כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, זה כבר היה שלב שתיים. לפני כן היו מכתבי עדכון לחברים במייל.
העדכונים נבעו מהרבה חדשות, שינויים וגילויים בהקשר המצב הבריאותי, שלאנשים לא היה נעים לחטט בהם, ולי לא תמיד היה כוח לספר שוב ושוב. כך הם יכלו לדעת מה קורה, ואני לא התעייפתי..
עם הזמן הלכו והתמעטו העדכונים והחידושים הרפואיים (כבר לא נשאר מה לגלות), והלכו והתרבו ה"הגיגים" (כל מה שמסביב לעובדות..)
ברמה הבריאותית, אף על פי שתמיד התקווה היא לשיפור, גם יציבות היא חיובית, כך ש"סיפור" משעמם או חסר תוכן זה בכלל לא משהו רע.
ברמה הכתיבתית- זה כבר יותר מורכב... אם הכל יציב, אז על מה לספר? ולמה לכתוב? מה ההצדקה? מה יש לי להגיד?
זה לא שאין "הגיגים". אחרי שהתחלתי להתנסות בכתיבה ראיתי שיש כל מיני רעיונות שבא לי לכתוב עליהם. הגיגים אינם תופעת לוואי של המחלה ולא איזשהו "גידול" חדש. והם בכל מיני נושאים. אבל זה לא אומר כלום לגבי המידה בה הם סיפור מעניין.
סרטן זה מעניין. זה "תופס". החברים רוצים לדעת מה שלומי. אבל סתם סיפורים של רוני...?
השאלות הללו צצו ועלו מדי בפעם, אבל שמתי אותם בצד. למשמרת. המעבר לבלוג גם הוריד אותן קצת מסדר היום, כי כשבתור קורא אתה נכנס לבלוג זו בחירה אישית ולא מייל שנכפה עליך ממישהי שחושבת שבראש שלה יש משהו שאתה רוצה שיהיה בראש שלך...
אבל כמו שניתן להבין מעצם אופן הניסוח שלי את המשפט האחרון, שאלת ה'מה יש לי להגיד' לא נעלמה.
על שאלה במשמרת חל אותו חוק שימור כמו חוק שימור האנרגיה- היא לעולם לא נעלמת. אולי משנה תצורה, אבל תמיד שם מחכה שיעשו בה שימוש.
וה"שימוש" שהזדמן לי התגלה בשיחה עם מישהי ששיתפתי אותה בבלוג בעת האחרונה. ובשינוי תצורה, עלתה השאלה-
היא: "חשבת לכתוב ספר?"
טוב, לא אשקר, זה תמיד מחמיא ששואלים שאלה כזו, ונתתי לה את התשובה הרגילה שלי-
אני: "לא שוללת לגמרי. אולי פעם, כשיעבור זמן ויהיה יותר "חומר". לא יודעת.. נראה..."
האמת שזה רעיון מאד מרגש. אבל מפחיד אותי לדמיין את זה, ועוד להודות בזה לאחרים..
היא: "אבל.. חשבת לכתוב ספר בלי החיבור למחלה. לא קשור, בלתי תלוי..?"
אני: "..... אה... לא חשבתי על זה בכלל............"
פתאום אני מבולבלת קצת, בשקט.... (לא דבר רגיל במיוחד). רגע, על מה אני אכתוב? מאין תגיע זכותי לאחוז ב"מיקרופון" ולבקש הקשבה? והנה שוב חזרתי אליה, לשאלה המהותית:
מה יש לי להגיד?
והשאלה המפחידה עוד יותר, שנרמזת מהתלות בין אמירה למחלה:
האם זו אני עם מחלה, או שהמחלה זו אני?
אז צריך קצת זמן כדי להתיידד עם שאלות מסוג זה, אבל אחרי ששוהים בזה קצת, מתחילות לעלות הבנות
וזה הזמן לכוכבית לגבי הפוסט הזה, להערה בטאבו:
הפוסט הזה לא נכתב כדי "לבקש אישור מהסביבה", כדי לחזק את האגו על ידי תגובות קוראים מעודדות, או כדי ליצור דיאלוג של "די, תמשיכו..."
