מחווה לענת גוב

ענת גוב (אשתו של גידי, היוצרת והכותבת וכו' וכו') נפטרה שלשום מסרטן של המעי הגס.

אתמול הייתה הלוויה.

כמובן שלא הכרתי אותה אישית, והאמת שגם לא כל כך הכרתי אותה ציבורית עד התקופה האחרונה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי ממש מתבאסת מזה. זה העסיק אותי במהלך היום, הקשבתי ברדיו לשידור מהלוויה, קראתי אחר כך באינטרנט, בקיצור- נמשכתי להכיר ולשמוע עוד, לחטט בצער ובכאב של המשפחה והחברים, באופן מוזר חיפשתי להיות חלק. כוחה של הזדהות.

על סיפור ההתמודדות שלה שמעתי משני כיוונים- מצד אחד, סביב כתבה שהייתה עליה לפני חצי שנה בה תוארה תרופה טבעית שהיא לוקחת ושעל פניו שיפרה את מצבה (ובדיעבד, אולי לא, ובכל מקרה לא מספיק..). זאת לאחר שהחליטה החלטה נחושה לא לבצע טיפולים קונבנציונאליים כמו כימותרפיה.

מצד שני, נחשפתי קצת יותר ל'עולמה הפנימי' דרך ההצגה 'סוף טוב' שכתבה על הסרטן – שלה, שלי, של כולנו. הצגה שראיתי רק לפני 3 חודשים בהזמנתה של דודה שלי לכבוד יום ההולדת.

זאת הייתה הצגה חזקה בכלל, והתאפיינה דווקא בכך שהייתה (במקביל להיותה מאד עצובה) מאד מצחיקה. ועל אחת כמה וכמה מצחיקה וכואבת בו זמנית למי שמכיר את הפרטים מבפנים.

זה היה כל כך ברור שמי שכתבה את ההצגה הזו ידעה על מה היא מדברת. על מה אני מדברת. כוחה של החוויה המשותפת הוא כוח יוצא דופן.

ענת גוב עמדה בפני דילמה שרוב חולי הסרטן מתמודדים איתה. ודווקא אני לא.

היא הייתה צריכה להחליט האם היא מעוניינת בטיפולים שעשויים להאריך את חייה, אך הם עצמם קשים ומורידים את איכות החיים לתהומות לא מוכרים.

היא בחרה לנצל את הזמן שנשאר לה במה שאני מבינה כהחלטה להתמקד באיכות ולא בכמות.

נדמה לי שבמקרה שלה, היה ברור שטיפולים כאלו יכולים להאריך אך לא לרפא (אם יש דבר כזה 'ריפוי' כשמדובר בסרטן), ואולי זה גם היה שיקול שהשפיע. ובכל מקרה, זו החלטה בעלת משמעויות רבות. לגביך, לגבי קרוביך ובכלל.

היום בסיקור הלוויה המסר המרכזי היה שענת 'צחקה למוות בעיניים', התמודדה באומץ, הייתה גיבורה. האם בגלל שבחרה לא לקבל טיפולים?

אני לא חושבת. באותה המידה ניתן לראות דווקא במי שמתמודד עם הטיפולים את הגיבור האמיתי. אני חושבת שהגבורה נובעת מזה שהיא בחרה. נקודה. פחות חשוב מה היא בחרה, חשוב שהיא שאלה את עצמה את השאלות והתעקשה על הדרך שלה.

הרבה אנשים לדעתי, בכלל לא מרגישים שיש להם ברירה. אני לא יודעת מה אני הייתי מחליטה במידה והייתה לי אפשרות לטיפולים (הסרטן שלי לא מגיב לטיפולים ולכן זה לא רלוונטי לי), אבל אני משערת שהייתי 'הולכת בתלם', מקשיבה לרופאים, "נלחמת על חיי" בכל אמצעי- גם האמצעי המזוויע של כימותרפיה. ייתכן מאד שהייתי מרגישה באינסטינקט שזה לא מה שאני רוצה. אבל ממש לא בטוח שהייתי מקשיבה לאינסטינקט הזה.

כאמור, אפשר לשאול האם לא ללכת על טיפול זה אקט של גבורה או של וויתור? מי הוא זה ש'נכנע' – המטופל הנאמן או המורד? אבל כמו שאומרים הפוליטיקאים – לדעתי לא זו השאלה!

השאלה הגדולה היא איך הגעתי לאן שהגעתי? איך התקבלו ההחלטות שלי? האם אני ניתבתי או נותבתי? האם אני מרגישה שלמה?

השאלות הללו מאד קשות כשמדברים על מוות. כי כדי לענות עליהן צריך להסתכל למוות בעיניים וללא פחד. ומי רוצה להיכנס לדו-קרב של 'מי ממצמץ ראשון' עם הסוף? הסופיות שלנו היא לא משהו שאנחנו אוהבים לחפור בו. זאת למרות שנראה שההתחככות עם הנושא מובילה ליכולת להירגע לגביו, וזה שיפור גדול באיכות החיים.

אבל אני אומרת, עזבו רגע בצד את המוות, האם אנחנו שואלים את 'השאלה הגדולה' כשמדברים על החיים: איך הגעתי לאן שהגעתי? איך מתקבלות ההחלטות שלי? האם אני מנתבת או מנותבת? האם אני מרגישה שלמה?

עם יד על הלב, אני משתדלת. מאד משתדלת, וערנית לשאלה יותר, ככל שעובר הזמן. אבל עוד יש לי דרך, דרך ארוכה לפניי – במסלול של מציאת הקול הפנימי הברור והצלול שיוביל אותי למקומות האמיתיים שלי.

ואם זה מה שענת גוב הצליחה לעשות – אז זה מה שהופך אותה לגיבורה בעיני.

ולא בקלות אני "מחלקת" את הסופרלטיב של גבורה. לרוב אני טוענת שגבורה זה לא משהו ייחודי לאדם כי המציאות כופה עליך גבורה כשהיא ממטירה עליך התמודדויות.

אבל ייתכן שמתגבשת אצלי הגדרה אישית מחודשת לגבורה. הגדרה שאינה קשורה למעשה או להתנהגות, אלא לתהליך שקדם לה. התהליך של ההקשבה לעצמי וההליכה אחר האמת הפנימית שלי בעת הבחירה בהתנהגות.

ענת גוב מצטרפת לרשימה של אלו שנגעו בחיים שלי במסגרת הגורל המשותף, ואחר כך נפרדו מהחיים וגנבו ממני בדרך כמה טיפות של אופטימיות. איך הם מעיזים לא להיות סיפור מפעים של הצלחה והבראה, אחרי ששמתי את הכסף שלי על הסוס שלהם ונתתי להם להשפיע ולנגוע בי?

ובאותו זמן, כנראה שיש בחיבור הרגשי הזה גם משהו שנותן עוצמה. אחרת למה אני מרגישה שאיפה לנגוע באותו אופן באחרים?

כשחושבים על זה, אולי העובדה שהם חשפו את עצמם ואת סיפורם, שיתפו אותי וגרמו לי להרגיש שייכת ומובנת, הופך אותם לסיפור הצלחה. ללא תלות במה קרה אחר כך.

לפחות מהבחינה הזו, לדעתי בכל זאת היה לענת גוב "סוף טוב".