הקדמה
אז זהו, תתכוננו, זה הולך להיות פוסט מאד אופטימי. אופטימיות של כאן ועכשיו בלי אמונות תפלות שזה יזיק לאחר כך. פוסט שלא צריך להתיישב לקרוא עם חשש..
אבל אני חייבת להוסיף spoiler. לא במובן של לגלות את הסוף – אין הפתעות דרמטיות שמחכות בשורותיו האחרונות, אלא במובן המילולי. משהו שקצת מקלקל.... גילוי נאות: אני לא אופטימית ברמה הלאומית. אני לא אופטימית ברמה החברתית ורמת האלימות שמגדישה את הסאה במדינתנו משאירה אותי מאד מאד מאד לא אופטימית. אני אופטימית מתוך 'צר עולמי כעולם נמלה' שמתאפשר מתוך ניתוק כמעט מלא מהתקשורת (עוד תחום חסר אופטימיות מבחינתי).
כנראה בגלל זה המאבק החברתי עושה אותי קצת אופטימית. אני לא יודעת מה ישתנה בעקבותיו, אבל הוא מחבר אנשים יחד למטרות טובות, הוא מייצר סולידריות והוא מייצר אמונה ומעשים של רצון טוב ויציאה של אנשים מעצמם (אני מהמאמינים שהוא כן משפיע אבל לא באופן הליניארי שכולם ציפו, והבנת המשמעות תהיה רק בדיעבד).
ועכשיו לשמח.
חזרתי לחיים והם חזרו אלי. כבר כמעט חודשיים שאני הולכת ומתחזקת.
התיאבון שלי בריא, אני אוכלת ונהנית. ומתחילת הדרך עם ממוצ'קה (ההזנה לווריד) + סטירואידים ועד היום – עליתי 4.5 קילו!! אני כבר לא בתת משקל, ומתקרבת למשקל נורמאלי. אמנם, 3.5 קילו מתוכם הועלו תוך חודש וחצי בלבד, מה שמבהיר שלא מדובר רק במשקל גוף אמיתי אלא חלק גם בנוזלים שהצטברו בגלל הסטירואידים. אז לא הכל "על אמת". ובכל זאת, כבר יש לחיים לצבוט... מכנס אחד שקניתי בתקופה שהצטמקתי כבר קטן עליי! (האמת זה חבל, המכנס דווקא יפה).
במקביל, אני חשה שיפור קל כלשהו בנשימה וזקוקה פחות ל'קח אוויר'. השיפור הוא בעיקר במנוחה ולא מורגש כל כך בתנועה, כך שהוא עדיין מטייל איתי קבוע. עוד יש לאן לשאוף (ולנשוף..).
להסתובב איתו זה לא תענוג גדול. אך היות ועכשיו כולי אנרגטית ורוצה לנוע הרבה, קיבלתי החלטה – בשלב ראשון לא מודעת – שאם זה מה שצריך אז זה מה שיהיה. התגברתי על חשיפתו בציבור, חסכתי לעצמי הרבה מחשבות מיותרות ותמרוני הסתרות וזכיתי בחופש תנועה ותחושה רב.
כמובן, אני מקווה שהצורך שלי בו ילך ויפחת באופן הדרגתי. כמובן רוצה לתת לו לנוח בבית שייקח אוויר עם עצמו (שיעשה מדיטציה או משהו, הרי נשימה זו המומחיות שלו...).
אני יוצאת ומסתובבת, חזרתי באופן חלקי לעבודה, והצעד הבא הוא תרתי משמע – להתחיל לצעוד, כלומר לחזור לאיזושהי פעילות גופנית שכן זהו מפתח בריאות מרכזי. ומדיטציה כמובן- גם לי מגיע.
התקופה הזו מלווה אצלי גם בשינויים שאני מרגישה אותם כשינוים תודעתיים או מחשבתיים. בעצם, אולי לא מדובר בשינוי אלא בהעמקה של תהליך ארוך, שהנסיבות הנוכחיות הקפיצו אותו בבת אחת מדרגה. תקופה ארוכה אני מדברת על לחיות כאן ועכשיו. אך רק בזמן האחרון אני באמת חשה כך. ש-"זה זה".
ועל כך רוצה קצת לספר..
