תגובה לחיים - דיאלוג לכבוד יום הזכרון

פוסט של חבר יקר, שנכתב ליום הזיכרון, בערבוב עם רגשות ומחשבות שהיום הזה מציף, גלגל לכתיבת פוסט זה. התזמון של הפוסט כאילו קצת "מאוחר", ויום הזיכרון כבר עבר, אבל המסקנות שלי הן דווקא לא ליום עצמו, אלא לכל הימים שעד אליו, אז יש מספיק זמן עד יום הזיכרון הבא...

וכ"קריאה מקדימה" כדאי לבקר בבלוג של חיים, (בכלל כדאי..) בפוסט 'טרומפלדור טעה': http://www.haimhz.com/2011/05/blog-post.html

חיים יקר,

כי אנחנו מכירים. כי אני יודעת כמה אכפת לך וכמה אתה אדם ערכי, אידיאליסט, (גם אם אידיאליסט עייף..) נלהב לגבי דברים מסוימים וכואב באמת את מה שאתה חושב שלא בסדר. בגלל שבמקור (ואני מסתכנת בהנחה שזה כך גם היום) אתה פטריוט, ציוני גאה, בגלל כל אלו אני מרגישה את הכאב בפוסט האחרון, שמבהיר נחרצות שרע למות בעד ארצנו.

אני מרגישה את כעס הבגידה, איך רימו כולם – מעוותי דבריו של טרומפלדור, מערכת החינוך, המסרים הצבאיים, וכל המערכת הגדולה שהרעילה אותנו התמימים, הרתומים והמאמינים בנתינה, והזריקה לנו לווריד שמוות למען המדינה הוא ראוי. הוא "טוב".

אפילו קראת לעצמך אדיוט, על זה שהאמנת...

אתה גם מכיר אותי. מכיר את השקפותיי שוחרות השלום, את אותו ערך מוביל – ערך החיים – שמהווה נר לרגלי ואת הסלידה שלי מכל מה שנוגע לעמדות של מאבק. ובוודאי של מאבק כוחני.

ואחרי כל זאת, אחרי שאתה כבר לא תמים וכבר פגשת את המוות דרך חמישה עשר מחבריך שלחמו לצידך בסדיר ובמילואים. וכל אחד מהם הוא סיפור חיים משל עצמו, שכל כך הרבה עוד היה יכול לצמוח ממנו. ואחרי כל מה שאתה יודע על מה שהיה אחרי, ועל איך החיים "התגלגלו" למי שנשאר בחיים – ואתה, חיים, ביניהם.

אחרי שאתה כותב בצורה חד משמעית שטוב רק לחיות למען ארצנו, אני נשארת עם שאלה בסיסית כואבת –

האם היום היית בוחר אחרת? 

האם היית מקשיב לאבא שלך והולך להיות אפסנאי?  ולא, זו לא שאלה רטורית.  אבל משהו בתוכי מרגיש שהמסלול שלך לא היה משתנה עד כדי כך. 

רע למות. וטוב לחיות. אין על זה וויכוח. למרות שבסופו של דבר המוות בלתי נמנע.

ועוד יותר רע למות צעיר. זה מוות עוד יותר לא הוגן, כי כשאתה צעיר, זה לא אמור להיות בלתי נמנע. לפי תפיסת הצדק – זה לא אמור כלל להיות.

 ומי שמת צעיר, לנצח תישאר ההחמצה על כל מה שיכל להיות, מכווצת את הלב בלי רחמים. וזוהי "חגיגת" אברים שלמה, כי בעוד הלב מתכווץ, בבטן נפער חלל עצום שלא מתמלא. נשאר ריק ומנקר לנצח.

ואני גם לא חושבת שלמות בעד ארצנו זה טוב. המילה 'טוב' פשוט לא מתאימה לכל הנושא. וזה מוות אכזר, ולא רומנטי כמו שמנסים לצייר אותו באתוס.