האם יש לי מה להגיד זו שאלה שרק אני יכולה לענות עליה.
כי הבנה אחת משמעותית היא שעד שאין אמונה ותשובה פנימית לשאלה הזו, לא יעזרו כל התשובות החיצוניות. אולי זה טבען של הרבה שאלות שאנחנו נוטים לשים "למשמרת".
במקרים קיצוניים זה הפוך, ככל שמעודדים אותך בחוץ – מתחזק הניתוק מהתשובה הפנימית.
וזו ההבנה השנייה-
כדי לקבל תשובה אמיתית, ברורה וצלולה, של רוני, חייב להיות כיבוי אמיתי של תשובות הסביבה. התשובות מהסביבה הן סוג של רעש. קופצות מכל מיני מקומות, ואז אי אפשר לשמוע את הקול שלי.
זה עניין פשוט של ווליום.במיוחד כשהווליום של הקול הפנימי נמוך. מאד. והוא נוטה להיות נמוך אצל אנשים כמוני (ולא.. אין לנושא קשר עם הגובה הפיזי...).
מי אלו האנשים "כמוני"? אלו הם האנשים המכורים לפידבק, לחיזוקים. שלאורך החיים היה להם מאד חשוב להיות טובים ומוצלחים כדי לקבל את מחיאות הכפיים.
למחיאות כפיים, למי שתהה, יש ווליום גבוה.
לקח לי המון המון (!) זמן לגלות כמה הד יש למחיאות כפיים. זה ההד של הריק, של החלל שהן משאירות אחרי שהן השתיקו את הקול הפנימי.
וגם היום, אחרי שהבנתי ברמה מסוימת, אני עדיין "חיזוקוליסטית". יודעת מה לא טוב בשבילי, אבל הפיתוי גדול...
ואיך כל זה קשור למה שיש לי להגיד?
זה קשור לתשובה שהייתה שם מההתחלה. ההתחלה בכלל, ובתחילת הפוסט.
הגיגים תמיד היו לי. ואני אפילו מצליחה לנסח אותם בצורה שנעימה לי. והגיגים זה גם משהו להגיד.
ולכן כל עוד זה יעשה לי טוב, כדאי שאמשיך לכתוב ולכתוב ולכתוב. גם אם אחרים לא ירצו לשמוע. ואם זה לא יעשה לי טוב, אז כנראה שלא אכתוב. גם אם אני טובה בזה, וגם אם זה יכול להיות ה-dealer ש"יסדר לי מנה" של מחיאות כפיים.
השאלה האם אחרים יאהבו את זה היא שאלה אחרת. נפרדת. שגם בה אפשר להרהר, ובתקווה, ככל שיעבור הזמן, לא להתעניין בה במיוחד.
ולכן כנראה, התהליך הוא לבנות את האמונה שיש בתוכי משהו, ושלמשהו הזה יש ערך. ולבנות את הקשב לקול הפנימי, שכשהוא יוצא - אז יוצא מזה טוב. בכתיבה, ובכלל.
וכשהכתיבה היא בעיקר בשבילי, לפעמים לא אפרסם פוסט במשך זמן, ואולי אחר כך פתאום אכתוב שלושה ברצף. אי אפשר לדעת. אני קודם כל אצטרך להקשיב פנימה.
ולפעמים יהיה קשר להתמודדות הרפואית שלי – כי גם זה חלק ממה שעובר עלי בחיים, ולפעמים בכלל לא יהיה קשר, כי החיים מלאים בעוד כל כך הרבה.
ככה זה.
לפעמים אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים להביע עד שאנחנו מנסים. ומניסיון לניסיון הדבר מתבהר ומצטלל. גם לך, כמו לכולנו יש שליחות פנימית. יש אנשים שהיא ברורה להם מיד, ויש אנשים שזקוקים לזמן.
השבמחקמהכרותי איתך, אני יודעת שיש לך מה לומר, ואני חושבת שדרך הבלוג הזה את גם מגלה את ניצני השליחות שלך.
עלייך להמשיך, אני בטוחה שתגלי יותר על הדרך בהמשך.