האמיתי בעצם סובב סביבי..

הכלב הזה בא מהכפר, הוא תמים. לא כמונו כאן במתחם.. אשליית המושב, אבל כאן אף אחד לא תמים. הרי בטווח של כמה מאות מטרים בכל כיוון יש שכונת עוני אחרת של תל אביב. ולמדנו כבר איך לשרוד כאן. ולמדנו גם איך לשעשע את עצמנו, שלא יהיה משעמם.

אז כשהוא בא אתמול בערב, החלטתי ללמד אותו שיעור בעירוניות, והמצאתי איזה סיפור על כך שחייבים לעזור לשכנה ולהעיר אותה מוקדם בבוקר. הכלב הזה באמת חמוד, והסכים לקפוץ מעל הגדר ולדפוק לה בדלת עד שתקום. והוא ממש השתדל.

מה שכן, לא היה לו חוש הומור.. הוא לא כל כך אהב שהבחור שלו צעק עליו וכעס. הכפריים האלו לוקחים דברים ללב. אוכלים סרטים. כמו בני אדם...

כשחושבים על זה, זה המזל שלי. בני האדם כל כך עסוקים בלחפור בעצמם, שהם עוזבים אותי ונותנים לי לחיות בכיף..

ואני אומר להם – וואלה, חברה, קחו בקלות. אם אתם כבר חיים על סרטים, לפחות תבחרו סרט טוב. הבעיה היא שהם רק שומעים – "מייאואו..."