יום ראשון, 27 במרץ 2011

פוסט שנכתב בלי לדעת לאן


כבר כמה שבועות שלא כתבתי. התגעגעתי. רציתי לכתוב ודגדג לי באצבעות. רציתי לכתוב ולא יצא.
זו תחושה מוזרה בשבילי. בדרך כלל המילים יוצאות בקלות. וזה אפילו תהליך די מסודר.. יש חוויה שקורית לי, נולד רעיון, יש מסר - ואז פתאום הדפים מתמלאים ביותר מילים ממה שתכננתי.

ובזמן האחרון לא מצליחה להתמקד, שום אמירה לא מחודדת, מין כאוס בראש.
יש חלקי מחשבות, רגש כזה ואחר, משחק מילים שמושך את תשומת ליבי. אבל כשאני פונה לראש שידווח על הדברים בכתב מסתבר שמישהו יצא להפסקה. אין תשובה.
וזו דווקא תקופה מלאת חוויות. קורים לי דברים שמייצרים אצלי תגובה רגשית חזקה. לאו דווקא אירועים קיצוניים או מסעירים יותר מהרגיל, אך איכשהו הם נוגעים בי יותר. יש הרבה יותר רגש בבטן, ואיכשהו העושר הזה הוא ביחס הפוך ליכולת הביטוי.
אבל לפתע מתעוררת בי הבנה...
אולי זה הכי טבעי. אולי כשזה באמת מהבטן, המילים הם כלי שרק יעקר את העוצמה.
ופתאום מתעוררת בי התרגשות קלה..
אולי הדבר אליו אני שואפת ובו השקעתי עבודה עצמית מתחיל לתת את אותותיו: השאיפה למעבר מלחוות את העולם דרך הראש, בכמעט 100% מהמהות שלי, אל חוויה שיש בה גם מהבטן, מהלב, מהאגן – חיבור אל הגוף.
וככל שזה פחות שכלי זה פחות מעובד.
וככל שזה פחות מעובד זה פחות מילולי.
אבל זה גם יותר עוצמתי, עם יותר צלילים וצבעים. האירועים הם אותו דבר, אבל איכשהו יותר.
הנה שוב זה לא מצליח להסביר את עצמו. הנה זה עובר לי מעל הראש כמו ציפור, מאד ברור בבטן אך עילג על הנייר.

זה לא רק אני שבכאוס. התחושה היא שזה כל העולם שלנו על סף הכאוס הזה. זה באוויר..

כאן בארץ מנסים לשמור על שליטה. להפגין יציבות אל מול רוצחים חסרי לב, פיגועים, גראדים ושאר מיני טילים שבאים לנו מכל עבר. עוד אמצעי הגנה ועוד מנגנוני התרעה לעצור את ההפתעה הבאה. אבל פתאום זה נראה לי כמו מאבק עקר, עוד סיבוב עד לפעם הבאה, כשכמה משפטים בין אנשים באיראן יובילו כמשק כנפי הפרפר לטילים אי שם במועצה אזורית זו או אחרת. וגם בפעם הבאה פרשנינו לענייני 'אני ארגיע אתכם כי אני יכול לנבא את העתיד' יסביר מה יהיו הצעדים הבאים של כל הנוגעים לדבר.

בעולם הערבי שסביבנו, אנחנו בתוך תקופה שתיכתב בהמשך בספרי ההיסטוריה. עוד לא ברור מה ייכתב שם. אבל בתור מתבוננת מהצד זה ממש מרגיש כמו גל חסר שליטה ששוטף את האנשים, עוצמה אינסופית אנושית שמתפזרת לכל עבר, שגם אותה קשה באמת להסביר במילים.

ועם כל הכבוד לתהליכים של בני אדם, הטבע שוב הוכיח לנו כמה מגוחכים הניסיונות שלנו להרגיש שולטים בעולם. כאן מרחוק אנחנו מסתכלים על המסך בתדהמה, ולמי שנמצא כעת ביפן העולם אף פעם לא יהיה מה שהיה רק לפני שבועיים. גל עצום של אנרגיה בא וסחף איתו מציאות ובנייה של שנים על שנים. במספר דקות קרסו הגנות – מנטאליות ופיזיות - של אלפים רבים של אנשים. אנשים שבכוח ההכחשה שיש לכולנו האמינו שיש סדר בחיים שלהם.

כל האירועים הללו נחווים במשקפיים שלנו כרעים ומזיקים. ולא במקרה. איך אפשר אחרת?
אך האם הם מיותרים? האם אנחנו יודעים מה ההשלכות של כל קובית דומינו שנופלת ומפילה את זו שאחריה?
את ההבנות לרצף של הדברים, לדרך שנבנתה ומה ההיגיון הפנימי שבה – יודעים רק לפעמים, וכמעט תמיד בדיעבד.

