נכות

במשרד התחבורה כבר מזמן נתנו לי את הפריבילגיה של הכותרת 'נכה', ואפילו קיבלתי תו.

בתחילת הדרך זה היה שוס, העובדה שאפשר לחנות איפה שרוצים, ובמידה מסוימת אפילו הרגשתי שקצת 'דפקתי את המערכת' והרווחתי משהו שאני לא בטוחה שמגיע לי.

אבל זהו, די באיחור אחרי משרד התחבורה (מה זה אומר שמשרד ממשלתי 'עוקף' אותי בתובנות..), נופל גם לי האסימון. יש לי נכות. נכות קשה אפילו. נראה שלאורך זמן אני נושמת פחות ופחות טוב. הבדלים קטנים, לא מורגשים כמעט, אבל במרחק של תקופה זה בולט מאד. זה אומר שכיום אני צריכה את מחולל החמצן בכל יציאה, וגם איתו ההליכה קשה לי מאד. ה'תו' שקיבלתי ממשרד התחבורה זה כבר מזמן לא לוקסוס אלא ההבדל בין זה שאני כן אגיע למקום מסוים או לא אגיע אליו.

ומה אני אגיד לכם, נכות זה לא פיקניק... יש משפט כזה שאומרים ש'לכל אחד יש איזושהי נכות..'. ובכן, כש"זוכים" בנכות אמיתית המשפט הזה נשמע כמו בדיחה, או ניסיון לא מוצלח לעידוד.

תכל'ס, שורה תחתונה, זה ביאוס גדול.

מפתחים כמה אויבים חדשים; הראשי בהם- מדרגות! מאיפה לעזאזל ההמצאה המתסכלת הזו? וכנגזרת של המדרגות הארורות – קומות – בשביל מה זה טוב? בואו נסתפק בקומה אחת.

שיפועים במדרכות – למה אני צריכה להרגיש את זה אם אני גרה במישור החוף?

המצב – שאינו חדש לי לגמרי, אך התחדד מאד בתקופה האחרונה – דורש רמות תכנון ובדיקה מורכבות ביותר...

שלשום לדוגמא, היה לי איזה עניין בבי"ח בלינסון.

הידעתם? חנייה בחניון הצמוד לבלינסון עולה 25 ₪, ובשבילי זה כבר בכלל לא צמוד, וחניות הנכים מועטות מאד כך שגם עם התו יש סיכוי טוב שתאלץ לחנות רחוק. וגם אם חנית מאד קרוב – בכניסה מצפה לך קטע קצר, אולי 30 מטר שהם בעלייה.

זהו פרט שבמצב רגיל, סביר שלא ייזכר בכלל... את הולכת משער הביטחון לכניסה לבית החולים בטיפוס קל, בעודך מדברת בפלאפון או מהרהרת בשיחה שניהלת עם הבוס העצבני.

ולעומת זאת, במצב לא רגיל, זהו פרט שידרוש תמרון ויהיו לו השפעות.. כמו אפקט הפרפר...

האפשרות שאצטרך לבצע 'טיפוס האולימפוס' אל כניסת בית החולים (בשילוב העניין המציק שהזכרתי לגבי החנייה) אילץ אותי לבקש מאחותי ללוות אותי לביקור, כדי שהיא תוכל להכניס אותי פנימה עם הרכב עד הכניסה (המקום שאליו מגיעים אמבולנסים ומוניות) ואז תלך לחנות, ואז תגיע בעצמה לבית החולים כשהיא מביאה לי את התיק שלי שהיה לי כבד לסחוב, כיוון שגם בתוך בית החולים יש הליכה של 5-10 דקות (תלוי את מי שואלים...).

אמנם ברור שאחותי לא יכלה לחשוב על שום דבר טוב יותר לעשות חוץ מל'בלות' איתי בבית החולים ולשמש כנהג.. ובכל זאת, הייתי שמחה לחסוך את זה ממנה, ולחסוך ממני את תחושת התלות.

