לפני יותר מ-4 חודשים פרסמתי פוסט שהעז לחלום.
"למי שלא ידע, יום רביעי ה8/8 – היה יום חג במשפחתנו..
אח שלי התחתן!!!!
היה אירוע מקסים, רווי שמחה, ריקודים ואהבה (אחרי כל המתח שלפני..). הגיעו אורחים מחו"ל, ומכל הארץ – ממש תחושה של – "איך לא הייתה על זה הודעה בחדשות...".
בכל מקרה, חגיגה אישית שלי עם עצמי הייתה התפקוד שלי בחתונה. הסתובבתי, רקדתי, הרגשתי טוב. וסוף סוף, אחרי העלייה במשקל ובכוחות- אפילו נראיתי טוב. אפילו לדעתי" (4.12)
דרך החתחתים שלי עד ל-"רגע האמת", במיוחד בימים האחרונים לפני החתונה, הייתה רכבת הרים - בהמשך אזמין אתכם ל"נסיעה"...
אבל אם עוזבים את הפרטים, וצריך לסכם בקצרה, אני חושבת שלא הייתי משנה כמעט שום מילה ממה שנכתב באפריל. האם זה מקרה? מזל? צריך גם קצת מזל... אבל זה הזמן לחזק אמונה, בכלל, ולגבי חלומות בפרט.
החתונה באמת הייתה מרגשת. ובאמת רקדתי הרבה מהערב (אמנם ללא קפיצות קונג פו או אקרובאטיקה מתוחכמת)
"קח אוויר" לא יצא מהחדר שבו איכסנו את כל החפצים שלנו, ובעיקר
הכל היה סוג של נורמאלי: האח מתחתן, האחיות הכינו לזוג סרט חתונה, האחיות עומדות בחופה ומתרגשות, המשפחה עשתה שמח עם הזוג.
מה שהיה צריך להיות במוקד היה במוקד.
אז נכון, שהכי חשוב זה הבריאות, אבל כאן התאפשר שהדבר המרכזי, הטבעי - החתונה - היא תהיה הדבר הכי חשוב. נורמאלי.
כל תהליך ההתארגנות - של הזוג הצעיר, וכן של המשפחה - בחודשים ובשבועות שלקראת החתונה, היו חוויה מאד מלמדת בשבילי בכל מיני דרכים..
בתור מישהי שיש לה הרבה השגות על נורמת החתונות בארץ הבנתי משהו גם על הצורך לחלוק שמחה ועל הצורך להתרגש עם. אני באופן אישי, סולדת מהקונספט הבסיסי של חתונות בימינו. זה מתחיל מהבומבסטיות, המעבר של האירוע משמחה לסיפור כלכלי, 'המדרון החלקלק' של "אם כבר יש את זה אז צריך את זה ואז את זה', הדמיון בין החתונות... בקיצור. כמו רבים אני מסתובבת עם המשפט ש"אני הייתי עושה את זה אחרת."
חשוב לי להבהיר, אירוע של חתונה נראה לי מאד חשוב ובעל משמעות סמלית מרגשת, אני בעיקר מבקרת את דרך ציונה.
לפני החתונה של אחי, לא הצלחתי להבין איך רוב העולם בסופו של דבר נכנס לקדחת החתונות - במודע או שלא, ברצון או שלא- לראייתי- כמו שה לעולה..
אחרי החתונה, אני כן יכולה להגיד משהו בעד כל ההכנות וההתרגשות. פחות חשוב מה סוג ההכנה, אך על עצם קיומה.
כמו שציינתי, בסופו של דבר חתונה מסמלת את העובדה ששני אנשים בחרו להיות משפחה (עם/ בלי ילדים - זה לא משנה). הם בונים יחידה חדשה בעולם שלא הייתה שם קודם, ומתחייבים על זה. כמובן לא כל אחד מרגיש צורך בחותמת חיצונית, אבל באופן כללי, החתונה היא סוג של הכרה של העולם ביחידה החדשה הזו, יום ההולדת שלה.
היות ואירוע כזה הוא מרגש מאד, והוא שלב מעבר גדול מאד בחיי אדם, צריך זמן להסתגל לרעיון, להפנים.
בתהליכים אחרים, כמו למשל הריון, יש את ההשהיה הביולוגית של תשעה חודשים שבהם מעכלים את השינוי שהולך להתרחש ומתארגנים לקראתו בכל מיני אמצעים חיצוניים.
בחתונות לעומת זאת, צריך לייצר את הזמן, להתכונן נפשית.
וההכנות מספקות את הצורך.
ומעבר לזוג, בתור האחות, הבחנתי שמאד רציתי להשתתף בשמחה, לקחת חלק בהכנות כמעין דרך להיות שייכת לחוויה. וכך מצאתי את עצמי משקיעה זמן בחיפוש אחר שמלה, תכשיט, מאפרת, וכל מיני עיסוקים שהם נחוצים במידה מסוימת, אך בעיקר מאפשרים לי להגביר את ההתלהבות וההתרגשות. הרי בסופו של דבר, החתונה עצמה אורכת מספר שעות- הרצון לשמוח ולחגוג ולהתרגש דורש זמן נוסף.