כשהרגשתי ממש לא טוב כל מה שהיה זה כאן ועכשיו, לא יכולתי לראות קדימה מעבר למה מצבי היום. דווקא בתקופה הכי קשה "גיליתי" את המשמעות האמיתית והמדהימה של כאן ועכשיו ואת עוצמות החוויה כשאני באמת "בתוך הרגע". של להיות לגמרי ממוקדת בדבר שאני כרגע עושה, אפילו דבר קטן כמו לשטוף פנים, לשבת על הדשא, להבחין בעצים שפורחים ברחוב. דברים שבורחים לנו ביומיום בקלות.
עכשיו אני בתהליך חזרה לחיים. ככל שאני מרגישה יותר טוב יש יותר מרחב פעולה, מרשה לעצמי להסתכל קצת קדימה, לתכנן משהו בעתיד יותר רחוק מהשבוע, להשתלב בדברים שהם יותר מחד-פעמי. וכל זה מצוין. אבל מרחב הפעולה של הסתכלות קדימה טומן בחובו אפשרות לקלקל את היכולת ליהנות ולספוג עד הסוף את אותו הרגע ואת הפעולה שאני עושה ממש עכשיו. ולכן בתוך כל זאת, אני בהשתדלות גדולה מאד -לעצור ולבחון איך לשמור את היכולת גם בזמנים שאינם מצוקה.
ומה הקשר? מהחוויה שלי- רוב הסבל שלנו נובע מתכנונים והתעסקויות במה יהיה. אנחנו נמצאים באמצע משהו ובעצם מהרהרים או מוטרדים מהדבר הבא. או שאנחנו עסוקים בהשוואה ובפער בין מה שקורה לבין מה שציפינו שיקרה (ודרך אגב, כשציפינו, זה היה כשהיינו בתוך משהו אחר אבל היינו עסוקים בלחשוב על הדבר הבא..).
כשיש כאבים אנחנו סובלים מהכאב. אבל יותר סבל נובע מהמחשבות על העתיד שלו ולא מהדבר עצמו (הדגמה- כשהיו לי בחילות, לא פעם קרה שכשבדקתי את הסבל שלי הבחנתי שהבחילה עצמה לא כל כך נוראית אבל החוויה הכללית מדכאת בגלל המחשבות המלוות מסוג- "אני לא מאמינה- שוב פעם בחילה, אם זה לא יעבור שוב אני לא אצליח לאכול, אני יורדת במשקל, ומה אם זה לא ייגמר לעולם" וכו' וכו'...). זה נכון לגבי כאב פיזי. אני מאמינה שזה נכון לגבי רוב הכאבים.
אז מה עושים?
הרי בכל זאת, מחשבות תמיד יש והן קופצות ובאות.
והסתכלות קדימה היא חלק בחיים, ואפילו חלק חשוב ונחוץ.
אז מה בכל זאת?
חלק מרכזי מבאמת מלחיות 'כאן ועכשיו' זה להצליח לעשות את ההפרדות on-line, בזמן שמחשבות מתחילות לצוץ: מה באמת קורה, ומה הוא פרי הדמיון והפרשנות שלי על מה שקורה.
לדוגמא- "כואב לי הראש" = באמת קורה; "זה ימשיך עוד שעות ולא אצליח להתרכז בפגישה" = מחשבה שאינה המציאות כרגע.
דוגמא מעולם אחר- "אני מאחרת לאסוף את הילדה מהגן"= עובדה שקוראת עכשיו; "הגננת אומרת לעצמה שאני האמא הגרועה בעולם.."= פרשנות שלי. לגמרי.
זה לא קל ודורש אימון. בעיקר בגלל שצריך להיות בתשומת לב לזה בעת שזה קורה ולרוב זה יהיה הזמן שהכי קשה להתבונן מהצד. החלק שאולי מפתיע, הוא העובדה שלא צריך לעשות הרבה יותר מזה. עצם ההבחנה נותנת הקלה. ולאורך זמן- שמחה.
במצבים אחרים ההבחנה הזו מייצרת יותר דרבון לעשות דברים, לפעול בפחות הססנות. במקרה שלי, בדרך כלל לפני שאני מחליטה לבצע פעולה אני חושבת הרבה על כל ההשלכות האפשריות. צריכה לדעת שזו החלטה "נכונה", שזה כדאי, לא רוצה להתחרט וכו' וכו'.