יש כאוס. כאוס בעולם. כאוס באוויר. כאוס בראש שלי.
ערב רב של תחושות שרצות לי בגוף אך לא רוצות להתארגן לפוסט מסודר, קוהרנטי, בשליטה.
אז במקום להלחם בזה ולנסות לארגן את זה, החלטתי לתת לזה להיות. ולתת גם לפוסט כזה להיוולד. לפעמים לא ברור לאן זה ילך ומה בדיוק הפואנטה, אבל יש משהו בתוכך שיודע שלדרך הזו יש הגיון פנימי ששווה לתת לו להתקדם גם בלי שתביני. זה כנראה נכון לגבי פוסטים. אולי זה נכון לגבי החיים בכלל..



9 תגובות:

  1. הי, אני שמחה בשבילך על הפוסט הזה שכביכול נכתב בלי לדעת לאן...
    כמו שכתבת לא תמיד צריך לדעת לאן, לפעמים הכי טוב זה לזרום ולראות לאן הזרם מוביל. חגגתי היום יום הולדת 35 ואני מאחלת לשתינו ברוח יום ההולדת לדעת ולאפשר לעצמנו לזרום עם הלב...

    השבמחק
  2. הכי טוב זה ישר מהבטן. תמיד חשבתי כך. תמיד אאמין בכך.

    השבמחק
  3. רוני יקירה
    בתור קוראת נהלבת שלך... זה אחד הפוסטים הטובים.
    קראתי בשקיקה, זורם, נוגע, מתחבר.
    מקסים

    השבמחק
  4. היי
    רציתי לספר לך שאת לא מוכרת לי אבל אני קוראת את הפוסטים שלך והם תמיד גורמים לי למחשבה והרהור ועצב ותקווה, תמשיכי, בבקשה...

    השבמחק
  5. תודה על ההתייחסויות..
    כנראה שלא תמיד צריך את הכתיבה ה'חכמה' והשנונה, אלא דווקא את זו המבולבלת, כשאולי מתוך הבלבול דווקא יש יותר חיבור. מוזר..

    השבמחק
  6. בהמשך לתגובה שלך לעיל, הייתי אולי אומר שלעולם יש יסוד חזק של כאוס, או בלבול. או לפחות - אצל בני האדם היסוד הזה חזק. הוא כולל הרבה פחד, אשמה, קנאה, תחרות, אגרסיה. בחיי היומיום ה'מסודרים', אלה שאת התרחקת מהם, או שאפת להתרחק מהם (לפי מה שקראתי בפוסטים הקודמים) - הבלבול הזה נדחק. בחברה המודרנית יחסית קל לחיות במצב שבו הכל נראה מסודר, ותקין, ויציב. בעצם זה נועד כדי לטאטא את כל המבלבל והכאוטי והמפחיד והבלתי נסבל והמאיים. יש גם ערך ליכולת לחיות בתחושה של שגרה ורגיעה, אף שהן במידה רבה אשליה. אבל אני חושב שבמצבך כל האשליות והפנטזיות הוסרו, ואז המבט משסף את המציאות כמו סכין, שמשאיר רק את מה שאמיתי באמת. ומכאן תחושת החיבור והדיוק שבדברייך ובנקודת מבטך, אפילו שזה מרגיש לא 'חכם' או 'שנון'. דווקא הבלבול מחובר. אבל גם (אני משער) לא פשוט ומלא עצב. לא סתם אנחנו מנסים להתרחק ולהדחיק אותו.

    השבמחק
  7. הי גידי,
    כתמיד אני נהנית מאד לקרוא את התגובות שלך, ולחזור אחורה וקדימה בזמן...זה גם מאפשר לראות תהליכים שעברתי-
    מגלה בפרספקטיבה של זמן, שעברתי דרך, והכאוטיות הרבה בחיי הביאה אותי ללמוד לחיות בתוך זה, למצוא את השלווה שבחוסר ידיעה מה יהיה מחר. כשזה מתחיל לחדור זה מחזק את היכולת להתמקד בכאן ובהיום. זו כניעה לחוסר סדר שמשחררת מהצורך להתאמץ כל כך לסדר. כמובן שזה תרגול יומיומי כי השאיפה לוודאות ולבטחון הם אינסטינקט, אבל זה תרגול משתלם!

    השבמחק
  8. רוני יקרה
    זו באמת קריאה מעניינת, שבאמת דומה יותר לקריאה בספר, מאשר בבלוג. כי התהליכים מרוכזים יותר, ומופיעים "בבת אחת". ככה קל יותר לראות את השינוי, שבזמן אמת נראה חמקמק מאוד, וכמעט בלתי אפשרי.
    שמח לדעת שגם את מרגישה את עוצמת הדרך שעברת. כי זו נשמעת, מהתיאור שלך כאן, אולי הדרך הכי חשובה.
    גידי

    השבמחק