יש הרבה דרכים שאפשר היה להתכונן בהם - והרבה דרכים לערוך חתונה שלא חייבות להיכנע לכל כך הרבה תכתיבים שיש היום, אבל אם אני משחררת לרגע את נקודת המבט הזו, ופשוט נצמדת לחוויה - אז כן, היה כיף לבלות כמעט יום שלם עם אמא שלי ואחותי בהתמסרות למאפרת שגם עשתה תסרוקת (יום שלם!!!! אמנם היינו שלוש וזה מצריך זמן, אבל אם היו שואלים אותי לפני הייתי נשבעת שעובדים עליי).
וכנראה שבסופו של דבר הרבה מתחיל ונגמר בהתמסרות לחוויה והפחתת השיפוטיות.
אז היה מעניין, ובאמת היה כיף ומשמח ומרגש. ויש יחידה חדשה בעולם שהיא משפחה. זה הדברים החשובים באמת.
כמו שהזכרתי קודם, השבוע שקדם לחתונה היה עמוס מאד בריאותית. בסוף שבוע לפני היו לי דקירות בבטן התחתונה שבפרנויה נחשדו על ידי כרמז לדלקת התוספתן... אז אחרי יומיים זה עבר- אבל עד שעבר החרדה תפסה מקום.
השיא היה שערב לפני החתונה – בעודי מרגישה ממש טוב – התחיל אצלי איזשהו דימום שלא הייתה ברורה סיבתו, אך היה ברור שיש גם אופציה שקורה משהו ממש לא טוב
ולא היה מנוס מללכת לבית חולים.. כך שערב לפני החתונה התאשפזתי ללילה! לשמחתי הרבה מאד הדימום הפסיק, ואובחן כבעיה נקודתית ותחת שליטה. כבר מרגע הגעתי לבית חולים הבהרתי בפני כל מי שמוכן לשמוע שאחי מתחתן מחר ושאשאר להשגחה אבל אני בדרך החוצה.. ולמחרת בבוקר, כשגם נשמתי לרווחה שנראה שהכל בסדר איתי, עדכנתי אותם שיזדרזו לשחרר אותי (=לכתוב לי מכתב שחרור מסודר) כי אני בכל מקרה הולכת..
ומסתבר שלא במקרה תהליך עזיבת בית החולים נקרא שחרור: האחות אמרה לי שהיא ממליצה לי לחכות למכתב כי אחרת היא תצטרך להודיע לקצין הביטחון על עזיבתי והוא יצטרך להתקשר אלי וחבל על כל הבלגן. משעשע.
מכיוון שאני טיפוס משתף פעולה ביסודי, הסכמתי לחכות עוד קצת (שמנקודת מבטי המרוכזת בעצמי היה הקרבה גדולה), ולשמחתי, לשם שינוי זכיתי לראות גמישות גם מצד הגורמים בבית החולים שבדרך כלל להזיז אותם מהקצב שלהם זו משימה בלתי אפשרית; הם אכן הזדרזו, ולפני 12:00 כבר הייתי חזרה בבית למבצע איפור + תסרוקת שציינתי כאן. נראה שכל הרעש והבלגן סביב חתונות בארץ גם יוצר אמפתיה ונכונות לבוא לקראת, וכל 'זעקות' ה-"אחי מתחתן" הועילו...
באותו ערב שלפני, ניסיתי באמת להבין – מה? למה? מה זה התזמון הזה ומה היקום מנסה להגיד לי הפעם? ללמד אותי? הרי באמת מה כבר ביקשתי- לשמוח בחתונה של אחי בלי דרמות? לאיזה אבסורד של התמודדות עם מצבים משתנים והסתגלות למצב עוד אגיע?
התפתחה אצלי התחושה המיסטית שמישהו למעלה ממש מנסה לבחון אותי, האם אלו מבחני האמונה שלי? פיתחתי הזדהות כלשהי עם דמויות כמו איוב ואברהם אבינו במבחן עקידת יצחק..
ככה זה, מצבים קיצוניים מייצרים מחשבות קיצוניות.
יאמר לזכותי שהתאפסתי די מהר, בעיקר כי בסך הכל הרגשתי טוב מבחינה פיזית ורק הגוף שלי היה עסוק בלעשות שטויות.
עוד מעניין, שהיום בדיעבד אני מסתכלת על החוויה במעין חיוך והומור (שאני מקווה שעובר דרך השורות) ובעיקר נשארתי עם הטעם של הכיף מהחתונה. למזלי ולשמחתי השתלשלות העניינים יכלה להסתכם ב"והכל בא על מקומו בשלום" – ועל כך אני מודה ומוקירה.
כאמור, לפעמים צריך קצת מזל, ותמיד צריך אמונה.
במהלך כל ההתרחשויות הבריאותיות, שיננתי לעצמי משפטים בסגנון "אני הולכת לרקוד בחתונה; הכל הולך להיות מצוין בחתונה; הכל הולך להסתדר". זה היה האימון שלי באמונה. הייתה לכך תרומה למצב? אין לדעת, ומכיוון שכך, שווה להאמין שכן. ממליצה לעצמי ולכולם להתחיל לבחור את דרך הפרשנות למצב שעושה יותר טוב.
מתוך האמונה, יש יותר מקום לחלום.
לקרוא חלום שביקשתי לעצמי לפני ארבעה חודשים בכדי לגלות שהוא קרה בדיוק איך שתיארתי, זו אחלה הרגשה.אמנם בתקופה זו לא קרו כל הדברים שאיחלתי לעצמי והיו גם אכזבות. משום מה, ולשמחתי – הזיכרון הסלקטיבי מתמקד באלו פחות.
מסקנה – זה הזמן להתחיל לחלום קצת יותר בגדול... או לפחות בקצת פחות זהירות.