או לדוגמא מחר, אני הולכת לפגישת עבודה (זה פרט משמח בפני עצמו...) אבל המשרד של המנהלת שאני הולכת לפגוש הוא בקומה שנייה – בלי מעלית (מוסד ישן, מה לעשות.. הם בונים מעלית בימים אלו..). אז בשביל להתחשב בי קבענו בקפיטריה. אך גם הקפיטריה היא מרחק של 5 דקות הליכה. זה לא נורא, אפילו בשבילי – ביום ישראלי טיפוסי. אבל ביום חורף גשום, גם חמש דקות רטובות יכולות לעשות נזק רב -  לי, ול'קח אוויר' שלי.

במידה מסוימת, שנינו אכן עשויים מסוכר...

ולשאלה – אז מה אעשה? האמת שכרגע אין לי תשובה ואני נשענת על האמונה שיהיה בסדר, ושגם לגשם יש הפוגות. אבל זה לא מצליח לשחרר אותי לגמרי מהמתח סביב העניין, מתח מיותר במיוחד. זה לא שחסר על מה לדאוג.

ויש עוד פרטים ועניינים- נניח, שאלתם את עצמכם פעם, כשהלכתם למסעדה, האם השירותים יהיו בקומת המסעדה, או שתדרשו לעלות/ לרדת קומה? ומה לגבי אח שלי או חברה שלי, שאת ביתם לא זכיתי לראות כבר חודשים כי הם גרים בקומה רביעית בלי מעלית? ואותו הדין לגבי המרכז של עמותת תובנה (שעוסקת במדיטציה) שגם היא בקומה רביעית בבניין? ומה לגבי כנסים /השתלמויות שמאד קורצים ומזמינים וכשאני נרשמת אליהם אני כבר סוחבת תחושת חרדה סביב איפה בדיוק זה יהיה ובאיזה מצב מתנשף אגיע למקום ההתכנסות?

ומעבר לכל זאת, מצבי המיוחד מייצר גם את 'אפקט סינדרלה'... מה זה אומר?

ובכן, 'קח אוויר' שלי (שיחסינו הם יחסי אהבה-שנאה מורכבים) עובד על חשמל או – כשאני מסתובבת- על בטרייה. אך מה לעשות שהבטרייה הזו מחזיקה מעמד מספר שעות מוגבל ביותר. לכן כשאני יוצאת מהבית, מעבר לתכנון האופרציה להגיע למקום, צריך לדקדק גם בתכנון פרטי הזמן. כמה זמן אהיה ללא חשמל? ואיפה כן אוכל לחבר את המכשיר לחשמל אם יהיה צורך? ואם צריך לחבר אותו לחשמל אז צריך לקחת את כל החוטים (וזה עניין בפני עצמו כי אני מתקשה לסחוב).   

בקיצור, איך להגיע הביתה לפני שהכרכרה הופכת לדלעת? בשלבים מסוימים זה הופך מתכנון טקטי לתכנון אסטרטגי...

אז כרגע, עד לפתרון יותר מוצלח, הספונטניות מפנה את מקומה.

ואולי במקום זאת, יגיע הנסיך עם חוט חשמל נוסף, יראה שהחוט מתאים בדיוק לנקודת החיבור במחולל (כמו הנעל לרגל אצל סינדרלה הקודמת) ויחד נרכב אל השקיעה...

אז זהו. זה מה יש. זה מה יש כרגע. קיבלתי עוד זוג משקפיים להתבונן דרכם על העולם, זווית הראייה של מוגבלת-ניידות .. בקצב הזה אני הולכת לפתוח סניף של אופטיקנה!

בינתיים, אחרי כל הקיטור (גם בחולם וגם בשורוק) – זה זמן טוב לקחת אוויר, ולנשום...

לחשוב על כל הדברים הנחמדים שאפשר לעשות בישיבה...

להירגע...

או שאפשר להמשיך להתלונן וליהנות גם מזה. הנאה שכולנו יודעים שהיא קצת מעוותת, אבל בכל זאת זה כיף לפעמים.