אבל האם ראוי למות בעד ארצנו? האם יש מצבים שמוות שכזה מוצדק? זאת נראית לי השאלה היותר רלוונטית. וכאן  יש בעיני שתי נקודות מבט לתשובה- האישית והכללית.

ברמה האישית, אין שום דבר בעולם שיצדיק גדיעה של חיים של מישהו שיקר לי וייקח אותו ממני טרם זמנו.

ושלא ימכרו לי גבורה, הוקרה, או מגשי כסף. שלא יכניסו אותי למשפחת שכול, אחרי שחיי המשפחה האמיתית שלי משתנים בצורה כה אכזרית.

אבל ברמה הכללית, בנקודת מבט היסטורית של עם, הקלישאות של ההגנה על המדינה מחזיקות בסוג מסוים של אמת. לא כל המלחמות שלנו צודקות, אבל בראיית על, גם בזכות הכוח הצבאי שלנו אנחנו קיימים כאן במדינה. כמדינה. וחלק מהמאבק להיות כאן כולל מלחמות, שבהן המוות הוא חלק בלתי נפרד. או לפחות כך זה נראה.

אז איפה כל אחד מאיתנו ברצף שבין הפרטי לאישי?

ברמה האישית, מלחמה דורשת מהאדם לבצע דברים שהם נגד האינסטינקט הכי בסיסי שלו- הרצון לחיות.

ברמת הכלל, המוות במלחמה הוא "מחיר שנדרשים לשלם". את הביטוי הזה שמעתי בכמה נאומים ביום הזיכרון הזה, ויש בו משהו מזעזע. איזו מן מילה זו "מחיר" בכדי לתאר חיי אדם? אבל ככה זה ברמת הכלל- משתמשים בביטויים, במסרים ובאתוסים גדולים מאיתנו, כדי להרחיק את הזוית האישית.  שטיפת המוח של  החינוך להקרבה ולנתינה וללקיחת סיכון נדמית כהכרח, כי אחרת מי יהיה הלא נורמאלי שיסכים להתגייס? וכך גם טרומפלדור מגויס למאמץ התודעתי.

המקום שאולי, אולי, מתחבר הכללי והאישי, הוא המקום בו אדם חש שיש חיבורים בינו ובין משהו שהוא גדול ממנו עצמו - ערך, אמונה, אנשים, עם – משהו שראוי לתת גם את החיים בשבילו.

אנחנו צריכים לעשות יותר. לעשות יותר כדי לשמור על המדינה הזו כמקום שאנחנו מרגישים שראוי למות בשבילו. ולהתפלל שלנצח זה יישאר כרגש שלא ייבדק במציאות.

ולא פחות חשוב - אנחנו צריכים לעשות יותר כדי שנלחם רק את המלחמות ההכרחיות, ההישרדותיות. אלו שבלעדיהן זה להיות או לחדול. ולמצוא פתרונות אחרים לכל שאר המאבקים, פתרונות שבאים מאותו מקום מפוקח שיודע שאין במוות למען הארץ משהו 'טוב'. מאותו מקום שיודע שהכוח משחית.

ואנחנו צריכים להמשיך ולהקפיד לא רק לספור את המתים, אלא גם לספר את הסיפורים שלהם, כדי להמשיך ולחוות את הכל גם ברמה האישית, ולא רק הכללית. זה ישמור אותנו הרבה יותר זהירים וקפדניים על 'ערך החיים'. זה ישמור אותנו יותר אנושיים.

אני צריכה לעשות יותר. 

פוסט לכבוד יום הזכרון זה התחלה, אבל זה לא באמת עשייה.

ואם אעשה יותר, יחד איתך חיים, וגם אחרים יעשו - אולי אז אוכל יותר בשלמות, עם כל הכאב, לענות ש'ראוי למות בעד ארצנו'. המעשים הללו יהפכו את חיי ליותר מספקים ועליהם ארצה לספר לנכדים ולנינים ולהעביר הלאה. זה מידע שאפשר להעביר לדורות הבאים.