לא משהו שנמצא בהגדרה המילונית של 'כאן ועכשיו'.
כשהתחלתי לעשות את ההפרדה בין מה באמת קורה ומה הסיפורים בראש על מה שקורה ויקרה, יכולתי להבחין עד כמה אני מונעת משיקולי פחד ואילו דברים אני עוצרת מעצמי רק כדי להיזהר מדברים שלא באמת קורים ולא רלוונטיים כרגע.
אה, ויש עוד תובנה אחת חשובה. תורמת. שכל מה שצריך זה לקבל אותה ולשנן אותה. זה הכל.
לפעמים יש סבל ויש כאב. זה כאן וככה זה. .... "זה הכל.."
אנחנו נולדים לעולם ומהרגע הראשון דואגים לנו ושומרים עלינו מכל משמר שלא יאונה לנו כל רע, שהכל יהיה לנו מושלם, שיהיה רק טוב. ואז אנחנו גדלים בהנחת יסוד שזה אמור תמיד ללכת טוב. ושאם רע – אז זה ממש ממש גרוע, וחייבים לעשות כל מה שרק אפשר כדי לתקן. ומיד. אסור שיהיה כאב.
נשמע הגיוני, לא?
ובואו נעצור לרגע...
זו המציאות? או שזו הפרשנות שלנו את המציאות? הנחה שלנו, מחשבה – שתמיד צריך להיות טוב (דרך אגב, רמז לכך שיצאנו מ'המציאות' ומהעובדות הוא כשיש במשפט את המילים צריך / אמור).
אפשר לעצור לרגע לערער על הנחת היסוד. אפשר גם לומר - נכון. לפעמים כואב, לפעמים עצוב. ברגע שמקבלים את זה שגם החוויה הזו לגיטימית, אז יותר קל להניח ל'מה יהיה' ולהתמקד ב'מה יש ומה החוויה כרגע'. וכדי לקבל את זה שגם הכאב זה משהו שמותר לחוות, מאד עוזר לזכור שכל דבר, גם רע וגם טוב, עובר בסוף ומשתנה. בהכרח משתנה. לא ברור מה יהיה השינוי, אך בהכרח הוא יקרה כי גם זו עובדה. הכל משתנה כל הזמן. הכל עובר...
אני חושבת שהשילוב של כל ההבנות שצרפתי כאן, הוא הכלי ל'כאן ועכשיו'. כמובן, לא המצאתי כלום. כל מה שכתבתי כאן זה למידה שלי ולא דברים שחשבתי עליהם לבד, ובעצם מי שקצת התעסק בבודהיזם מכיר הכל.
ואת רוב הדברים שכתבתי כאן עכשיו גם ידעתי או הכרתי לפני.
אבל כל מה שעבר עליי הפך את הידיעה האינטלקטואלית לחוויה רגשית.
חשוב לציין, שכמו תמיד לא מדובר בקסם ואין קיצורי דרך. אחרי התובנה לא תם המסע. להיפך, זה רק מתחיל. כי מדובר על עבודה יומיומית של תשומת לב. וכמובן, זה לא נקי לגמרי. אני כן "בורחת" למחשבות על העובדה שהרבה מהשינוי הפיזי אצלי נובע מלקיחת סטירואיד, ובקרוב, כשתגמר התקופה שאני אמורה להשתמש בו, אין לדעת מה יהיה הנוף במסע שלי. אני כן עוסקת לפעמים במה תהיינה השפעות הקפרלזה (=התרופה החדשה) ומה יהיה אם ואם.. אבל פחות. משתדלת שפחות. וזה מאד עוזר. זה אופטימי.
כיום, באופן כללי- מרוב כימיקלים נראה שלגבי הגוף שלי, במובנים רבים אני סוג של צופה מהצד. לא יודעת מה יהיה בעוד תקופה, חודש, שבוע... חוסר שליטה הכי בסיסי (ובעצם, למי מאיתנו יש שליטה כזו?). שיש בו גם סוג של שחרור. להניח למה שיהיה. לדאוג שמבחינתי עשיתי כל שניתן. ולהרפות.
אז יש בי הרבה שמחה. ולפעמים, כאמור, עצב וכאב.
ויש בי אופטימיות של התחלה.
ושל המשך מסע.
